אור שמח על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טו · הלכה א
ואין האשה נסקלת ערומה וכו':
פסק כחכמים דאמרי הואיל וכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה בזיונא דאינש עדיפא ליה טפי מניחא דגופא, ולא שייך זה להא דפליגי אמוראי בפ"ק דבתרא אי בודקין לכסות ואין בודקין למזונות או דילמא אפכא, דשם הלכה כמ"ד דאין בודקין למזונות משום דהא מצער ליה והא לא מצער ליה, הרי דצערא עדיפא מבזיונא, מלבד דאינו דומה דהא מיתה ואפושי צערא הוי ובזיונא עדיפא לה. אולם האמת נראה דאין ה"נ דבזיונא עדיפא מצערא, רק נתבונן ביש לו ואינו רוצה להתפרנס פליגי תנאי בפרק מציאת האשה, יש שסובר שנותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונפרעין לאח"מ, ואטו אם אין רוצה להכסות לא יאמר שום אדם שנזקקין לו, משום דמזונות אף כי יש לו ואינו רוצה להתפרנס צערא דגופא יש לו צער רעבון רק דאיהו קא מצער נפשיה, אבל אם אין רוצה לכסות בשרו אינו נרגש כלל מזה ואין לו בזיון, דבזיון הוא הרגש פנימי בנפש וכי יקר אצלו ממונו מבזיונו אין זה בזיון אצלו, לכן אמרינן דאין בודקין למזונות דאף אם רמאי הוא ויש לו וקא מצער נפשו ג"כ צערא אית ליה, לא כן כסות הלא אם יש לו והוא רמאי אין לו בזיון כלל דאינו נרגש כלל מהעדר הבגדים, וכן כי מחויב הבעל לזון ולכסות את אשתו החיוב אף שאיננה רוצית לעשות לזון עצמה ולכסות בשרה, א"כ הוי קו"ח מזון מכסות וכמו דיליף במכילתא משפטים, אבל לעולם בזיונא דאתא מעלמא גדולה מצער בעלמא, ולכן מצאנו דכבוד הבריות דוחה לדבר תורה בשב וא"ת, ולכן אלו היה כלאים כשהיה לבוש בשוק שב ואל תעשה היה נדחה מפני כבוד הבריות כדאמרו ברכות פרק מי שמתו, ומצטער לא מצאנו דנדחה שום מצוה מפני צערא, אדרבא בסוכה דוקא כתיב תשבו כעין תדורו למיפטר מצטער, ובלילה ראשונה יש פוסקים דאינו נפטר דממצה ילפינן, אין זה רק כמו שבארנו דבזיון גדול מצערא ודוק:
ובזה בטלו דברי מי שרצה לפקפק דמצטער יהיה מותר בכל איסורים דדבריהם, מקו"ח דמשום בזיון נדחה כל ל"ת דדבריהם כדאמר בפ' מי שמתו שם דכבוד הבריות דוחה ל"ת דשבת דמשום לא תסור ובכ"מ. [וראיתי שלקח דבריו משו"ת חות יאיר סימן קצ"א שהעיר כעין זה], וישתקע זה ולא יאמר, וכן הוא בעצמו הביא מהא דרבי חש במעיו וקא שאיל כלום יש אדם שיודע יין תפוחים ש"ג אסור או מותר בסוף פרק אין מעמידין יעו"ש אלמא דאסור, ועובדא דרע"ק בפרק עושין פסין יוכיח כמה חמורים דברי סופרים אף במקום דהיה חשש סכנה חש על נטילת ידים. והרבה היה להאריך אך שאכ"מ, ולא באתי רק להרוס הראיה שהתפאר בה המחבר הנ"ל בספרו סימן ר"פ כמש"ב. לבד היכי שפירשו חכמים ואף בצער בע"ח כמבואר שבת קכ"ח ואף היכי דאיכא פסידא היכא שפירשו עי"ש מ"ב מ"ג, וכ"ז אינו במאכלות אסורות ודוק:
ובית הסקילה גבוה שתי קומות וכו':
בגמרא תנא וקומה שלו הרי כאן ג', ומי בעינן כולי האי כו' אף כל כדי להמית י' טפחים כו'. הנה בירושלמי פריך כן, ומשני אינו דומה נופל מדעת לנופל שלא מדעת, ומייתי אח"ז אילין דחבטין תורא בחיילא אין בו משום ריסוק אברים כו' וסוף הירושלמי הביאוהו הפוסקים. ובגמרא דידן חולין אמר ג"כ בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים הרי אף דמפילין אותו אחרים אין בו ריסוק איברים, ומאי פריך כאן ולא מפרק כדמפרק ע"ז הירושלמי. ואולי נחלק בין אדם לשור, דשור דרכו למסרך בצפרניו משא"כ אדם דאין לו במה למיסרך. ולפ"ז אם נאמר כן מוכח מהירושלמי דבכל מקום דמדעת שיודע שהוא נופל אפילו אין לו במה למסרך ג"כ שרי אפילו גבוה יותר מי' טפחים, וא"כ יש לנו סיוע גדול לדברי הש"ך בסימן נ"ח דכל שמדעת אפילו הפילוהו אחרים ואין לו במה למיסרך ג"כ שרי בפחות מי' טפחים דאמדה נפשה ומתאמצת לפול באופן שתנצל מריסוק אברים, כיון שראינו שהירושלמי אפילו בגבוה הרבה אמר דאין בו ודאי ריסוק איברים, אף דהגמרא שלנו בגבוה הרבה לא מצאנו שאין ריסוק באין לו במה למיסרך, בזה כדאי הירושלמי לסמוך עליו דאפילו במקום דלית ליה למסרך ואחרים מפילין אותו שרי, דמגמרא דילן לא למדנו רק גבוה עשרה, ודלא כהפלתי שהשיג עליו דסברא בדויה היא, ולפ"ז יש לה מקור מירושלמי:
אולם נראה דגם אדם דרכו להתחזק ברגליו כשנופל מדעת, ומה דגמרא דילן לא משני כן, הוא מטעם דבגמרא דילן אמר רב חסדא שמשקין אותו קורט של לבונה שישתכר ונאבד ממנו הדעת והוי כנופל שלא מדעתו בפתאום, וכן במסכת שמחות שלפנינו שנסדרה בזמן מאוחר להבבלי כתוב ומשקין אותו יין ולבונה כדי שלא יצטערו, הרי שאינן מרגישין כלל וכלל, אמנם בירושלמי ובתוספתא לא נזכר זה לכן משני שפיר דהוי נופל מדעת, וזה ברור. ולפ"ז אף בקפצה מן הגג דאמר בתלמודין דאמדה נפשה יש להחמיר בשור שוטה דלא ידע להזהר וכמו דחזינן בשור שוטה, וכן בשור שנפל בלילה לבור, דלא אמרו הו"ל לאיזדהורי וחייב בעל הבור, הוא הדין דלא אמיד אנפשיה אם יוכל לקפוץ או לא, וזה מוכח מהא דלא משני בגמרא דילן כהירושלמי, וזה כבר שמעתי בשם חכם אחד שנסתפק בזה ולפ"ז הוא מוכרח ודוק. ויעוין דברי רבינו פ"ג מרוצח ה"ז ויראה לי כו' כמו שאמרו בבור לענין בהמה: