אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות סוטה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ב · הלכה ב

פרק ב

ואלו הן הנשים שאינן ראויות לשתות כו' משיבואו עידי סתירה אחר עידי קינוי ויאסרו על בעליהן לעולם, וט"ו נשים הן ואלו הן ארוסה ושו"י, ובהלכה ג', פרט לארוסה ושו"י שאינה תחת אישה וכו' פרט לאשת קטן וכו':
הנה רבינו פסק בפ"ב מהלכות יבום וחליצה הלכה כ' היבמה שזינתה והיא זקוקה לא נאסרה על יבמה אלא רצה חולץ רצה מיבם, ואיך כתב כאן דאסורה עליו לעולם. וזה היה מקום לדחות דסבר רבינו כשיטת המאירי בבית הבחירה ריש פרק ארוסה, דבכה"ג דמקנא לה בעל וקפיד אסורה ליבם, אך קשה טובא למה צריך למעט ארוסה ושו"י מקרא דתחת אישה תיפוק ליה דלא קדמה שכיבת בעל לבועל וכמו דפריך הגמרא ריש פרק ארוסה וביבמות (דף נ"ח), וצ"ל כמו דפירש הגמרא כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, וכגון שבא עליה יבם בשוגג, דאף ע"ג דקונה אותה לדברים האמורים בפרשה, בכ"ז אינו קונה אותה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אם נפלה לו מן האירוסין כמו שפסק רבינו בהלכות תרומות פ"ח וא"כ קדמה שכיבת בעל לבועל ושפיר צריך קרא למעט בכה"ג דאינה שותה, ותו שפיר כתב רבינו דנאסרות על בעליהן, דייק בלשון קדשו, בעליהן, והיינו שכבר בעלו אותן, אף דזה קיצור מאד, ידוע דרך רבינו שסמך על מה שביאר כל אחד במקומו, וא"כ קשה, גדולה אשת הקטן מי משכחת אישות לקטן דנבעי קרא למעטו, ועוד דאיך אסורה על בעלה במה שזינתה תחתיו כשהיה קטן, כיון דלאו בר קדושין הוי וע"כ כדמפרש הגמרא פ"ק דקדושין (דף י"ט) בקטן שבא על יבמתו יעו"ש וכפי מה שפירש הרב המגיד בפ"ה מהלכות יבום הי"ח דמה"ת קונה אותה לכ"ד כמו דתניא בתוספתא בטעמא דביאת קטן מהני משום שאינה צריכה דעת וא"כ קשה דהא הוי כביאת שוגג ביבמה, ונכלל זה במה דכתב רבינו דשומרת יבם אתמעט מקרא ולמה לי למיכתב עוד מיעוט לאשת קטן וצע"ג:
אולם נראה דביאת קטן הוי כמו ביאת שוגג ואם נפלה יבמתו מן האירוסין שעדיין לא נשאת לאחיו, דאינה נעשית נשואה, הוי עדיין שו"י ואתמעט מתחת אישה, אבל כשנפלה מן הנשואין ובא עליה בשוגג דקנאה להיות כנשואה הוי אשתו גמורה וכי קנא לה ונסתרה שותה, ובקטן אף כה"ג שנפלה לו מן הנשואין ובא עליה דהוי כביאה בשוגג וקנה אותה לכל דבר, בכ"ז אינה שותה שאינו איש ואינה שותה ע"י בעודו קטן. ואע"ג דהגמרא אמר דלרב ממעט ר' יונתן אף דקנה אותה לכל דבר, היינו אם נימא דאף מן האירוסין הוי כנשואה וע"כ ממעט קרא, אבל לדידן שפיר איכא למימר כדכתיבנא דדוקא בנפלה מן האירוסין דאינה כאשתו בזה אמרינן דמיעטו קרא, אבל בנפלה לו מן הנשואין לא מיעטה קרא ולכן צריך לשו"י וקטן אם בא עליה אף שכבר ניסת לאחיו ודוק:
ומזה יהיה מוכח דשיטת רבינו כפי מה שכתבו התוספות בפרק הבא ע"י דהא דמפליג בין נפלה מן הנשואין לנפלה מן האירוסין, הוא בכל מילי ליורשה וליטמא לה ולהפרת נדריה ודלא כמו שכתבו תוס' בסוטה דדוקא גבי תרומה שייך לאיפלוגי משום דכבר אכלה, ופירוש דמן התורה אכלה בתרומה כשהיא ארוסה [ושומרת יבם לשיטת ר"ת] רק דמדרבנן לא אכלה לכן היכי שאכלה תו אוכלת, ובאמת לפי שיטתם שם, קשה לי טובא, א"כ איך תלי לה כלל בפלוגתא דרב ושמואל, הא מצינו לומר דכו"ע סברי דהוי כנשואה רק בתרומה גזרו, וכמו דאמר שמואל בכתובות מסירתה לכל חוץ מתרומה, או דכו"ע כארוסה רק דסבר הואיל ואכלה אכלה דמה"ת אכלה שפיר ורבנן גזרו בה, ובכה"ג לא גזרו, וע"כ צ"ל לדידהו דהא דתלי הגמרא בפלוגתא דרב ושמואל היינו אליבא דלישנא קמא דפליגי מן האירוסין דלא אכלה בחיי בעל ואם לא הוי סבר רב דהוי כנשואה גמורה להפרת נדריה וליטמא לה, הוי סבר דלא מפלגינן לה מן ארוסה גמורה וע"כ דסבר דלכל מילי הואי כנשואה, ושמואל סבר דלכל מילי הואי כארוסה ודוקא מן האירוסין אינה אוכלת בתרומה, אבל מן הנשואין שכבר אכלה לא גזרו רבנן, אולם לשון הגמרא כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל כו' אינו מורה על שיטתם, והעיקר כפי מה שפירשו ביבמות וכן הסכים הרא"ש אם כי לא הזכיר רבינו ז"ל רק לענין תרומה ועיין משל"מ הלכות יבום ריש פ"ב:
והנה בירושלמי פרק הבא ע"י איתא שם פלוגתא דר' יוחנן ושמואל לכל הדברים, היינו להפרת נדריה וליטמא לה וכי"ב, דר"י אמר קנה לכל הדברים ושמואל פליג, ובתר כן פליגי לענין תרומה דר"י אמר אוכלת ושמואל אמר אם היתה אוכלת בתרומה בחיי בעלה היינו שנפלה לו מן הנשואין אוכלת ואם לאו אינה אוכלת, וזה מורה כפי מה שפירשו בתוספות סוטה אע"ג דבכל הדברים לא קנה אותה כלל אף אם נפלה לו מן הנשואין, ולא הוי רק כארוסה, בכ"ז בתרומה הואיל וכבר אכלה אוכלת, והיינו דמה"ת אף ארוסה אוכלת בתרומה ורבנן גזרו משום סמפון או שמא תשקה כו' וכיון שכבר אכלה תו אף אם הוי כארוסה אוכלת, ובפרט לשיטת ר"ת דמה"ת אכלה אף שומרת יבם עיי"ש וזה נכון והש"ק נדחק בזה:
אולם יתכן לפרש הך דא"ר מתניא תמן מה פליגי בבא עליה עודה בבית אביה אבל אם בא עליה עודה בבית בעלה כו"ע מודים שקנה אותה בכל הדברים, דפירושו, דוקא שלא ניסת עדיין לאחיו רק היא עדיין בבית אביה, אבל אם בא עליה כשניסת לאחיו והיא בבית בעלה, בזה כו"ע מודו דקנה אותה לכל הדברים, דלאוקמי במקום בעל הוי כבעל ממש ולא לעודפו מבעל, א"כ הך דר' מתניא מפורש כשיטת הרא"ש והתוספות ביבמות, ואף כי המפרשים לא פירשו כן העיקר כמו שכתבתי ודוק:
והנה בתוספתא דמסכת סוטה על משנה דתני ר"י אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה, איתא שם, שמא לכשישתפה כו' או לכשיגדל הקטן ישקנה, וחזינן דעל קנוי וסתירה בעודו קטן משקין אח"כ, ודלא כמו שכתב רבינו דבעינן אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לאשת קטן, דא"כ אפילו מסתירה איתמעטה דתשטה כתיב וזה קאי על סתירה אולם זה לק"מ, דאדרבא מפורש בגמרא דפרק הבא ע"י (דף נ"ח), אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ארוסה בת משתייא היא כו' אלא דקני לה ואיסתתר כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא נשואה [כצ"ל] כו' והקשו שם בתוספות דהא קרא משמע שהסתירה כשהיא נשואה דטומאה תחת אישך כו' וי"ל כי היכי דמרבה כו' ה"נ נרבה סתירה יעו"ש, וא"כ גם מיעוט דאשת קטן דוקא על השתיה קפיד קרא. וליכא להקשות מתוספתא זו על שיטת התוספות ורא"ש דביאת קטן ביבמה אינה כלום, והוי כמו בא עליה כשהוא ישן וכיו"ב דליכא כוונת שכיבה, א"כ באשת קטן איך משכחת קנוי וסתירה, זה אינו, דילמא סבר כר' יאשיה דמרבה שומרת יבם לשתיה ואיירי בזקוקה לקטן וא"ת א"כ לא קדמה שכיבת בעל לבועל, אפשר או דסבר הך תנא דלא בעי שתקדים שכיבת בעל לבועל, או דסבר דביאת הבעל הראשון שמכחו הוא מיבם קדמה שכיבת בעל לבועל קרינא ביה וכמו שפלפלו בזה רש"י ותוספות (בדף נ"ח) ביבמות בד"ה דכוותיה יעו"ש, ובאמת הדא דפשיטא לגמרא דידן, איבעיא בירושלמי כפי מה שאבארו בס"ד:
וזה לשון הירושלמי ריש פרק ארוסה וישקנה גזירת הכתוב והביא האיש את אשתו אל הכהן, [פירוש דוקא אשתו ולא ארוסה ושו"י] ולא יקנא לה (ומשני) התורה אמרה וקנא את אשתו וקנא את אשתו, אפילו מקצת אשתו, [פירוש דכתיב שני פעמים וקנא את אשתו ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אפילו ארוסה ושו"י]. ר' יודן בעי כמה דתימר תמן וקנא את אשתו וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו, ודכוותיה תחת אישך אפילו מקצת אישך [פירוש דכמו דרבי קרא לגבי קנוי ארוסה ושו"י, כן נרבי אפילו לענין סתירה אם בשעת סתירה היתה ארוסה ושו"י כגון שנסתרה בעודה ארוסה ושו"י, דכתיב תחת אישך שני פעמים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבה אף שזנתה תחת הארוס ויבם וזהו אפילו מקצת אישך] היך עבידא קינא לה עודה ארוסה וכנסה ונסתרה משקה אותה על קנויו [זה מילתא דפשיטא וכן פסק רבינו והיא ברייתא בבבלי] קינא לה עודה ארוסה ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובתה [כצ"ל] וכן הגיהו המפרשים, דהוי כמו בא עליה בעלה בדרך דתצא בכתובה כדתנן במשנה משום דאיהו גרם לה שלא תשתה, אבל כאן קשה הא בלא ביאתו ג"כ אינה שותה וא"כ לא גרם לה ולא מידי ואמאי אית לה כתובה. והנראה דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל קינא לה עודה שו"י ונסתרה וכנסה וידע בה תצא בכתובה משום דאיהו גרים לה וכגון דבלאו דידיה היה כאן עוד אח אחד שהיה יכול ליבמה דאם הוי מיבמה ביאתו פקע זיקה של אחיו הראשון לגמרי כמו שמבואר שיטת הירושלמי בכ"ד ומהם ביבמות פ"ק הלכה א' ר' יודן בעי קידש אחד מן השוק אחת מהן בא עליה היבם וחלץ לה פקעי ממנה קדושין כו' וכן בכמה דוכתי ולא הוי אפילו מקצת אשתו של המקנא וכקינא לה אחר דמי והיתה מותרת להיבם, דלא נאסרה בסתירה לחוד, והקנוי אגלאי למפרע דלא היתה אף מקצת אשתו והוי כמו קנוי של אחר, וא"כ כי בא עליה אותו יבם שקינא לה מעיקרא, א"כ איהו גרם לאוסרה, לכן יש לה כתובה, ואם לאו שלא ידע שנסתרה תצא שלא בכתובה דאיהי גרמה לה שהטעתו, קינא לה בעלה ומת ונפלה לפני היבם וכנסה ונסתרה משקה אותה ע"י קנויו לא קינא לה בעלה כו' שלא נפלה לו אלא מחמת אחיו הראשון והיינו כשיטתו ביבמות דאם לא ייבמה או חלץ לה פקע זיקתו למפרע וקנויו כמו של אחר, וזה נכון, ועיין היטב בתוספות ודוק. וא"כ בעיא דר' יודן כמו דאמרינן דקנוי אתרבאי דע"י קנוי דארוסה שותית אח"כ בהיותה נשואה, כמו כן אם ע"י קנוי וסתירה כשהיא ארוסה שותה אח"כ בהיותה נשואה, וכמו דפשיטא להגמרא דילן ביבמות וקדושין, ורבינו לא נקיט זה דאם כנסה היינו שנכנסה לחופה ולא בעלה סבר רבינו אין חופה לפסולות רק לפסול ולא לקנות וכמו שכתב הלח"מ פ"י מהלכות אישות, ותו הא בעי שתקדום שכיבת בעל לבועל, ולא משכחת רק בבא עליה בבית אביה ותו הוי אינו מנוקה מעון וכמו שפסק לקמן הלכה ח' ודוק:
ובאמת הך דמוקי רמי בר חמא ביבמות משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה, צ"ע לרבינו, דהא אכתי אינו מנוקה מעון כיון שמדברי סופרים הוא אסור, וזה זרות גדולה לומר, דהך דאמר במשנה שלא שטיתי ארוסה ושו"י הוא פירוש דקרא טרם שאסרו זה חכמים, ואולי אל זה כוון הראב"ד מש"כ הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה ושו"י, וט"ס קצת נפל בד"ק, וכוונתו למה שהקשינו, ובאמת היא קושיא עצומה וצריכה ביאור, ומה שלא הזכיר רבינו דין הירושלמי שעל קנוי דאחיו משקה היבם משום דהיכי שב"ד מקנין, אם בא ממדינת הים אין הבעל משקה, דבעינן וקינא והביא אותו שמקנא אותו מביא, ואם תאמר דהירושלמי סובר כיון שמכחו ייבמה הוא ממש כאותו האיש שקינא לה, א"כ הא דשקיל וטרי בריש פרק הארוסה גבי שומרת יבם דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל, נימא דשכיבת המת שמכחו מיבמה הוי כמו שקדמה שכיבת בעל, וע"כ או דהירושלמי קאי אליבא דר' יוסי דסבר דהבעל משקה ע"י קנוי ב"ד (וכן נכון), או דפליג הירושלמי בזה ודוק, הארכנו בס"ד וקצרנו עוד במה שיש להעיר בזה:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות סוטה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה