אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות נחלות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ט · הלכה ח

פרק ט

וכן אם מת זה הנותן והנושא בתוך הבית על האחין להביא ראיה כו':
רבוותא בתוספות כתבו דאין לפרש הטעם דטענינן ליתמי אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה, דא"כ בן אומן ובן אריס אי אתי בטענתא דאבוהון אין להן חזקה, ואמאי, יאמרו אלו אבוהון קיים הוי מייתי ראיה, וכן הבא משום ירושה אמאי צריך חזקה יאמר אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה יעו"ש, דפירשו טעמא דכיון דיוצאין על שמו מוכח ששלו הן רק כ"ז דהוא חי אמרינן דאילו הוי שלו היה לו עדים, ולא נהירא, דא"כ איך מדמה הגמרא זה להך דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר דמפקינן מידא דיתמי. והנראה לי, דהעיקר הוא דטענינן ליתמי מה דהוי טעין אבוהון והוי מהימן בהך טענה לחודא, אבל מה דצריך סהדי ולא הוי מהימן בטענתו לחודיה, איך נוכל להאמין את בניו לומר אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי סהדי. אמנם זה דוקא היכי דצריך סהדי על עצם הדבר כמו לטעון שהשדה לקוחה בידו הוי מייתי סהדי שלקחה או שהבעלים הודה שמכרוה לו, אבל כאן דאין צריך להביא עדים על גוף הדבר שממון זה שכתוב בגוף השטר היה לו מאבי אמו, רק צריך להביא ראיה על עצמו שהיה תחת ידו ממון אחר שהיה שלו בלבד כמש"כ רבינו, ובהגהות הכריחו פירוש זה דכל דידעינן שהיה לו ממון אחר שנוכל לתלות שממון זה הוא שלו סגי, א"כ הוא סהדא על עצמו לא על גוף ממון הנידון בזה טענינן ליתמי אילו הוי אבוהון קיים הוי מייתי ראיה על עצמו שממון אחר היה לו, וזה ברור:
וכיון שכן א"ש מה שהניח הגמרא בקשיא משום דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר בעי למיתי ראיה דדבר זה לא בא בשאלה רק ע"י מקח בא לידו, וכיון דבעי לאתויי ראיה על גוף הדבר אמרינן דכל זמן דליכא סהדי מפקינן מיתמי דלא עדיף מטענתא דאבוהון בלא ברור על הדבר שלקוחה בידו משא"כ כאן דעל עצמו בעי לאתויי ראיה לא על הדבר גופיה. ולרבינו תם שפירש דתלוי אם האדם אוהבו של זה ומשאילו תמיד, הלא פירש דמיירי בספרא דאגדתא שהיה ידוע שדרכו של זה להשאיל לאבוהון דיתמי ומקורב דעתו עמו, רק דנטעון דהיה מביא ראיה דזה הספר לא בא בשאלה לידו זה לא אמרינן וברור:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות נחלות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה