אור שמח על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ט · הלכה ב
מעוברת שנגחה ונמצא כו' שהמוציא מחברו כו':
פסק כחכמים, ודלא כרשב"ם בב"ב שפסק כסומכוס, ולפי דעתו באו פסקי ההלכה בהגהות אשר"י, ולסומכוס אמר תמן דאף דקדים תבעיה לבעל פרה תחלה מצי מידחי ליה דא"ל מידע ידעי דשותפא אית לי. והנה הפירוש תמוה, כיון דספק לן אם היה בעת הנגיחה א"כ מספק יחלוקו ותו משלם הבעל פרה לבד רביע נזק עוד שמינית נזק מספק דילמא נגח בלא הולד כיון דבכל ספק יחלוקו. ולכן נראה לדעתי כך, דנתבונן דדבר זה מפורש ברועה שהניח עדרו שאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם אינו יודע חייב, משום דאף דקיי"ל דשומר כי מתחייב משעת גנבה, בכל זה מתחלת הפשיעה מתחיל החיוב רק כי איתרמי אונסין אח"כ הוי כחזרה, לכן אם אינו ידוע הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, ולהכי כי טבחוה ואכלוה כי הניח אביהן אחריות נכסים חשבינן כמו דאתחייב אבוהון משום דלא הגיד להן שאינה שלו והתחיל הפשיעה מחייו כמש"כ הקדמונים והובא דבריהם באורך בקצות החושן סימן ש"מ. ולפ"ז הלא מצאנו דהגמרא מדמה דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דפליגי אמוראי היכי דהפשיעה גורמת אל האונס לבוא, מדמה הא דפליגי גבי שומר לנזיקין, וכמו בכלב וגדי שנפלו מן הכותל, א"כ היה ראוי להיות במספקא לן אם הזיק כיון שפשע שלא שמרו היה ראוי להתחייב כמו גבי שומר, וזה שקר, דבמשנתנו מפורש שור שהיה רודף אחר שור חברו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא פטור אף דפשע שלא שמרו, ואם כי יש לחלק, אמנם דא סבר ר' חייא בר אבין באינו יודע אם כחושה או שמנה הזיק דמשלם שמנה וכולהו פליגי עליה דהמוציא מחברו עליו הראיה, דבשלמא בשומר להתחייב על החפץ הנשמר שפיר מתחיל חיובו משעת הפשיעה וכי איתרמי אונס שהיה בא בלא הפשיעה חשבינן ליה לחזרה, אבל להתחייב על נזיקין שאינו ידוע אם הזיק מחמת הפשיעה שלא שמרו אטו יתחייב על כולי עלמא מידי דמצי לתלות ביה, רק אם ניזק הדבר הזה ממנו אך שהיה סופו באונס הבא מן הפשיעה לזה מצרפין הפשיעה הקודמת וזה פשוט:
ונתבונן עוד, דאם ינזק דבר מן השור רק שיהא באונס מן הבעלים הלא פטור הבעלים רק בצירוף הפשיעה שלא שמרו אז חייב, ונחשוב דשור זה שהיה לבעל הולד חלק בו הוי כשור של שותפין, דשניהם מחויבין בשמירתו, וכי לא נעלו בפניו הוי פשיעה, א"כ פשעו השנים בעל הפרה ובעל הולד, רק דלא מצית לחייב את בעל הולד כיון דמספקא לן דילמא נגחה אחרי שהפילה, והולד שלו לא הזיק כלום, ועל הפשיעה לחודא לא יתחייב בלי עשיית ההיזק וכמו שפרשנו לעיל, אבל למיפטר בעל הפרה הלא אמר בעל הפרה תיכף מכי פשעתי בשמירתו הלא היה שותף עמי בעל הולד, וכמו דחשבת להפשיעה להחיוב בשעה שנוגע לדבר הנשמר וכי מתרמי אח"ז ספק, הוי ספק בחזרה, כן הכא אף דלחייב בעל הולד לא מצית לחייבו על הפשיעה כשמספקא לך אם הזיק אח"ז דאטו מתחייב על כל העולם מה שיכול להזיק, אבל לענין הנוגע לי שמה שפרתי הזיקה בזה חזינן כאילו נתחייב בעל הולד ודאי, היינו דשקיל בעל הולד פלגא ודאי בנגיחת פרתי וכי לא הזיקה ולד אח"ז הוי ספק בחזרה. ותו מוקמינן ליה אחזקת פטורא והוי כמו שנגחה פרתי בלא פשיעה רק באונס לחודא דפטור, וזה דאמר מידע ידעי דשותפא אית לי דהוי שותף עמי בהפשיעה ולא פשענא לחודא, אולם למה דקיי"ל בתם שנעלו בדלת שיכול לעמוד ברוח מצויה דחייב דבעי שמירה מעולה. א"כ הוי תחלתו כעין גנבה ואבדה יש להסתפק אם שייך סברא זו שכתבנו, ועיין מש"כ בהלכות שכירות בעייל בעידנא דעיילי אינשי דשומר חנם פטור ג"כ באינו ידוע אם יכול להציל חייב השומר שכר יעו"ש ודוק. ובחידושי לגמרא ב"מ כתבתי באופן אחר קרוב לזה: