אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ו · הלכה ח

הלכה ה

ולוקה על שהייתו שם ואם התרו בו שלא יזיר שם.
עיין לעיל פ"ה הלכה י"ח י"ט, והך דהלכה י"ח הוא תרי שנויי בגמרא (דף מ"ג) דרב פפא ודמר בר רב אשי איך משכחת ביאה וטומאה כחדא עיי"ש, והך דהלכה י"ט ומש"כ כאן קשה ליישב לפי גירסא שלפנינו רק נפרש סברת רבינו ודעתו בזה. וזה סברתו, דברור דכיון דבטומאת מקדש כשנכנס לפנים לוקה מיד בכניסתו ולא בעי שהייה ובנטמא בפנים גמירי דבעי שישהה כדי השתחואה, לכן כאן בנזיר אם נכנס לבית ושהה עד שמת בו המת או שנכנס לאהל בשידה תו"מ ובא חבירו ופרע מדעתו בזה חייב אף בלא שהה אחר המיתה ואפילו אם קפץ מיד חייב דזה ביאה וטומאה שנכנס בטומאה וה"נ מסתמא התרו בו טרם המיתה בגמר גסיסה שיצא ובשהייתו ברגע המיתה הוי כנוגע במת כיון שיכול הי' לצאת, וכן במה שפרע חבירו מדעתו שהוא עשה כל פעולות שנכנס לאוהל המת ולפרוע חבירו ולוקה כמו נוגע במת [וגדולה מזה כתב בטמאו אחר והוא מזיד לוקה הנזיר ה"נ] אבל אין בזה שום ענין משהייה אח"כ, אולם בנכנס בשגגה אח"כ בעי התראה ובשהייה לוקה דוקא כדי השתחואה דבלא"ה לא לקי אף דלפעולות המעשה סגי בכדי שיצא הכא שטמא נזרו לא לקי בכדי שיצא אם לא שהה כדי השתחואה [וכמו שאפרש לקמן דזה גמירי לה] דאז מיקרי טמא נזרו מחדש ופשוט. וכ"ז דוקא בנדר נזירות מחוץ ואח"כ טמא עצמו אבל בקבל עליו נזירות אח"כ שנתהווה נזיר בבה"ק סברת רבינו דבמתרין עליו שלא יזיר לא לקי בלא שהייה, וטעמו פשוט דנושא האיסור הוא נזיר איש שקדוש הוא על כל נפשות מת לא יבוא וכן בנטמא בפנים דאיסור הוא על הטמא שלא יכנס לבהמ"ק, נושא הדבר הוא טמא והאיסור ביאת מקדש, ונמצא דכי מתרין אותו על שלא יבוא למקדש הוא עצם האיסור, וכן כי מתרין נזיר שלא ישתה ולא יטמא הוא התראת עצם האיסור, אבל במתרין בו שלא יזיר עצמו בבה"ק אין זה התראת עצם האיסור שהלאו הוא אחרי קבלת הנזירות שלא יטמא נזירותו רק דא פשיטא ליה שאם אמרינן דשהה והתרו בו שלא יזיר הרי התרו על עצם הפעולה שלא יזיר ויטמא אח"כ נזרו בודאי לקי דהתרו על עצם פעולתו שלא יזיר ויטמא עצמו היינו איסור טומאה שמונח בהחל עליו שם נזירות קודם וה"נ התרו בו כן שלא יטמא נזרו בטומאה הבאה עליו אחר הקרא נזיר שזהו עצם האיסור ופשוט. וזה שכתב רבינו כאן ואם התרו בו שלא יזיר שם שאין לו מובן וצ"ל ולוקין על שהייתו שם אם התרו בו שלא יזיר שם ופשוט. אך בנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל ופרע חבירו המעזיבה ונטמא תיכף ובפריעת המעזיבה קבל עליו נזירות באותו רגע שבאו עליו טומאה ונזירות כאחד דלא חל עליו שם נזירות קודם הטומאה ולא שייך התראה שיתרו אותו דמאן ידע דבעת קבלת הנזירות יבוא חבירו ויפרע, ומבעי ליה אם בכה"ג דלא חל עליו שם נזיר קודם הטומאה אם בשהייה לוקה דכבר טמא נזרו וכמו בבה"ק שנטמא דשם טמא לא חל עליו טרם היותו בבה"ק ובשהייה חייב ה"נ או לא גמירי אבראי פירוש היכי דלא חל עליו שם נזיר קודם ביאתו לבה"ק. ועדיין תמוה אמאי לא אמר דלא אתרו ביה קודם על נזירות, ואולי משום דבכה"ג בעי אם יש איסור מלקות ודוק. עכ"פ זה מורה לעיין בכוונת רבינו דבנזר בבה"ק מיירי לפי סדר הלכותיו דביה מיירי ובאותו שא"צ קרבן וגלוח עיי"ש:
ונראה משיטת רבינו דאיהו מפרש הך דנזיר בקבר בשבועות כרש"י ותוס' אי צריך שהייה א"ל ופוסק דבעי שהייה מספק, וזהו דקאמר או דילמא כי גמירי באונס שכוונתו לשאול בכה"ג ששם נזיר חל עליו קודם ואפ"ה גמירי דצריך שהייה משום דתחלת כניסה באונס וה"ה שוגג, ולזה בעי רב אשי, אך בנזיר בעי רבא בהאי ענינא דעסיק ביה כגון שנזר בבה"ק ולא חל עליו שם נזירות מקודם אי לקי בשהה ולא אמרינן שנזרו טמא ועדיין לא חל עליו שום תואר נזיר בלא טומאתו, ולכן שקיל הגמ' בהך אי לימא דאתרו בו כו' ונכון בס"ד. אך דע, כי זה נראה מש"כ רבינו שאם נכנס בשגגה ושהה במזיד לוקה אם שהה כדי השתחואה, הוא דוקא בשהייה שהות כדי כניסה ויציאה ג"כ אבל בשהה כדי השתחואה ולא היה כדי כניסה ויציאה ג"כ פטור מספק דילמא לא גמירי רק בפנים לא בחוץ, ועיין ריטב"א שבועות שיש סבורין לומר כן אף במקדש עיי"ש שדחה דבריהם. וזה מדוקדק בלשונו הזהב בהלכה י"ט נכנס לאוהל המת או לבה"ק כו' ולא קפץ ויצא אלא עמד שם ה"ז לוקה והוא שישהה שם כדי השתחואה, מורה דבריו הקדושים דבעי שיהא שיעור קפיצה ויציאה ודוק. אך לפ"ז יש לפרש הך בעיא דשבועות דבעי רבא צריך שהייה למלקות, פירוש אם התרו בו שלא יטמא עצמו במזיד וטימא עצמו מי לקי וכפי מה שפירשתי לעיל, ואפ"ה נראה דדוקא בבהמ"ק שייך למבעי בכה"ג, אבל נזיר שטמא בבה"ק והתרו בו שלא יזיר פשיטא דלא לקי בלא שהייה. והטעם נכון לפמש"כ דלא דמי למתרין בו שלא יטמא משום דזה אינו עצם האיסור רק האיסור על הנזיר שלא יטמא וצריך לחול מעיקרא שם נזירות והדר שלא יטמא. ולפ"ז במטמא עצמו בבהמ"ק שנקודת האיסור ותוארו מונח על רגע עצם הטומאה את עצמו היינו שהזורק דבר טמא לבהמ"ק ג"כ לוקה משום בל יטמאו א"כ המטמא עצמו מלבד האיסור שמונח על גוף האדם שלא יהיה בעת טומאתו במקדש ג"כ נוסף איסור שעושה דבר טומאה במקדש, משא"כ בנזיר שהמטמא הנזיר אינו לוקה כמוש"כ רבינו לעיל פ"ה ה"כ. וזה סברא נכונה למבין, ועוד יש להאריך בענינים אלו, אם גם בנזיר ביצא בארוכה ודחק עצמו מי חייב דדוקא במקדש ואכ"מ:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות נזירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה