אור שמח על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה א
נתגלח רוב ראשו כו' ה"ז סותר ל' יום.
בזה למדנו הלכה חדשה בנזיר בירושלמי, דמן הא דאמר מוחלט ודאי וטמא ודאי מגלח ד' תגלחות וחזינא דלאחר שגלח תגלחת שניה דמצורע בימי ספורו מונה שבעה ימים ומגלח אף דאוכל בקדשים קודם אחר תגלחת שניה ועל כרחין דהזה ושנה וטבל בימי צרעתו, ובכ"ז מונה ז' ימי טומאה ומגלח לטומאתו, זאת אומרת שהתער בנזיר טמא סותר, פירוש שאם גלח תוך מנין שבעה לטומאתו סותר ומונה שבעת ימים כדי שיגלח תגלחת טומאה כדין דבז' יומי מטו שערות לכדי לכוף ראשו לעיקרו. ולא מסתברא ליה לחלק דכיון שנצטרע שערו בתגלחתו מותר בהנייה ופקע איסור וקדושה שבשערו אבל אם גלחוהו לסטים תוך ימי טומאתו דשערו קדוש ובעי קבורה אימור דאינו סותר סבר דלא נפ"מ מידי בהא יעויין ירושלמי סוף פרק שני נזירים ודוק. ולכן בפרק ג' מינין ה"ג אמר תני קל בנזיר טהור שאינו סותר אלא בתער וחומר שסותר שלשים קל בנזיר טמא שהוא סותר בו שבעה וחומר שכולם סותרים בו, והגם דבהא דמפליג בין טמא לטהור בסתירת שלא בתער ודא מוכח מבבלי דרק ר' יוסי בן חנינא סבר כן דאינו כתוב תער רק בנזיר טהור לא בנזיר טמא ומסיק הגמ' דאיתקש נזיר טמא לטהור בכל מילי יעוין (דף מ"ב) ובמה דפשיט הגמ' סוף שני נזירים דמיבעי לרמי ב"ח אי נזירות טומאה משום איעבורי שער טמא ואפילו סכו נשא דמסיק דהכל שוין וכן מפליג הירושלמי לענין שתי שערות שמעכבין בין נזיר טמא לטהור ומפלפל בזה באורך והוא דלא כשיטת בבלי ויעוין פני משה שהשכיל לפרש הסוגיא בפשט ברור דע"ז בבלי חולק. אבל דא לא מצאנו מחלוקת דנזיר טהור סותר בו שלשים כדמפרש בירושלמי דמוכח מקרא דתער לא יעבור על ראשו ואם עבר אז גדל פרע שער ראשו ואין פרע פחות משלשים, אבל בנזיר טמא שגלחוהו לסטים תוך ימי טומאה סותר רק שבעה כמניינו וזה סותר כמניינו וזה כמניינו וברור. וכיון שכן הלא הוכחתי בחידושי דהעיקר בהך דאמר ר' אליעזר דאם נטמא ביום הבאת קרבנו זה יום שלשים באם נזר סתם אינו סותר אלא שבעה, פירושו דהוי סתירה לז' ימים שמונה ז' ימי טומאה ומגלח לאיעבורי שער טמא וחוזר ומונה שבעה ימים שיגיעו לכדי לכוף ראשו לעיקרו ואח"ז מגלח לנזירות טהרה וכן פירש המפרש בפ"ק (דף ו') יעו"ש (ובדף ל"ט ע"ב) יעו"ש, (נ"ב. וכן מפורש בתוספתא (פרק ב' הל' י"ג) כלל כו' אינו סותר אלא שבעה חוץ מימי טומאתו) ולזה אמר ר' אליעזר סוף פרק ג' מינין דאם נזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא דסותר כל קרבנותיו דכיון דסובר דתגלחת מעכבא מלשתות יין, וסבר דמונה ז' ימי טומאה ובעי לאיעבורי שער טמא ולסוף סותר שבעה ימים ומונה ז' ימי טהרה ומגלח תגלחת טהרה הוי כמו שהביא קרבנו תוך ימי נזירות טהרה ובעי למיהדר ולהביא קרבנו הראשון וז"ב:
ובזה יתבאר הירושלמי סוף פרק ג' מינין ר' יוחנן אמר סותר כל קרבנותיו כדאמר בבלי עיי"ש. פשיטא דא בלא נטמא כשר לא בדא כשר ואח"כ נטמא. והברור דצ"ל כך "פשיטא דא נטמא בלא נשר" דא פשיטא כמשנתינו דסותר קרבנותיו אף מה שהביא קודם שנטמא "נשר ואח"כ נטמא" פירוש שאם נשרו שערותיו ונעשה קרח ואח"כ נטמא אם סותר קרבן שהביא כיון שאין לו מה לגלח שנשרו שערות ראשו ונעשה קרח ותו לא יתקיים ביה תגלחת טהרה וא"כ למה יסתור הלא נזרק עליו אחד מן הדמים בטהרה ובר תגלחת לא הוי יחזור ויזה וישנה ויטבול ויביא שאר קרבנותיו אמר ר"ח ולא ר"א שמותי הא דתניא נזיר ממורט ב"ש אומרים צריך להעביר תער על ראשו וא"כ הביא קרבן טרם שהעביר תער על ראשו ולכן מונה ז' ימי טומאה ומעביר תער על ראשו ואח"ז מונה כנגדן שבעה ימי טהרה שבנזיר שיש לו שער אתו לידי תגלחת טהרה ומעביר תער על ראשו לשם טהרה לכן סותר הקרבן ומביא גם הקרבן שנזרק דמו מקודם וברור בס"ד:
ובזה יתבאר הסוגיא דפ"ג ה"ג על ר' אליעזר דסותר שבעה כמו שבארנו ממצורע למד ר"א שמגלח לימי חלוטו ומונה שבעה ומגלח לספורו הרי דשבעה ימים בר תגלחת הוי לכן גם ביום שלשים שנטמא מגלח תגלחת טומאה ומונה כנגדן שבעה ימי טהרה ומגלח לטהרה, ולמה לא יליף מנזיר טמא, פירוש היכי שגלחוהו לסטים תוך ימי טומאה חוזר וסותר שבעה ומגלח לטומאתו וע"ז משני מצורע מגלח וחוזר ומגלח שכן עיקר מצוותו נזיר טמא אינו מגלח וחוזר ומגלח שאין מצוותו כך רק אם נתגלח תוך ימי טומאה מונה שבעה ימים כנגדן ומגלח, והוי כמו דאמר וכי דנין דבר בהכשירו משלא בהכשירו יעוין זבחים (דף נ"א) ודוק. והא ר' אליעזר מה שני בין נזיר סתם לנזיר שפירש, דאם פירש ואמר הריני נזיר שלשים יום סותר הכל מה שני בין סתירת שבעה להך סתירת שלשים, וע"ז אמר בשעה שנזר סתם מירט אינו סותר פירוש דאם היה נזיר ממורט שאין לו שער מה לגלח אם נטמא אז ביום הבאת קרבן טרם שהביא קרבנו אינו סותר דאין לו מה לגלח ואי משום העברת תער על ראשו אף אם סבר כב"ש בנזיר ממורט דצריך להעביר תער על ראשו וכמ"ד נותן על מקומו בבהונות יעו"ש פרק ג' מינין ה"ט, הלא כאן שסותר רק שבעה אינו תועלת שאין לו מה לגלח ובנזר שלשים יום היינו שפירש מירט אם היה נזיר ממורט סותר שלשים יום. ולפ"ז אין זה כמו דמסיק רב הונא ב"ח לקמן בנשרו שערותיו ואח"כ נטמא, ויש ליישב לאחר העיון. אולם פירוש הירושלמי נראה ברור דכוונתו על נזיר ממורט, והדין שאם נתגלח נזיר טמא תוך ימי טומאה שחוזר ומונה שבעה ימים אף שכבר נטהר לאכול בקדשים שהוזה ושנה נראה ברור ולא אשכחן ביה פלוגתא ודוק היטב בכ"ז: