אור שמח על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יג · הלכה כ
המקיים נדרי בתו או אשתו כו' ומתיר לו הקמתו וחוזר ומיפר לה בו ביום.
הנה הפוסקים נחלקו אם יכול להשאל אחר יום השמיעה אם שעות שלא היה יכול להפר עולין ליום השמיעה. ומקורו טהור מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים שכתב (בדף ע"א) על הא דבעי נדרה ושמע בעלה וגרשה ואהדרה ביומא דפליגי בזה הבבלי והירושלמי עיי"ש באורך. ואין לומר דלרבינו נדחה זה דהך גמרא בשמע אב ג"כ מיירי ותו מוכרח לומר דאהדרה ביומא דאל"ה לא מצי להפר כיון דאין שמיעת האב עם הבעל כאחד, ז"א דאכתי מה נעשה בגמרא, דאמר ת"ש נדרה והיא ארוסה ונתגרשה ונתארסה בו ביום כו' הב"ע בשלא שמע א"ה מאי אריא בו ביום כו' הרי מפורש דבשמע ארוס אף שלא שמע אב לא מיפר רק ביום שמיעתו של הקודם ובעי שתתארס בו ביום באותו יום ששמע ראשון, ומוכרח דעולה לה שעות שלא הוי מצי להפר. וצע"ק שהרא"ש בפסקיו כתב ואינו צריך שיפר ביום ששמע הבעל דכיון שמת הבעל ביום שמיעתו ירש האב זכותו ומיפר ביום שמיעתו. ולכאורה היה נראה לומר דשאני גבי אב דמקודם לא היה ברשותו ועכשיו ברשותו רשות חדש שפיר מצי מיפר ביום שמיעתו, אבל כי איכא ארוס אחרון חזינא ליה ככרעא דראשון וליכא אינתוקי רשות כלל כמוש"כ הר"ן (דף ע"א) ד"ה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה בטעמא דהיכי דהפר האב בחיי הבעל לא מצי להפר אחר מיתת הבעל וכי איכא ארוס אחרון מפירין אע"ג דמקלש קליש יעו"ש. אבל להרא"ש לטעמו ליכא לפרש הכי דסבר התם דב"ה אהא נמי פליגי כיון דמקלש קליש ובצירוף ארוס אחרון ג"כ לא מצי להפר ולא סבר דאחרון ככרעא דראשון וא"כ אמאי בעי שתתארס בו ביום והאב מצי מיפר אחר כמה ימים ששמע הארוס שמת. ונראה דהרא"ש סובר דבהפר אב אף שהוא קיים ג"כ נתבטלה הפרתו אם מת הבעל עיי"ש ולכן הקשה דמדוע בהפר האב ושמע הבעל ומת לא מצי האב להפר והפר אב ומת בעל מצי האב להפר, ותירץ דאע"ג דמקלש קליש חלק דיליה יכול להפר וכיון שמיפר שלו מיפר גם של בעל וא"כ ניחא שפיר דבאב שמיפר חלקו מפיר גם של בעל דלדידיה יום שמיעה הוי והוא זכי מצד עצמו שהרי גם חלקו מיפר אבל ארוס אחרון שאינו מיפר רק חלק ראשון בעי שיהא ביום שמיעת ארוס ראשון ודוק:
ובזה תמוהין דברי הפרישה שכתב לדעת הטור דאם שמע ארוס ראשון ולא שמע אב ומת הארוס ונתארסה לאחרים אפילו אחר כמה ימים מפירים האב והארוס ביחד. וצע"ג דזה מתנגד לדברי הגמרא שהבאתי דאם גרושין כשתיקה דמי כיון ששמע ארוס ראשון [אף שלא שמע האב] בעי שתתארס באותו יום אז מפירין נדריו. גם השו"ע סימן רל"ד סעיף י"ז שמחלק דרק אם שמע האב בעי בו ביום אבל שמע ארוס כתב בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה אם מת ולא שמע האב ונתארסה לאחרים ושמע אח"כ אפילו לאחר כמה ימים האב והארוס אחרון מפירין נדריה, זה מתנגד לדברי הגמ' הנ"ל וצ"ע כעת:
אולם דע דלשיטת הרמב"ן בהא דהפר האב ולא שמע הארוס ומת הארוס דאין האב יכול להפר לב"ה דוקא שמת אחר יום שמיעה אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפיר הכל ביחד, א"כ יש לומר דאין ה"נ דאפילו כי איכא ארוס אחרון מ"מ לא חשבינן הנך שעות דלא הוי מצי להפר אותם ליום שמעו, והא דאמר ואהדרה ביומא היינו בשהפיר אב וביום שמיעת אב מיירי אך סוגיא דלקמן דחיקא טובא. ובאמת שיטת רבינו נראה לפרש דאזיל לטעמו בהפר בעל דאם שמע אב נתרוקן רשות לאב ומצי האב להפר לחודיה אף בלא נתארסה לאחר ובלא שמע אב לא נתרוקנה רשות לאב בלא נתארסה לאחר, דאזיל לטעמיה דכל אחד אינו מיפר רק ביום שמעו של חבירו אלמא דתלי זה בזה, ה"נ כי שמע אב הרי הפרת בעל אלימא טובא ומיפר אב חלקו לעצמו אבל כי לא שמע אב הרי הפרת בעל קלישא ולא מצי לזכות בחלקו הקלוש ודוק: