אור שמח על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה ז
ומלמדו תורה שבע"פ שהרי אסור ליטול עליה שכר אבל לא תורה שבכתב כו'.
הר"ן כתב דמלמדו תורה הוא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. והנה קשה לפ"ז לרב יהודה דסבר בר"ה פרק ראהו ב"ד התוקע בשופר של עולה לא יצא דמצות ליהנות ניתנו איך יוקים משנתינו דמלמדו מדרש כו' וכבר הקשה כן בספר טורי אבן עיי"ש באורך. לכן נ"ל דטעמא, דכל שאינו מרויח לו בממון כלל רק הנאה שמלמדו וכיו"ב אם המדיר עביד מצוה ואדעתיה דנפשיה משום מצוה דיליה ובגרמא דמצוה דיליה קא מתהני אידך שרי דנחשב עשיה זו להנאת המדיר טפי מן המודר, ומשו"ה בנכסי מבקר אסורים על החולה שרי לבקרו וכמוש"כ הר"ן לקמן (דף ל"ט) ד"ה אי בשנכסי מבקר אסורים על החולה אפילו יושב נמי דעומד מ"ט שרית ליה משום דמבקר מצוה דנפשיה עביד ונהי דחולה מתהני ממילא שרי כו' הרי התם שהחולה נהנה ואפ"ה כיון דהמדיר מצוה קא עביד שרי, ה"נ שהוא קא עביד מצוה ללמדו בחנם והמודר נהנה ממילא שרי דמה אני בחנם אף אתם נמי בחנם ואם אין נוטלין שכר על המקרא שרי כמו במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה דאינו מהנהו במה דאינו נוטל דמים כיון דכך המנהג שלא ליטול והנאתו שלומד אצלו או שמתבקר ממנו הלא המדיר משום מצוה קא עביד, וכן מחזיר לו אבידתו אע"ג דמתהני מגופיה שמחזירו בכ"ז כיון דמשום מצוה קא עביד שרי ודוק:
שוב מצאתי בשיטה מקובצת דברים רבים לראשונים והריטב"א כתב כדברי. אולם הרשב"א כתב בטעמו משום דכמו דאמרינן דמן חיותיה לא אדריה כן הכא במבקר ומלמדו מדרש דמן מצוה דיליה לא אדריה כיון שהוא נהנה שעושה מצוה בשמבקרו ומלמדו, רק חילק היכי שאין ההנאה נמשכת אחר המעשה שרי אבל היכי שהנאתו נמשכת אחר כך כמו במי שאין לו מה שיאכל דאסור ליתן לו לאכול דהנאה שלו נמשכת אחרי עשיית מצוה של המדיר אסור. ואם כי הדברים חריפים אך א"כ לפ"ז כי אמרינן כל הני הילכתא דוקא בשאסר המדיר נכסיו על המודר שייך לומר שממצוה דיליה לא אדריה, אבל בשהמודר אסר על עצמו נכסיו של מדיר לא יתכן לומר סברא זו שממה שעביד המדיר מצוה לא הדיר את עצמו כמובן, ואטו נוקים כל הני סוגיא כשאסר המבקר על החולה, ועוד א"כ אמאי דחיק הרשב"א על הך דאין לו מה יאכל דהיכי דאזמניה על ככרו שאין הנאתו נמשכת אמאי אסור לוקמא בשהעני שאין לו מה שיאכל אסר על עצמו נכסיו של פלוני דאע"ג דהמדיר מצוה קא עביד אסור [ודחוק לומר דאיהו סבר כהר"ן דבזה שייך מן חיותיה לא אדריה כמו שדחה אותם בטו"ט המחנ"א סימן ס"ג עיי"ש, וראיתי ברשב"א לקמן שמסתפק בזה] וע"כ היכי דהמדיר מצוה קא עביד והמודר נהנה ממילא בלא חסרון ממון של המדיר ובלא תוספות ממון של המודר [דבאבידה מידי דנפשיה קא מהדר] אין זה הנאה כלל של המודר ובטילה ואינה נחשבת כלום לאסור בזה לעשות להמדיר המצוה דמשום מצוה דיליה קא עביד ודוק:
אולם אף להר"ן לא קשיא לרב יהודה, דהנה בירושלמי רמי הא דתנן פרק אין בין המודר ומרפאהו כו' אבל לא רפואת ממון שהוא רפואת בהמתו מ"ש ממחזיר לו אבידתו דשרי ר' יודן ור' יוסי ח"א כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו פירוש דמדירו מנכסיו שרי להחזיר לו אבידתו דמידעם דנפשיה קא מהדר ומן גופו לא אדריה, כאן במדירו מגופו שנהנה מטורח גופו לכן אסור, [והקרבן עדה פירש על המודר ואינו במח"כ. גם הפ"מ במחכ"ת לא כוון יפה, וכלשון הזה נמצא גם בירושלמי ריש פרק המדיר יעו"ש דהפירוש שם כמו שפירשתי כאן ודוק] וח"א כאן בשיש לו מי שירפאנו כו' והביאו בפסקי הרא"ש, וא"כ רב יהודה סבר כהך מ"ד דמחלק בין מדירו מגופו בין מדירו מנכסיו וכאן הך דמלמדו מדרש מתני בהך דמחזיר לו אבידתו בחדא בבא ומיירי תרווייהו שמדירו מנכסיו לחודיה ולא מגופו לכן שרי ללמדו מדרש אע"ג שנהנה המודר דמצות ליהנות ניתנו בכ"ז הוא אינו נהנה מנכסיו רק במקום שנוטלין שכר ואיהו מלמדו בלא שכר הוי כנהנה מנכסיו וכמו שפירשו האחרונים בסימן רכ"א סעיף ד' עיין ט"ז ודו"פ דהוי כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לידו ודוק. אולם מגמרא דילן לא משמע לחלק כמוש"כ הרא"ש בפסקיו והך דקאמר בנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה לאו דוקא וכוונתו שהדירו מגופו ג"כ ואפ"ה שרי וכדפרישית, דאל"ה איך ס"ד ללישנא בתרא דבנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דאסור להחזיר לו דקא מתהני ליה הלא אינו מהנהו מנכסיו רק מגופו שטורח בהשבתה, וע"כ דלאו דוקא נקיט נכסי וכוונתו שהדירו מנכסיו ומגופו ודוק. וצע"ק דברי הר"ן שם (דף ל"ד) שפירש הגמ' אלא למ"ד בשנכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר נמי מיהדר אמאי תפול הנאה להקדש דהוי כמו זבינא דרמי על אפיה דאע"ג שמתהני מנכסים מ"מ כיון דיכול להשיג ממקום אחר שרי, א"כ כאן שהיה השכר מצוי בידו שרי ליטול שכר בהשבתה, הא פירש הר"ן דבאומר נכסים אלו אסור אף בפחות ויתר שהנדר חל על הנכסים וכאן קאמר בשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר וכיון שאסר הנכסים שוינהו עליו כהקדש ואף לקנות ביותר מכדי שוין אסור וצע"ק ואכמ"ל: