אור שמח על משנה תורה, הלכות מעילה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה ו
אבל המקדיש [את ה]בור ריקן ואח"כ נתמלא מים כו'.
הנה רבוותא קדמאי הקשו דליזכי חצר להקדש כמו דזוכה להדיוט, ופירש רמב"ן ובתוס' רי"ד דמעילה ליכא רק במידי דאתי מכח מקדש דקדשי בני ישראל כתיבא, וגדולה מזו אמרו דקדשי עכו"ם אין מועלין בהם. וראיתי בקצות סימן ר' שהכריע מהא דאמרו יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות כו' ורמי בפ"ג דשבועות דאמאי לא חשיב שבועה ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש, אלמא דאף שנשחטו בעזרה ישנו בשאלה ואמאי לא תקנה חצר להקדש דעזרה חצר דהקדש הוי. וזה רבות בשנים אמרתי דעיקר קושיית רבוותא קאי רק על בור הא על שובך ונתמלא יונים לא קאי דשובך קדוש קדושת בדק הבית [אם לא שהקדיש לדמי קרבנות] ויונים אם יתפס עליהן קדושת בדק הבית הלא איכא איסורא דהמתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה ובכה"ג איסורא לא זכייא חצירו אף להדיוט וכמו דאמרו בפרק השואל (דף ק"ב) וסוף חולין גבי לזכות קודם שילוח, ובפרט דדעת גבוה לא ניחא לזכות איסורא, אם לא דיוקדשו קדושת מזבח ואיך חיילא על ידי חצר דקדוש קדושת בדק הבית, ולפ"ז עזרות דקדשי קדושת בדה"ב דמדמי בדה"ב אתו וכמו דתניא בפרק בתרא דכתובות לכן לא מצי מקדשי לקרבנות קדוה"ג, והא דקדשי בדה"ב דאתו ליד גזבר לא מהני שאלה משום דאף כי שאיל על דבורו והקדישו מ"מ קני הקדש במה דמשך הגזבר ואיהו נתכוין להקנותו ושהגזבר יעשה בזה מה שירצה, ובפרט דנתכוין לפטור מאחריותו לא גרע מהדיוט דקני במשיכה, אבל כי שאיל על הקרבן הרי שוב אין החצר מקדשו קדושת הגוף למזבח ולכן פקע הקדישו. ולבר מזו אין ראיה למאי דפירשו בתוספות דבאמת באכל ולא שייר סבר רבא דליתא בשאלה רק דעיקר איסורו איכא בשאלה א"כ הוה"ד קדשים לאחר שנשחטו אין להם שאלה רק דעיקר איסורן פריך דאיתנהו בשאלה, ועיין בתוס' פ"ג דכריתות (דף י"ד). [ודע דלפי מה שבארנו א"כ מנחה שנתקדשה בכלי שרת כי שאיל עליה קדושה היא מיהא ע"י דזכי כלי להקדש דכלי שרת באין מתרומת הלשכה וכלי קונה להקדש מטעם חצר ועיין בתוס' סוטה (דף ו') סד"ה כי קדוש כו' שכתבו ההיפוך דלשיטתם אזלי דאין חצר קונה להקדש ודוק]:
ולפי תירוץ הני רבוותא יתבאר לן ברייתא בנזיר שנתקשו בה קדמאי והיא (בדף כ"ו) אלו לחטאתי והשאר לשאר נזירותי דמי חטאת ילכו לים המלח כו'. אלו לעולתי והשאר לשאר נזירתי [דבכה"ג דדמי חטאת מעורב בהן גמירי הלכה דיפלו לנדבה אף דמי שלמים] דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן והשאר יפלו לנדבה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן, והא ודאי דמועלין בדמי חטאת אע"ג דדמי חטאת שמתו הבעלים לא מועלין משום דלים המלח אזלי משא"כ כאן דיפלו לנדבה הרי קרבין למזבח, אבל הא דאין מועלין במקצתן משום דשמא דמי שלמים הוי תמיה טובא דכיון דמהלכה איגמר דיפלו לנדבה הרי צ"ל מועלין בהן. ומה שתירצו בתוס' דעד שעת הקרבה לא נפקי משם שלמים שהיה עליהם אינו מובן כלל. אולם לסברת הני קדמאי א"ש טובא, דאין ה"נ דפקע מהן קדושת שלמים תיכף כי מת הנזיר וחיילא עלייהו קדושת עולה, אבל כיון דמהקדשו היו שלמים דלאו קדשי ד' לענין מעילה הוי, רק כי מת חיילא ממילא עלייהו קדוה"ג והוי דמי עולות, וכיון דאין בא הקדישן על ידי אדם תו לא קרינא בהו קדשי בני ישראל ואין מועלין בהן, אבל דמי חטאת שבחייו היה בהם דין מעילה והוי קדשי ד' תו כי אישתנו מחטאת לעולה לא אתי עלייהו ההקדש ממילא רק עיקר קדושתן בא על ידי אדם לכן מועלין בהן, ולכך מועלין בכולן ואין מועלין במקצתן דשמא שלמים הוי ולא נחית להו קדושה דאיכא עלה מעילה דלהווי נקראין קדשי ד' ע"י אדם מקדיש רק ממילא ע"י מיתתו זכי בהו הקדש וליכא בהו דין מעילה, וזה ברור בפירוש הברייתא. ועיין בדברי רבינו לעיל פ"ד ה"ג, אולם שם נראה דרבינו סובר דמיירי כשהוא חי ובהלכות נזיר הארכתי עוד יעו"ש.(נ"ב. ויעוין פרק טרף בקלפי דף ל"ט נטע בו כ"מ מגדים של זהב והיו מוציאין פירות כו' ומהן היתה פרנסתן לכהנים. והנה למאן דאמר מועלין בגידולין איך נתפרנסו כהנים מהן. אמנם זה לא קשה כיון דעיקר גידולן הי' ע"י נס וכדאמר סוף פ"ק תו לא חשיב גידוליהן וכמו שהובא בפי' רד"ק בכד השמן דאליהו דאינו חייב הניתוסף ע"י נס במעשר יעו"ש אמנם ליזכי בהן היכל להקדש מדין חצר ואם תאמר דנפדו כמו קדשי בה"ב מאי פרנסה לכהנים איכא ואי משום דחללו שוה מנה על שו"פ אימור דאמור בדיעבד לכתחילה אסור וצ"ב קצת.)ודוק:
ובזה יתפרש מה דאימורי קדשים קלים שהעלן למערכה לפני זריקת דמים דאין מועלין בהן עד זריקת דמים אע"ג דלא ירדו ונעשו לחמו של מזבח כדאמר פרק המזבח מקדש ומייתי לה רבינו פ"ב ה"א, משום דלא דמי לזריקת דמים דמקדשא להו לאימורים דע"י כהן אתי, דזריקה אינו אלא בכהן אבל העלאה למערכה הוי כנעשה מאליו דאטו ההעלאה בעי שתהיה מכח אדם, והוי כמו שנעשית לחמו של מזבח ממילא בלא כוונת מקדיש וכמו אלו הוקדשה מאליה ולא נחית להו דין מעילה ונכון:
והנה בעיקר סברת הרמב"ן דמעילה ליכא רק במידי דאתי מכח מקדיש ולא במידי דאתיא ממילא, והרב בקצות סימן ר' הביא ראיה מהך דאמרינן בזבחים (דף מ"ה) דפליגי בקדשי עו"ג אם מועלין בו וחזינן דבעינן שיהיה המקדיש ישראל כש"כ היכי דהקדש זוכה ממילא. אמנם הוכיח שם דלא כהרמב"ן מהך דאמר רבא בנדרים (דף ל"ד) היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה להקדש מועלין בו ופירש הר"ן שהיה מונח בתוך ד' אמותיו, וכיון דכאן אינו רק ע"י זכייה דהוי כמגביה מציאה לחבירו כן הכא הגביה לצורך הקדש והקדש קנה מצד זכייה, א"כ מאי נפ"מ בין אם הקדש עצמו קונה מחצירו כו', והא דקדשי עכו"ם פירשו תוס' דוקא בקדשי מזבח אבל קדשי בדה"ב כו"ע מודו כו' עכ"ד. אמנם יש לי לדון מהא דאיתא בנדה (דף מ"ו) יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר, אלמא חזינן הכא דאין מועלין בהקדישו של קטן אף דבודאי הקדש קני לזה והוי של גבוה בכ"ז בעינן שיהא המקדיש גדול, כש"כ היכי דהקדש קונה ממילא דאין מועלין בו, ומה דמייתי הקצות ראיה מהך דככר הפקר מונח בתוך ד"א דג"כ אינו בא מכח המקדיש אין ראיה לענ"ד, דהא מכח המקדיש שהגביה דבר שיכול לזכות לנפשיה והגביה לצורך הקדש קאתו ומטעם זה לא הוי מקדיש דבר שאינו שלו דכבעלים הוי במה שבידו לזכות לצורך עצמו לכן זוכה גם לאחרים. ולפ"ז באמת יש חילוק גדול בין היכי שהקדש קונה ע"י חצירו בין היכי שהדיוט קונה בחצירו להקדש דכאן מכח המקדיש ע"י חצירו קא אתו ולא תימא דחויי קא מדחינא לך בוא ואראך דברי נובעים ממקור סברת ר"ת בתוס' ב"מ (דף י') ד"ה רב נחמן דמילא מים ונתן לחבירו ביו"ט כו' ורב ששת סבר כרגלי הממלא היינו משום דסבר דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומטעם הואיל ואי בעי זכי לנפשיה וכיון דאי זכי לנפשיה הוי כרגליו לכן השתא נמי דזכי לחבריה הוה כרגליו של הממלא ולא עדיף מיניה, הנך רואה איך קרינן דאתו מכח מקדיש דפועל כ"כ שיהא כרגלי הממלא אף לבתר דאתו ליד חבריה, וזה מופת חזק:
ומסברת רמב"ן הנ"ל יתיישב לי מה שהנחתי בקושיא בחידושי בגמ' על כל מילי דהקנו רבנן להקדש והא קנינים מועיל בכ"מ לענין הדיוט דהממון דזוכה ע"י קנין דרבנן הוי שלו לכל דבר תורה לקדש אשה וכיו"ב, ובמה כח הקדש גרע דאין מועלין, ולפ"ז א"ש, דהוי כמו דקנו הקדש ע"י חצירם ואתי ממילא לא ע"י מקדיש ואין בזה מעילה ונכון, ובקדשי עכו"ם דמועלין היינו משום דמכח מקדיש קא אתו ולא בעינן דוקא ישראל רק שיהי' בר הקנאה, אבל קטן כיון דבכ"מ אין קנינו קנין ואינו בר עונשין הוי הקדישו כמו דאתו ממילא ליד הקדש ולית ביה מעילה ונמצא סוגיא דקטן סעד חזק לסברת רמב"ן. ולשיטת התוס' דהיכי דאתו ממילא איכא מעילה צ"ל דכאן החסרון הוא משום כח המקדיש דאיהו קטן וכיון דמקטן אתו גרע טובא וזה גזה"כ. וסעד לזה יש להביא מהא דקיי"ל עירובין (דף מ"ה) דחפצי הפקר קונין שביתה ונכסי עכו"ם אין קונין שביתה כיון דבתר בעלים דידהו גרירי דלאו בני שביתה הוי ודוק:
ולפ"ז יש להסביר ע"ד מושכל מה דבקדשי עו"ג מועלין בו בקדשי בדה"ב ובהקדש קטן אין מועלין בו אף בקדשי בדה"ב, היינו דכיון דלשיטתם כל מה דאתי ממילא להקדש ואיכא קניה שוב מועלין בו רק החסרון הוא משום כח המקדיש, והתוס' ב"ק (דף ע"ו) פירשו דמקדיש גניבתו אם חייב דו"ה כמו על מכירה דבמקדיש קדשי בדה"ב אמרינן מה לי מכרו להדיוט מ"ל מכרו לשמים, אבל בקדשי מזבח מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, נמצא דבקדשי מזבח מונח כח המקדיש אף לאחר ההקדש ובקדשי בדה"ב הוה כמו אחר לגמרי ועיין תוס' ב"ק (דף ס"ח) דפודין קדשים בלא דעת בעלים יעו"ש, ולכך בקדשי עכו"ם בקדשי מזבח אין מועלין דכח המקדיש איכא ביה משא"כ קדשי בדה"ב דהוי קנוי להקדש והוא כמו סיבה כמו שחצר הקדש קונה והוה כמו הנך דאתו ממילא, ובירושלמי תמן בב"ק קאמר דאף בקדשי בדה"ב אינו חייב דו"ה משום דהבעלים אומרים לו פדה ראשון, עדיין יד בעלים איכא ביה וכן פסק רבינו, ולפ"ז א"ש דבעו"ג דלא שייך פדייה דאינו מוסיף חומש ולא נתנה תורה לבני נח א"כ יש חילוק בין קדשי מזבח לקדשי בדה"ב, אבל כאן בקטן דשייך ביה פדייה עיין גיטין (דף ס"ה) ובפרט לכשיגדל הוא במצות פדייה וביותר לפי שיטת התוס' מנחות דרק בעלים אם פדה שוה מנה בש"פ מחולל א"כ איכא ביה כח המקדיש לכן אין מועלין בו ולא הוי כמו דאתו ממילא ודוק. אך לולא דמסתפינא היה נ"ל דבהקדש קטן מועלין בו רק כאן מיירי בקונמות היינו שאמר קונם או הקדש עליך דקיי"ל מועלין בקונמות יעוין שבועות (דף כ"ב), ובמה שהקטן אוסר אין בזה מעילה, דקרא דזה הדבר בנדרים כתיב ודלא כהבנת המשל"מ בפי"א מהלכות נדרים עיי"ש, ודוק בכ"ז:
ערבה כו' ולא מועלין.
נ"ב טעמו תראה בפירוש המשנה לרבינו ועיין בה"ז: