אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כה · הלכה ז
ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וקיבל אחרית עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא ואם קנו מידו כו':
לשיטת רבינו לקמן פשוט, דהכא אין לוי ערב, להעמיד לו השדה רק המעות שיתבע אחר כך מראובן, והחיוב בתשלומין יהיה כפי שווי השדה בעת הטריפה אם יהיה שוה כפלים אז יגבה כך מראובן ואם יהיה שוה מחצה לא יגבה רק החצי א"כ הוי ערבות על דבר שאין קצוב, ופסק לקמן הלכה י"ג דאינו ערב. אך ממה שפירש שאם קנו מידו לשלם דמי מכר זה כל עת שירצה כו', ולפי טעם זה אפילו לא התנה ליתן לו כ"ז שירצה רק באופן שקצוב הערבות היינו דמי המכר ג"כ להני, ע"ז צריך טעם הפוסקים כיון דלשעבודו חסר מעשה הטריפה הוי אסמכתא גמורה, ובאחריות דנגזל דהמעות אין רק הלואה למפרע לכאורה לא שייך כאן כל הטעמים שראיתי אף מה שפירשו מטעם דזבין אינש ארעא ליומא דבכה"ג לא שייך כמש"כ תוספות ב"מ דף י"ד ד"ה שעבוד יעו"ש, וכן צריך להחזיר לו דמי ההלואה לא פחות ולא יתר דהמקח בטל לגמרי וצ"ב בזה, וסעד לרבינו מהך דאמר רב נחמן בפרק גט פשוט דף קס"ט זיל זבנה מיניה שלא באחריות והדר זבנה ניהליה באחריות, אמאי לא אמר שיכתוב השטר בשם המשלחו ואיהו יקבל על עצמו אחריות לשלם אם יטרפו מיד המשלחו אלא ע"כ דלא משתעבד בכה"ג ודוק: