אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כא · הלכה ב
אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינן צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להיבצר הרי בע"ח גובה מהן כו':
כן הוא מפורש בדברי ההלכות שכל שהן מחוברין אפילו הגיע להבצר בכ"ז בע"ח גובה מהן. והנה עיקר שיטת רבינו בכ"ז הוא עפ"י דברי רבו הר"י בן מיגש בפרק שבועת הדיינין דבכ"מ דבר העומד לבצור כבצור דמי לענין אונאה ושבועה, רק אם הן צריכין לארעא אז כמחוברין דמי, ורק לענין שומרים דמסר ליה למינטרינהו כשהן מחוברין לקרקע ולאו למתלשינהו מסרה ניהליה, אע"ג דההכחשה הוא מדין מודה במקצת יעוין תומים וכן בשו"ת הרי"ף סימן קפ"ז, ומש"ה בלוקח פשתן (בפרק הספינה) סבר דאיך מצי למיקני אותם בחזקה, ומשני דרק בשכר שייפה הקרקע, וכיון שהשכיר עשה פעולתו קנה הפשתן דהוי כסף פעולתו [הן דצ"ע דאף בשכירות פועלים מוכח מפרק השוכר בסוגיא דבא עליה ואח"כ נתן לה גבי אתנן דשכר פעולה הוי כמו כסף ויכול ליתן דמי טלה יעו"ש ברא"ש ור"ן והובא בסימן של"ב ברמ"א סעיף ד' ויכול ליתן דמי החפץ וגוף החפץ לא קנה ועיין בההמ"ג פרק ד' ממכירה בזה ובתוס', וחידושי הר"י בן מיגש אינו כעת בידי] ובזה מתיישב כל דברי רבינו בפרק א' מהלכות מכירה הלכה י"ז ובפרק ה' מהלכות טוען הלכה ד' כמש"כ הכס"מ פרק א' שם, אבל כאן כתב בפסק הלכה דגובה מהן, וטעמא דמלתא דהא באמת כאן שגובה הקרקע עם השבח, כל מה שמחובר לקרקע הרי הוא כמו קרקע דכיון דקא גדלו וקא רבו מארעא דמשעבדא ליה כל כמה שלא נתלשו עדיין המה כמו קרקע דכמו ארעא הוי משתעבדא ליה ואין יכול למכור ולהפקיע שעבודו ממנו, דשעבודו חל על הך קרקע, ולכן איכא מ"ד דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ולאביי למפרע גובה, ואף לדידן איתחשיב דהוי בחזקת בע"ח, א"כ אם תאמר דלא גבי בע"ח מנייהו וכמטלטלי דמיא הוי כמו שבא להוציא מרשות בע"ח ובעת כי צמחי מקרקע וקא גדלי ברשותיה גדלי תו לא נפקי מזכותיה אף אם הגיעו להבצר כ"ז שמחוברים לקרקע שלו דגבי לה, אם עדיין לא נתלשו ולא קנה להו לוקח להפקיע משעבודן, אבל תמן בפרק נערה דלענין מזון הבנות קא מיירי, וכבר כתב רבינו בפרק י"ח מאישות דנשים רבות אף ע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונית בשוה שאין דין קדימה במטלטלין ופירש ההמ"ג לפי שיכול להפקיע שעבודן אף ע"י מכר תו לא שייך לומר דאישתעביד להראשונה דהוי כמו מטלטלין דשעבודא ליכא רק גבייה ובשעת גבייה כולן הן שוין, א"כ כאן הלא אף אם מכרו היתומים מכור כמש"כ רבינו בפרק י"ח הלכה ג' אם כן שעבוד ליכא רק דאזלינן בתר גבייה ואז הגיעו לבצור וכבצור דמיא. ולא שייך לומר דהא מארעא דיליה דקא משתעבדא קא רבו, דז"א דהא השעבוד לא הוחלט על קרקע זו דהא הוי מצי למכור ולהפקיע שעבודו ורק בתר גביה אזלת ואז עומדין להבצר וכבצורות דמיין, ולכן אף אם גבינן קרקע והדקל והפירות ג"כ כבצורות דמיין כנ"ל ברור, ועיין בש"ך ס"ק י"ח בזה. והנה הר"ח פסק דהלכה כר"מ מהא דפסקינן כר' שמעון דאכלה פירות גמורים משלם פירות גמורין, ולחילוק הר"י בן מיגש א"ש, והש"ך תירץ דשאני התם שכבר נתלשו, וזו סברא ברורה, דאטו הבהמה שתלשה קנתה הפירות הלא ברשות בעלים קיימא, וא"כ בשעת אכילה הוי תלושים לגמרי, ועיין פרק כיצד דף כ"ג תוספות ד"ה תפשוט דפי פרה כו' ועל דרך הרגיל חייבוהו חכמים לשלם ודרך הבהמה לתלוש ולאכול, משא"כ בלא הגיע לבצור דבשעת תלישה הלא אינם ראוים, וניזוקין ועומדין הן והחיוב כשהן מחוברין בעת תלישה ודוק: