אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יז · הלכה א
מלוה שמת ובא היורש לתבוע את הלוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומרים לו עמוד ושלם לו, אמר ישבע לי ה"ז נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדנו כו':
כן הוא בחידושי רבו הר"י בן מיגש על הגמרא השתא אבוהון שקיל בלא שבועה, דפירש אלא עד דטעין לוה אישתבע לי, אינהו מבעי. אולם העיטור הביא באות ח' חוב חלק א' ענין מלוה בשטר, דרב שר שלום ור' שמעון קיירא פליגי כיון דליתא למלוה משתבע לוה ומיפטר, ומסתברא כדגרסינן בסו"פ וכן היתומים כו' ואיצטריך לאוקמי ביתומים מן היתומים ולא אוקמה כס"ד וכגון דאמר להו אשתבעו ש"מ דאינהו לא שקלי בשבועת היורשין ורב האי כתב שאין לסמוך עליהם עכ"ד העיטור. ולדעתי יש ליישב דתנן אמר רשב"ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה, וטעמא כיון שאבוהון היה מהימן בלא שבועה לגבות מן הלוה דבעת מות המלוה היה הלוה קיים והיה גובה שלא בשבועה א"כ נאמן האב באמירתו ותו לא מוטל על היורשים לשבע, ורבנן סברי דאימור בצנעא אמר ליורשיו שהוא פרוע או שהיה מונח בין שטרות פרועין ורק להשביע בניו אמר כן, אבל רשב"ג לא חייש להא, ומנלן דהוא לא שיקר בצוואתו וישבעו שלא מצאוהו בין שטרות פרועין, ע"כ משום דהוא נאמן בלא שבועה, ואם אמר הלוה אישתבעו לי דלא פרעתי לאביכם, הלא בכה"ג גם אבוהון הוי צריך לשבע להלוה שלא נפרע ממנו ואין באמירתו כח לפטור את בניו משבועת היורשים. ולפ"ז א"ש הך דהמוכר שדה לחבירו באחריות ובא בע"ח לטרוף דמצי המוכר לטעון עמו ועיין בתוס' שם, דנפק"מ שאם בא יורש של בע"ח לגבות בכה"ג דאמר קודם מיתתו שלא נפרע דאי טעין אישתבע לי חייב שבועת יורשים ודוק:
אולם לזה יש לעיין א"כ איך אמר רשב"ג ביתומים מן היתומים דבאמירת המלוה לפני מותו דשטר זה אינו פרוע פטורים היתומים משבועת הבא לפרע מנכסי יתומים, הן דמשבועה זו פטורים, דבשעה שצווה האב הלא היה פטור משבועה אבל נטעון אנן ליתמי הלוה אשתבעו לי דלא פרעתיך כמו דאלו הוי אבוהון קיים והוי טעין, ותו בשבועה הבא מחמת טענת אשתבעו לי אין כח באמירת המלוה לפני מותו לפוטרם כיון דאלו הוי טעין אבוהון היה המלוה מחויב שבועה ואין באמירתו כלום ואמרינן ששקר בפיו והשטר מונח בין שטרות פרועים וכיו"ב, וצ"ל דטענת אישתבעו לי לא טענינן עבור היתומים כיון דאף אם טעין פרעתיך כ"ז דלא אמר אישתבע לי לא משבעינן ליה תו גם ליורשים לא טענינן, וכן בצורבא מרבנן לא מזדקקין ליה. אולם רש"י פירש בפרק הכותב טעמא דאין נפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה משום דטוענין ליתומים אשתבע לי דלא פרעתיך דכל מה דמצי טעין אבוהון טענינן להו, ואולי כאן ביתומים מן היתומים אין טוענין להן אישתבע לי אם לא טעני אינהו דאין טוענין ליורש לחובת יורש זה וכמש"כ העיטור דאין טוענין להם שפרע אביהם ליתמי מלוה בעצמם משום הך טעמא דאין טוענין ליורש לחובת יורש זה ודוק:
וראיתי לבעל התרומות שכתב דאם מת לוה בחיי מלוה אף שאמר קודם מותו לפני עדים שלא נפרע שטר זה אין גובין מן היתומים, וזהו פשוט מאוד כיון שאף בשבועת היורשים אינם גובין משום דלא מצי לאשתבועי שבועה שהיה אביהם צריך לשבע שלא נפרע אביהם כלום, ואביהם ג"כ היה מחויב שבועה ובאמירתו לא פקע חיוב השבועה שנתחייב, ואם כי אין ראיה לסברתי מדברי הראשונים, בכ"ז נראה נכון דאם אמרו היתומים אישתבעו לנו דלא פרע אבינו לאביכם תו אף כי אמר אביהם לפני מותו ששטר זה אינו פרוע, ג"כ לא נפטרו משבועת היורשים וכמש"ב בס"ד, אך נפל ספק בלבי דכיון דלא חיישינן שלהשב יע אמר ורק שמא שקר בפיו, מה"ת היה לו להניח השטר בין שטרות פרועין הלא בידו היה להסירו מהם, והתימא על מרן המחבר גם הטור שהשמיטו דברי רשב"ג ולא זכרוהו כלל אשר כל הפוסקים קדמאי וקדמאי דקדמאי פסקו כמותו כמו דקיי"ל הלכה כרשב"ג במשנתנו בכ"מ וצ"ע: