אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יג · הלכה ג

פרק יג

בשו"ע סימן ע"ב סעיף י"ד לוה שאמר למלוה על המשכון פרעתיך כו"כ, והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה כו', ואם עד אחד מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד ונוטל המשכון כו' ופי' בש"ך דהוי נשבע ונוטל ואינו נשבע רק שבועת המשנה יעו"ש, ותמהו התומים והגר"א כיון שזה אומר חייב אתה לי מנה עפ"י העד והלוה משיב איני חייב לך ה"ה שבועת עד אחד דאורייתא רק דיש כאן ענין מקריי שמונח אצלו משכונו אטו מש"ה הוא נשבע ונוטל יעו"ש, ולדעתי ראיה לזה מדברי רש"י ב"מ (דף לה) בהא דאמרינן פעמים הבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ופירש רש"י ז"ל דהשוכר ישבע שמתה כדרכה והשואל דאיהו הבעלים משלם לשוכר יעו"ש [ועיין במהר"ם שי"ף דמיירי שאין השואל היינו הבעלים יודע וכ"כ הרא"ש ריש פ"ק דב"מ דהך מתניתין מיירי דהשואל לא ידע, דאל"ה הוי עד המסייע ופטור השוכר משבועה, או דמיירי דהשואל מכחישו. אך לפ"ז יהא מוכרח דשבועת שומרין איכא אפילו בטענת ברי ודלא כהש"ך דדוקא בטענת שמא יעו"ש] אלמא דאם לא נשבע השוכר אמרינן דל חיובא דשואל דהא השוכר ג"כ חייב לבעלים [וכפי השיטה דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם וא"כ השוכר חייב אם נגנבה] ונמצא דהשואל משלם לעצמו דאיהו בעלים, והשתא דנשבע חייב השואל לשלם לו, וא"כ הא הוי נשבע ונוטל, וע"כ כיון דעיקר השבועה הוא להסיר מעצמו חיוב של השמירה המוטלת עליו ולאתויי פטורא אנפשיה הוי נשבע ונפטר, קו"ח בנידון השו"ע דבאמת הוא לאפטורי אנפשיה דאידך לא טעין על גוף החפץ, וזה ברור. ומוכח שיטת רש"י דאם אין לשומר שני חייב הראשון לשלם דאלת"ה א"כ השומר השני חייב לבעלים והראשון לגמרי פטור א"כ הוי נשבע ונוטל ודוק:
ויש לדון בגוונא דהבעלים משלמין לשוכר, אף אם מתה מחמת מלאכה צריך הבעלים להתחייב, דהא לפי שיטת הרמב"ן דטעמא דמתה מחמת מלאכה פטור משום דהבעלים פשע בה שלא היה לו להשאיל אותה למלאכה, כיון דידע דאינה ראויה למלאכה והכא הרי לא פשע בה השוכר דהשואל עצמו דאיהו הבעלים השכירה לו לעשות מלאכה בבהמתו א"כ תו הוי כמתה כדרכה וחייב לשלם לשוכר. ועיין בש"ך סימן ש"מ גבי מי ששאל מחבירו בהמה לדרך ידוע ובאו אנסים ונטלוה דלטעם הרמב"ן בזה דלשניהם לא הוי מסקו אדעתייהו חייב השואל יעו"ש. אמנם בכחש מחמת מלאכה הטעם פשוט דהמשאיל ידע דא"א בלא כחש כלל והוי כמו דהתנה בהדיה דמשאיל שתכחיש ויפטר, פוק חזי לרבינו דסובר דמתה בשעת מלאכה בעינן הא שלא בשעת מלאכה לא גרע מאונסין וחייב, ובכחש מחמת מלאכה כתב סתמא דפטור דהוי כהתנה בפירוש דמידע ידע דא"א בלא כחש, ולכן המשאיל ספר לחבירו ונתקלקל מחמת מלאכה פטור לכו"ע כמ"ש רגמ"ה הובא בשמ"ק פרק איזהו נשך בהך דלא ידור בחצירו. אמנם מה שחדש המחנה אפרים הלכות שאלה סימן ד' דמשו"ה פטור במתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל בהמה למלאכה, הראויה למלאכה בעי והילכך כשמתה מסיבת המלאכה איגלאי מילתא דלא היתה ראויה למלאכה זו והוי כמו שאלה בטעות דאילו ידע דאינה ראויה למלאכה לא היה שואל אותה, וא"ש לפי"ז דברי הירושלמי פרק הכותב תני ר"ח אין השואל רשאי להשאיל כו' וכולן ששינו את שמירותיהן שלא מדעת הבעלים חייבין והשואל אפילו לא שינה חייב, ומשני בגין דתנינן מתנה כו' ופירוש דבהתנה להיות כשו"ח מיירי יעו"ש והוא תמוה דהא שואל פטור במתה מחמת מלאכה ואם שינה חייב ויעוין בחידושי הריטב"א ובק"ע. ולפ"ז א"ש למאי דמבואר בתוספות ובקדמונים וכן מפורש בשאילתות פ' ויצא שאילתא כ' דטעמי' דמאן דמחייב בשומר שמסר לשומר משום דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דתחלתו בפשיעה במה ששינה מדעת הבעלים ונהי דקיי"ל דלא כר"מ במעביר ע"ד בעה"ב דאינו גזלן אבל פושע מיהו הוי וסופו באונס לכן חייב, ומבואר פרק הכונס דנתן לה טבעת של זהב ואמר של כסף הוא דאם פשעה בו פטורה, חזינן דפשיעה אינו חיוב רק מדין שמירה אבל אחר שאינו שומר פטר אם פשע כיון שלא הזיק יעו"ש, וא"כ במתה מ"מ הא חזינן דעל דעת זה לא שאל בהמה זו שאינה ראויה למלאכה. וכיון דשאלה בטעות הוי תו מעיקרא אינו שואל כלל ופטור משמירה ותו אינו חייב על מה שפשע תחלה במסרו אותה לאחר דכמו אחר הוא, ואחר דלאו שומר פטור על פשיעה נמי ומשו"ה לא מוקי הירושלמי במתה מחמת מלאכה ודוק. וזה ע"ד החדוד אבל לדין יש תשובה:

שאין אומרים מיגו לפטרו משבועה:
נ"ב לקמן הלכות טוען פרק ח' הלכה ו' למד זה רבינו ממשנה ערוכה:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה