אור שמח על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק טו · הלכה ג
התנה המלוה על הלוה כו' הרי זה נוטל בלא שבועה:
פירוש דבשלמא כי התנה הלוה שיהיה נאמן לומר פרעתי אף על מלוה שבשטר, מ"מ נשבע הלוה היסת דנאמנות שלו היה לבטל ראיית השטר והוי כמי שאין שטר בעולם אבל לא גרע ממלוה על פה ומתביעה דעלמא לכן נשבע היסת, אבל כאן במלוה בע"פ לא מצאנו נשבע ונוטל וא"כ כי התנה שיהיה נאמן לומר שלא פרעו הרי שוב נאמן ונוטל שלא בשבועה דמהיכא תיתי יתהווה פה השבועה, ואם לומר דהאמינו כמאן דנקיט שטרא וצריך לשבע אם אמר פרעתיך, זה לאו מידי דמכח טענתו פרעתי היה נאמן לגמרי במלוה ע"פ וכי האמינו שלא יהא נאמן לומר פרעתי תו ליכא להשביעו, וז"ב:
ומפני זה נ"ל טעם דברי רבינו לקמן פרק י"ז הלכה ט' לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל כו', טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול, טעמא דמילתא לדעתי דהוי כמו נאמנות שהאמינו במה שכתבו בלא שם מקום לומר באיזה מקום, שנכתב באותו מקום שיוציאנו לגבות [ואולי האמינו נגד סהדי ג"כ בזה] ומה שנשבע הוא מפני שכאן על כרחו לא כוון לפוטרו משבועה שהרי אי אפשר לברוח משבועה דאישתבע לי דלא פרעתיך אם יתבענו כשהגיע זמנו דעל דעת זה נותן שטרא לכן הוי כמו שהאמינו רק לגבות ממון אבל לא להפטר משבועה. ומש"כ רבינו בהלכה ז' בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חבירו, פירוש כיון שהטילו חכמים שבועה על הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ומשום דמכור הוא השדה שגובה בשביל זה הצריכו חכמים שבועה לא מסתבר שיהא יכול להפקיע זה בתנאי שהתנה, אבל במקום דשליח אינו נאמן גבי ממון רק שהתנה שכל שתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי א"כ אין נפק"מ בין בעל ללקוחות ופשוט, ועיין משל"מ ודוק: