אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות מכירה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ו · הלכה יב

הלכה יא

קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים:
ראה בהשגות, וברא"ש פרק הכותב שהאריך בדבריו. והנה המובן הפשטי מדברי רבינו תם ששעבוד גופו לשלם לא נתפס בקנין כלל משום דהוי כדבר שאינו ברשותו, אבל השעבוד נכסים יכול למכור ויעוין בפרק הזהב בתוספות בשם רבינו חיים, דתלוי אם יש לו קרקע אז יכול למכור מן התורה יעו"ש. אמנם יתכן לפרש טעם אחר דלפיכך אינו נתפס המכר על הגוף, משום דכיון שלוה אדם נתחייב לשלם והוא מושכל לא מצד הדת רק מסוג הדיני שגם ב"נ נזהרו על זה וכמש"כ תוס' פ"ק דקדושין דמשו"ה לא נקראת מלוה הכתובה בתורה, רק להשתלם מנכסיו הוא בא ע"י השעבוד של השטר, שבלא שטר אם מכר נכסיו אינו משתלם מהם, וא"כ על חובת הגוף אין השטר רק לראיה, שגוף חובת הגוף אינו בא השעבוד על ידי השטר, וא"כ מה מועיל כתיבת ומסירת השטר על חוב הגוף אחרי שאין החוב בא מן השטר רק שעבוד נכסים בא ע"י השטר וע"ז השטר הוא קנין שבעצם השטר נתחייבו הנכסים והוי שטר קנין ומועיל כתיבתו ומסירתו לקנות על ידו השעבוד נכסים, ונמצא דעל חובת הגוף הוי מסירת השטר כמו מסירת שטר ראיה דאינו מועיל כתיבה ומסירה ועל שעבוד הנכסים הוי השטר שטר קנין ומועיל מסירתו עם כתיבת שטר עליו. ודבר זה למדתי מעיון לשונו של רבינו אשר פרק גט פשוט אות כ"ג יעו"ש היטב בלשונו הזך שהסביר כן, והעיר קצת דנקנה שעבוד הנכסים ע"י שטר וחובת הגוף מתקנת חכמים יעו"ש היטב וזה היה נכון:
אמנם לפי טעם הפשוט דחובת הגוף אינו נמכר משום דהוי כדבר שאינו ברשותו, מחוור טובא הא דקיי"ל דבמתנת שכ"מ אין יכול היורש למחול וכבר טרחו הקדמונים להסביר דבר זה, ולפ"ז הוא מושכל, דדבר שאינו ברשותו כמו דבר הנגזל או אינו יכול להוציא בדיינין אם כי אינו יכול למכור אבל יכול להוריש ודבר שאין בו ממש כמו דאינו יכול למכור כן אין היורש זוכה, כמו שפסק הרמ"א סוף סימן רע"ו שאף טובת הנאה אין יורשין, ונמצא לפ"ז כיון שמכר שעבוד הנכסים והמלוה אינו יכול לתובעו ללוה תו הוי בגדר שלא מצי להוריש ג"כ, רק כיון שמכר השט"ח ונשאר אצלו חובת הגוף בהאי גוונא דמצי למחול הלא זכות המחילה יש לה בעצם שווי, ובפרט להפוסקים דאינו חייב לשלם רק הדמים שניתן לו ולא דמים המגיע לו, א"כ הוא זכות דשויא דמי שיקח מעות מהלוה למחול לו ושפיר מצי להוריש לבנו זכות שיש לו מה למחול, וזה דוקא כשכבר נתפרד אצל האב המוריש חובת הגוף מן שעבוד הנכסים ונשתייר אצלו והיה לו זכות למחול בפועל לכן שפיר מצי להוריש זה הזכות לבניו, אבל כשנתן השטר חוב במתנת שכ"מ, ונמצא דאינה חלה רק לאחר גמר מיתה ואז נתפרד שעבוד הנכסים להמקבל מתנה וחובת הגוף לבדו נפרד ממנו מה שאינו יכול ליתנו, זה הוי בגדר דבר שאין בו ממש שלא מצי היורש ליורשו ולא זכי היורש בחובת הגוף כיון שהמחילה של השטר באופן שהתביעה ושעבודו הוא ביד אחר לא היה מעולם אצל האב שאם היה בידו למחול מפני שגם שעבוד הנכסים וזכות התביעה היה אצלו, אבל לא נתפרד זכות המחילה להשאר לבדו ביד האב שיהא חל עליו דין ירושה והבן. אבל לפי טעם הראשון מתבאר היטב שיטת הקדמונים דבחוב בע"פ הנמכר במעמד שלשתן דלא מצי למחול משום שעצם החוב נמכר לכן לא מצי למחול משא"כ בשט"ח שמסירתו אינו מועיל רק על השעבוד נכסים שבא ע"י השטר ולדידיה הוי השטר קנין לא שטר ראיה כמו שהוא לחובת הגוף ודוק. ויעוין רא"ש פרק הכותב בזה:
ולפי טעם ראשון יצא לנו דבר חדש וזר, דלפי דעת ר"ת בסימן מ', דאם כתב בשטר הרי אני חייב לך מנה ומסרו בעדים, דאעפ"י דידעינן דלא היה חייב כלום ורק שמתחייב האידנא ע"י שטר זה גובה מנכסים משועבדים, דאם מכר שטר זה בכתיבה ומסירה לאחרים תו לא מצי המוכר למחול משום שהחיוב בא ע"י השטר והוי השטר לעצם חוב כמו שטר קנין ומועיל מכירתו גם על חובת הגוף ונפקע לגמרי החוב מידי בעל השטר להלוקח ולא מצי בעל השטר למחול, וזה זר ומהופך דיהא עדיף מכירת השטר חיוב ממכירת שטר הלואה. ולפ"ז אם ימצא שובר על שט"ח לא יחזיר אף אם בעל השטר מודה דאימור הוי שטר חיוב והמוכרו אינו יכול למחול ואימור כתב השובר בניסן ולא ניתן עד תשרי ואימור זבניה בינתים והדר מפיק שובר ושטר חיוב אינו יכול למחול, וכן צ"ל לשיטת תוס' דסברי דמוכר במעמד שלשתן אינו יכול למחול והא דלא חיישי שמא מכרו במעמד שלשתן משום דכתובה אינה נמכרת במעמד שלשתן לפ"ז בחוב שפיר חיישי שמא נמכר במעמד שלשתן ולא יחזיר, אמנם זה דבר זר ומהופך לכן המחוור כמו דפרישית ודוק:
אמנם נתבונן עוד, הן דזה שפיר כתב הר"ן שאם מת הלוה לא נפקע השעבוד נכסים דהוי כמו ערב שאם מת הלוה אטו נפטר הערב, ולכן השעבוד נכסים לא נפקע, אבל אם מחל המוכר הוי כאילו מחיל המלוה שהערב נפטר לשלם, אולם יש להתבונן קצת אטו לפ"ז נאמר דאם מת הלוה ונפקע חובת הגוף דאין כאן מי שיתחייב לשלם וימחול המוכר שט"ח לבני הלוה לא יוכל לפטור את היורשין מתביעת השט"ח שנמכר, דאין כאן שעבוד הגוף ולא נשאר בידו מה למחול דשעבוד הנכסים כבר מכר להלוקח וזה חדש, ולפ"ז אף לשיטת הסוברים דיורש מצי מחיל לנפשיה הוא דוקא בדין המבואר בחו"מ סעיף כ"ג, שראובן הלוה לבנו בשטר ומכר השטר לאחר ומת ראובן יכול בנו למחול לנפשו, אבל כשהיורש של המוכר השטר הוא יורש של הלוה וירש הנכסים מאביו הלוה כיון שמת הלוה ונפקע חובת הגוף שלו ולא נשתייר רק שעבוד הנכסים למאן ימחול הלא השעבוד נכסים כבר נמכר, וזה נגד מה שפסק באבן העזר סימן ק"ה סעיף ו' בזה דיכול הבן למחול לעצמו הכתובה אף דאביו כבר מת ואין כאן מי שחייב חובת הגוף דימחול לו. ולפ"ז לא מצינן לפרש הך דפרק הכותב דשכיב אבוה דברתא וכמש"כ הרא"ש שם, דא"כ כבר מת אביה ולמאן תמחול חובת הגוף, וכ"ז חדש, וצ"ל דהיורש מוטל עליו גם חובת הגוף לשלם משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, אמנם כבר העיר ע"ז רש"י בפרק מי שהיה נשוי (דף צב) ד"ה כבע"ח דעלמא דמי יעו"ש שכתב ולא אמרינן דראובן כרעא דאבוה הוא כו' ודוק. ושוב ראיתי להתומים ס"ק מ"ג שכתב כן דיורש שיורש נכסים גם גופו משועבד לפרוע דבכי האי כופין היתומים לפרוע משום כבוד אביו והוי חובת הגוף, וא"כ שפיר מצי למחול, וצריך לומר דבכ"ז אחריות דידיה קביל עליה כיון דע"י הנכסים כופין אותו לא דמי לבעל חוב דנפשיה:
ואחרי שנתבאר כ"ז, נראה דערב שפרע למלוה דלפי שיטת רבינו יונה בטור סימן ק"ל דאינו גובה ממשעבדי עד שיקנה לו השט"ח בכתיבה ומסירה יעו"ש, נראה דבזה כיון דחיוב הגוף רמיא עלי' לשלם להערב מכח אותה מלוה גופא, רק דע"י הקנאת השט"ח יוכל לתבוע גם מהנכסים א"כ ביד הערב גם השעבוד הגוף גם השעבוד נכסים תו לא מצי המלוה למחול כיון שגם שעבוד הגוף מהך מלוה אישתעבד לערב ולכן גובה מיתמי דלא טענינן דילמא מחיל ליה המלוה ולכן תני ערב. ויש להסביר עוד, דכל זמן שלא פרע הערב למלוה לא נתחייב הלוה לשלם לערב רק כי פרע חייל השעבוד הגוף מהלוה לערב ונשתעבד לו למפרע חובת הגוף לשלם לו, ואם ימכור השט"ח לערב כדרך שמוכרו לאיש אחר בכתיבה ומסירה הלא אשתכח דלא פרע ערב למלוה זה החוב רק בתורת מקח שלקח ממנו כאינש אחרינא בעלמא ותו מצי לחזור המלוה ולמחול ללוה השעבוד נכסים כיון שלא פרע לו הערב ונשאר הלוה פטור מן הערב, רק ע"י קנין השטר חוב נשאר החובת הגוף אצל המלוה ושפיר מצי מחיל ללוה ואם יפרע לו בלא קניית השט"ח אמת דנתחייב לו הלוה למפרע, אבל זה רק מלוה ע"פ ולא מצי טריף ממשעבדי. ותו לא מצי להקנות לו השט"ח בכתיבה ומסירה כיון שכבר נפרע ונפקע שעבודו, אבל כי כתב לו המלוה בשטר התקבלתי היינו שבתורת פרעון נותן לו המעות ועבור מה שפורע חובו מדין ערב נתן לו במתנה זכות השט"ח וארכביה אתרי ריכשי בבת אחת ואשתכח דחובת הגוף עבור פרעון ושעבוד הנכסים מקנית השט"ח בידו ולא מצי המלוה למחול ללוה, ולכך תני בשילהי גט פשוט ערב שהיה שט"ח יוצא מת"י וכו' אם כתב התקבלתי ממך גובה. ודוק היטב בכ"ז:

לפיכך המוכר שט"ח לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו:
הנה בשט"ח שהיה לעו"ג על ישראל ומכר אותו העו"ג לישראל, כתב המחבר בסימן ס"ו סעיף כ"ה דאם מחל העו"ג המוכר אינו מחול משום דבדיניהם דיינינין ליה יעו"ש, וכבר תמה ע"ז בתומים דאם מחל העו"ג טרם שמכר הרי היה מחול ולא שייך כאן דאתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ועיי"ש באחרונים. והנראה לענ"ד מטעם אחר יש לנו לדון דאינו יכול למחול, דכבר נודע שיטת רבינו תם בטעמא דאינו יכול לגבות אחרי שמחל המוכר, משום דעל הלוה יש שני שעבודים שעבוד הגוף וזה ע"כ חובת הגוף דשעבוד ליכא דאינו נמכר בחובו, רק חוב איכא לשלם מה שלוה מחבירו אפי' אם לית ליה נכסים שב"ד ירדו לגבות מהם איהו מחויב בתשלומין, ושעבוד נכסים מה שנפרעין ב"ד שלא מדעתו, וכיון שחובת הגוף אינו יכול למכור דזה לאו דיליה למכור נשאר חובת הגוף לשלם למוכר [והשטר הוא כמו הרשאה עיין חידושי הריטב"א בבא מציעא] וכיון דמחיל חובת הגוף תו פקע שעבוד נכסים מלוה, ולפ"ז נראה לנו לדון, דבעו"ג קיי"ל כרבא בסוף הגוזל דהפקעת הלואתו מותר הואיל ובהיתרא אתא לידיה, א"כ איך שייך כאן לומר דהפקעת הלואתו יהא מותר ויש עליו חובת הגוף אתמהא, מה חובת הגוף יש כאן, רק מה שיגבו בדיניהם או מפני חלול השם, הלא זה רק מן הנכסים שיש לו שאם אינו משלם מהנכסים שיש לו הוי חה"ש, אבל איפוא שייך לומר שעבוד הגוף כאן, וא"כ ליכא כלל רק שעבוד נכסים מעיקרא, ומ"מ איכא שעבוד נכסים בלא חובת הגוף ויכול להמכר דנכסי דאינש ערבי נינהו, וכי לא משתעבד לוה כלל אז מצי גבי מן הערב, דהא דאמרו דכי נפקע שעבוד הגוף שוב נתבטל שעבוד הנכסים, זה דוקא במקום דהיה חל שעבוד הגוף מתחלה ודומה לערב שאם מחל ללוה נפטר הערב, וכי לא היה משתעבד הלוה מעולם מצי חייל השעבוד על הערב וכמש"כ המשל"מ פרק כ"ה מהלכות מלוה הלכה ג' יעו"ש. וגדולה מזו במת הלוה כתבו הקדמונים דלא נפקע שעבוד הנכסים כיון דלאו מכח מלוה פקע שעבוד הגוף יעו"ש בר"ן וסמ"ע, וכיון דאצל עו"ג המוכר ליכא שעבוד הגוף, תו הוה כמו שמכר הלוקח לאחר דלוקח ראשון אינו יכול למחול, כן הכא שלהעו"ג לא היה רק שעבוד נכסים ואותו מכרו לישראל, וזה סברא נכונה לשיטת רבינו תם:
ולפ"ז אפילו אם נתגייר העו"ג ג"כ לא חל שעבוד הגוף עליו ואם חזר אחר שנתגייר ומכר השט"ח לישראל ג"כ אינו יכול למחול לפ"ז כיון דלא חל חובת הגוף עליו מעיקרא תו לא חייל, והוי כמו שאמרו בהחולץ דישראל שקנה עבד מן העו"ג, דכיון שעו"ג לא קנהו לגופו רק למעשי ידיו תו לא מצי מקני לישראל רק מה דקני, כן הכא כיון שמתחילה היה עו"ג ולא חל עליו שעבוד הגוף, תו כי נתגייר [במקומות שמותר ע"פ הממשלה] אפילו ג"כ לית ליה רק שעבוד נכסים ואם מכרו מכור לגמרי ולא שייר לעצמו כלום ואינו יכול למחול ודוק. ובאמת לפי מה שהבאתי לעיל בשם הפוסקים דהיכי דמת הלוה בכ"ז לא נתבטל שעבוד הנכסים דהוי כמו מת הלוה דהערב קיים ובעי שיהא הפקעת החובת הגוף משום סיבת המלוה וכחו שמוחל לו וכיו"ב, אבל דא מודו דשעבוד הגוף ליכא, א"כ קשה דיהא לנו דין חדש לפ"ז, אם מת הלוה קודם ותו לא נשאר רק שעבוד נכסים ואח"כ מת המלוה, הלא לא ירשו ממנו באי כחו רק שעבוד נכסים בלא חובת הגוף, והשעבוד נכסים כבר מכרו, וא"כ אינו יכול למחול כלל, וכן המלוה עצמו אחר שמת הלוה לא יהיה יכול למחול, וזה חדש, הן שראיתי בתומים ס"ק מ"ג דבמת לוה כשיורש זוכה בנכסים אף הוא משתעבד כמו לוה בעצמו ועליו מוטל לפרוע כמו על אביו, וא"כ איכא שעבוד הגוף ותו יכול המלוה למחול אח"כ או יורשו, הנה בפוסקים כתבו אפכא דנפקע שעבוד הגוף וכן מסתברא, וכבר כתבתי לעיל בזה:
ובזה נ"ל עוד, דלפי מה שהעלה הגאון בהגהות הט"ז סימן קס"ג דלא מהני יאוש בחוב, וטעמא דהוי כש"כ מהך דאמר בפרק ב' דב"מ נטלה לפני יאוש ע"מ להשיבה ולאחר יאוש ע"מ לגוזלה דעובר משום השב תשיבם כיון שכבר נתחייב בהשבה, כש"כ כאן שנתחייב בפריעת בע"ח ונשתעבד גופו לשלם דלא פקע ע"י יאוש, וזהו דלא מצאנו יאוש רק בגזל לענין גוף החפץ אבל מדמי מי מייאש יעו"ש דברי נועם. נראה לענ"ד דוקא היכי דגופו משתעבד וכמו בהשב תשיבם ובוהשיב את הגזילה וכיו"ב דאיכא חיובא על הגוף לשלם, אבל במקום דליכא שעבוד הגוף רק שעבוד נכסים ודאי דמהני יאוש, וליכא למימר דהוי כמו קרקע דלא מהני יאוש דשעבוד קרקע עדיפא ומהני יאוש דכמילי דמטלטלי נינהו דקרקע אינו שלו לגמרי דאי אקדיש מלוה וזבין לאו כלום הוי. ובזה יתישב מה שהעיר הרב במחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סימן ז' מהך דאמר סוף כל הגט בהמלוה מעות לכהן וללוי להפריש על חלקם נתייאשו הבעלים פשיטא כו', דתמן ליכא שעבוד הגוף דהא הלוה ע"מ שלא לפרוע ואם נשתדפו שדותיו או העשיר העני אינו מחזיר לו כלום והוי שעבוד נכסים ודאי דמהני יאוש, ובפרט דנכסים דתמן הוי מטלטלים דמתלושין קא מפריש עליהן ודוק:
ולפ"ז יש לדון במת הלוה דפקע שעבוד הגוף אפשר דמהני יאוש בחוב, ואולי משום דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן הוי כמו עשה דהשבה שכתבנו לעיל ולא שייך יאוש כיון דגברא מחויב בהשבה, אך זה רק מטעם כיבוד נגעו בה וכמש"כ רבוותא עיין תוספות כתובות פ"ו ד"ה פריעת בע"ח מצוה ותוספות ב"ב קנ"ח, ואף בהניח קרקעות דאז כופין וכמה מרבוותא כתבו שזה אינו מתורת כיבוד רק שעבוד איכא א"כ אין זה שעבוד הגוף רק שעבוד נכסים וכיבוד ודאי ליכא בעו"ג וכמו שאמרו בנזיר (דף סא) לאביו כו' במי שיש לו אב וכו' אלא במי שמוזהר על כבוד אביו כו' וא"כ ליכא שעבוד הגוף דלדידיה לא איכפת לו מאומה רק שעבוד הנכסים וע"ז מהני יאוש. ולפ"ז יש לקיים פסק המהרי"ק ז"ל שהובא בשו"ע סימן קס"ג, ששם מתה הדוכסית ונתייאשו כבר בחייה ואח"כ עמד בנה וניכה להם המסים אפשר דמהני יאוש, דהא פקע שעבוד הגוף, ומשעבוד נכסים לחודא מהני יאוש ובפרט בעו"ג דאין מצוה עליו לפרוע חוב אביו ואמו, ודוק בכ"ז היטב:

לפיכך המוכר שט"ח לחבירו עדיין יכול למחול:
הנה במלוה על המשכון ומכר השט"ח עם המשכון פסקו דלא מצי למחול משום דבע"ח קונה משכון. ולפ"ז מסתפקנא טובא, באם מכר אח"כ הישראל השט"ח שבידו עם המשכון לעו"ג שבכל מלוה דינו כאילו מכר לישראל כמו שפסק בשו"ע סעיף כ"ה, אך במוכר השטר חוב שעל המשכון ומוסר המשכון להעו"ג וחזר הישראל ומחלו להלוה היינו להישראל הראשון מי מצי מחיל דקיי"ל עו"ג מישראל לא קנה משכון כמפורש בפרק כל שעה, וא"כ אם הלוה העו"ג בעצמו להלוה על המשכון הלא לא קנה להמשכון, ואיך אפשר לומר דאם הוא לא הלוה בעצמו רק קנה השטר חוב דמה"ת לא משתעבד ליה הלוה קונה המשכון, או דילמא כיון דכבר אישתעביד הלוה והבע"ח קנה את המשכון, תו מה דקני להמשכון מקנה לעו"ג ואפילו מן התורה, וא"כ לא מצי מחיל המוכר להלוה, ודבר זה שקול בסברא, וגדולה מזה ראינו להר"י אבן מיגש הביאו הנמוק"י פ"ק דב"מ שפירש דמשכון לא מהני לקנותו ע"י משיכה למשכון, רק או ע"י ב"ד דגזה"כ הוא או בשעת הלואתו דקני ליה בכספא שהלוהו, אבל מדעת הלוה שלא בשעת הלואתו לא מצי קני, ואפי' כן אשכחנא דאם מקדש אשה במשכון דאחרים מקודשת, חזינן דמשיכה מהני לקנות המשכון שלא בשעת הלואתו, והיינו דכיון דכבר קנוי היה להמלוה ע"י כסף שהלוהו תו מאי דקני מצי מקני כמש"כ הרב בקצות ריש סימן ע"ב, וכאן עדיפא יותר כמובן דהחסרון הוא דהתורה לא שעבדתו לעו"ג שיקנה המשכון עבור הלואתו, וזה דוקא היכי דלא היה קנוי המשכון ולא הוי נפיק מרשות בעליו כלל, משא"כ הכא דכבר היה קנוי לישראל המוכר וזה רק ככל מקח וממכר דמה דקני מקני ליה וצ"ע בזה, ונפק"מ לכמה דוכתי כמובן, אך אפכא היכי שהלוה עו"ג לישראל על המשכון וחזר ומכר לישראל אחר השט"ח עם המשכון, כיון דעו"ג לא קני להמשכון תו לא מצי להקנות מה דלא קני, ולפי הפוסקים דעו"ג שמכר לישראל מצי מחיל לישראל הלוה ה"נ, ודוגמא לזה אמרו פרק החולץ דלוקח עבד מן העו"ג דלא קנהו רק למעשי ידיו דלא קני רק מה דקנה העו"ג עי"ש וזה פשוט:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה