אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה ג
האוכל עוף טהור חי כ"ש לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו:
הנה רבינו לטעמיה אזיל דלאו לאיברים עומדת בחייה ולכן לא לקי משום אמה"ח אולם לחייבו משום נבלה הוא תמוה, וכבר התפלא בזה הפר"ח סימן ס"ב דהוא מתנגד לשקלא וטריא בתלמודין (דף ק"ב) ורמז לזה ההמ"ג. וכתב עוד שם וז"ל ותדע עוד דאבריה לא לקי משום נבילה דהא בפ"ג דמכות אמרו ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה שש חמש משום בריה ואחד משום כזית נבלה מוכח בהדיא דאבריה לא לקי משום נבלה אלא בכזית יעו"ש. ובמחכ"ת אינו דרבינו מפרש שם כפי' התוס' דחי הוא שלימה ולעולם כשהיא מתה כמו שכתב לעיל פ"ב הכ"ה רסק נמלות והביא אחת שלימה כו' וכשהיא מתה הלא בעינן כזית ופשוט. ורבנן בתוס' כתבו שם ד"ה ריסק דאי חי ממש היאך משלים לכזית נבלות ויתכן דרבינו דמחייב בצפור חיה משום נבלה למד מהתוספתא שהביאה רבינו בפ"ג מהלכות אבות הטומאות בלע ממנה אבר שלם כו' אפילו נטל צפור ואכלה אם יש בה כזית נטמא ואם לאו טהור ע"כ ומשמע לרבינו כפשטא דכשהיא חיה נטלה ואכלה וחזינא דמטמאה משום נבלה והוה"ד דלוקה על אכילתה משום נבלה. אבל לפי"ז צ"ע הא בסוגיא דזבחים (דף ע') אמר דכשיעור איסור אכילתו כן טומאתו ומדוע לענין אכילת נבלה לוקה בכ"ש ולענין טומאה בעי כזית הא לא יאכל לטמאה בה כתיב ואיפכא שמענו בנבלת בהמה דאבר ממנה מטמא וכמו שמטמא אמה"ח ואילו לענין ללקות בעי שיהא כשיעור יעוי"ש לעיל בהרב המגיד פ"ב ה"ח מסוגיא דמעילה וכן הוא בירושלמי נזיר פ"ו התיב ר"א הרי איברי בהמה טהורין מטמאין כ"ש ואכילתן כזית כו' חייה בר בא אמר לא כל נבלה התורה הושוית כל האכילות שבתורה כאחת ופשוט דצ"ל אמר ר' "לא" [הוא ר' אילעי] כל נבלה התורה הושווה כל האכילות אפילו אברים בכזית ולשון כל נבלה דייק, אבל אבר מן נבלת העוף אינו מטמא וכמו שאין אמה"ח מטמא ממנה כמו שביאר רבינו בסוף הפרק שם והוא מהתו"כ דמיעט מן ולאלה תטמאו ויעוי"ש ובפי' המשנה לרבינו בפ"א דטהרות משנה ג'. אבל שיהא חייב באוכל צפור חיה בכ"ש משום נבלה ולענין טומאה לא יטמא בכ"ש צ"ע. ואם נאמר דשם לענין טומאה אינה מטמאה רק בבית הבליעה כשהיא מתה משום דכתיב וכל נפש כשהיא סמוכה לנפש ובבית הבליעה היא כבר מתה אבל כאן חייב בכ"ש דעל הנאת גרונו לחודא ג"כ חייב וכדאמר ר"י בחלקו בפנים ולכן חייב בכ"ש כיון דהיא חיה קודם הבליעה א"כ נסתר הראיה לרבינו דבחיה חייב משום נבלה דתמן לענין טומאה בבית הבליעה כבר מתה ולכן מטמאה וחזינן דרבינו מחלק בין טומאה לאכילה והתוספתא משמע ליה דבחיה מיירי וצ"ע: