אור שמח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יג
כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו כו'.
הנה לפי המתבאר מסוגיין דפרק אותו וא"ב, דשה ואף מקצת שה לרבנן ובצבי הבא על התיישה הולד הנולד אף אם חוששין לזרע אב ג"כ הוי מקצת שה ולפ"ז לוקה על חלבו, ורבינו סתם הדברים, ובלח"מ הלכות שחיטה תירץ משום דאינו ראוי לקרבן וכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו כו'. ובאמת זה אינו, דא"כ אף כלאים הבא מן הבהמה מעז שבא על הרחל כן, ובהדיא רבי רחמנא ביה קרא לכרת כדמרבה בתורת כהנים יעו"ש, ולכן נ"ל שיש שמות המגדירים פרטיות המין, ויש המגדירים כלליות המין, כמו שור כבש עז שזה פרט המין, ויש אשר מגדיר כלליות המין כמו שה, שמתייחס על הכבשים והעיזים שנאמר שה כשבים ושה עזים. והנה שם הכלליות מגדיר רק ביחס לא בעצם, לא כן שם הפרטי הוא שם עצם המין הברור, [ומפורש כתבו תוספות כן פרק העור והרוטב לחלק בין שרץ לצב ועכבר יעו"ש דף קכ"ו ד"ה יכול, דכוונו לזה בין שם הכללי לשם הפרטי ודוק], וכן אמרו שה אפילו מקצת שה כיון שמקצתו שה הוא ביחס וגדר השה, אבל כבש ועז אינו רק אם הוא בעצם כבש לא במקצת, לכן בחלב דכתיב וחלב שור כשב ועז לא תאכלו, דזה שם הפרטי המגדיר בעצם, בזה אין מקצת כשב ככל כשב, [אחרי זמן נזכרתי בשו"ת רמ"א סימן קי"ז אך לא ביאר באורך, יעו"ש בעיון גבי אתרוג המורכב] אמנם בכסוי הדם דכתיב חיה עוף שם הכלליות, וכן במתנות דכתיב שה בזה אמרו אפילו מקצת שה, או צבי שהוא מקצת חיה, ולפ"ז בתייש הבא על הצביה וילדה שאף אם חוששין לזרע האב ג"כ לא הוי רק מקצת עז ואפ"ה חלבו אסור, גזירה אטו היכי שבא צבי על התיישה וילדה דאז אם אין חוששין לזרע אב הוי כולו עז לכן גם הכא חלבו אסור. ועוד נראה יותר דסבר כפשטיה דברייתא דכוי איתרבאי מכל חלב לאיסורא וכדמייתי לה ריש פרק יום הכפורים וקא מרבה אף מקצת כבש לאיסורא, לכן בתייש הבא על הצביה דילמא חוששין לזרע אב והוי מקצת כבש לכן חלבו אסור וז"ב בשיטת רבינו:
ובזה א"ש דמוקי הגמרא הך דכוי דכסוי הדם, בצבי הבא על התיישה וילדה דשה ואפילו מקצת שה אמרינן ומספ"ל אם חוששין לזרע האב, ואמאי דאין מכסין ביום טוב אמר רמי בריה דרב ייבא משום התרת חלבו, והיינו דמחזקינן ליה לודאי חיה, וזה שייך רק בכוי שהוא בריה והוא ספק אם חיה או בהמה דיכריעו שהוא ודאי חיה, אבל בכוי הבא מבהמה וחיה ונולד מהן דמוקי לה באותו וא"ב בצבי הבא על התיישה דהא ס"ל דשה ואפי' מקצת שה, רק הספק אם חוששין לזרע אב א"כ לא שייך למיטעי דהא ידעו שמקצת שה ואפילו שה, וכן מקצת כשב לענין חלב ובמקצתו חיה ובהמה הדין דחלבו בכרת וכסוי צריך מתורת ודאי, א"כ מאי שייך גזירה דילמא חיה הוי, כיון דדינא הוא דודאי חיה ובהמה הוא שהוא מורכב משניהן בעי כסוי וחלבו בכרת, אמנם לפי דברינו א"ש טובא, דכיון דמקצת כשב ועז לא אמרינן לכו"ע, א"כ כיון דהוא מכסה דמו ביו"ט מימר אמר ודאי פשיטא להו לרבנן דמספיקא לא הוי מטרחי ביו"ט, דחוששין לזרע אב והוי מקצת צבי, ותו חלבו יאמרו דמותר דיאמרו דאינו כשב דמקצת כשב לא אמרינן. ואף שפרשתי דמכל חלב מרבה לאיסורא זה לא ידעי אינשי דאינו מפורש בתורה ושמא אין חוששין לזרע אב והוי כולו עז וחלבו בכרת לכן גזרו רבנן:
ובזה יש ליישב מה דאמרו בתחלת הסוגיא אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה אי לרבנן לשחוט ולכסי, ואמאי לא אמר גזירה משום התרת חלבו, דכיון דרבנן סברי חוששין לזרע האב בודאי מאי איכא למיחש, ואם תאמר כמו שפרשתי דהא כבש ועז מקצת לא אמרינן וכיון דיכסוהו הלא יראו שהוא מקצת חיה ויאמרו כיון שהוא מקצתו חיה הלא מקצתו כבש לא אמרינן ומהא דאיתרבאי לאיסור לא ידעי ע"ז ליכא לבטל מצות כיסוי משום איסור חלב גרידא דליכא ביה כרת דאינו מפורש בתורה. ופוק חזי גדולה מזו כתבו רבוותא ופסקו בשו"ע הלכות יוהכ"פ דבדבר שאינו מפורש בתורה לא חיישי לנשים להבדילן מלאכול בתוספת יוהכ"פ. ולכן לא חשו חכמים לבטל מצות כיסוי משום גזירה דהתרת חלבו דיהיה מקצת כשב ועז דליכא בו כרת רק איסור בעלמא דאיתרבאי מכל. וכן לפי המסקנא פירש"י דבתייש הבא על הצביה מכסין ביו"ט דליכא למיחש משום התרת חלבו כיון דבכסוי חייב בודאי, ולאיסור חלב אף אם חוששין לזרע אב אין כאן רק איסור שאינו מפורש בתורה ולכן לא עקרו מצות כסוי. ולשיטת רבינו נראה דמפרש דמשום דבצבי הבא על התיישה אמרו רבנן דלא לכסי ביו"ט מספק שמא יתירו חלבו, לכן גם בכוי הבא מן תייש הבא על הצביה לא פלוג רבנן ובטלו כסוי ביו"ט, וא"ש כל הסוגיא על נכון ודוק היטב: