אור שמח על משנה תורה, הלכות כלאים· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק י · הלכה יט
אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חימום כו'.
הנה לא אשכחן דאסור בכלאים רק מילא דאיכא הנאה וחימום לגוף, אבל היכי דאין הנאה לגוף רק לאצולי מחמת טינוף או דבר אחר כמו שלא ירד עליו גשמים, נסתפקו בזה האחרונים, עיין ט"ז ס"ק ח' מש"כ בשם הדרישה יעו"ש. והנה פשט דברי רבינו דאינו אסור רק דרך חימום שכן כתב בהלכה ט"ז ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו, וכן בהלכה י"ז לא יקח ביצה כו' שהרי הוא נהנה בכלאים מפני החמה, נראה דבכה"ג דאינו רק לאצולי שלא יוזק גופו אינו אסור דבר תורה אם אין חימום לבשרו, ואין זה ענין למה שחקרו בפ"ק דשבת דלאצולי טינוף אם חייב ומייתי ממכשירין, דהכא לא שקלינין על הך דבר רק על הבגד אם זה מיקרי העלאה גבי כלאים היכי שאין חימום לגוף רק אצולי מטינוף וגשמים ודאי חשוב הך בגד, וכאן לגבי לבישה לא שייך אינה צריכה לגופה שאין זה רק בשבת דמלאכת מחשבת כתיבא בה וצריך ביאור אם התורה אסרה זה. אמנם הרא"ש פירש וכן פסק בשו"ע דכמו דאם מתכוין מפני החמה הוא להציל שלא יבוא החום עליו הוי לבישה וכן להציל עצמו שלא יכווה ידו מן הביצה חשיב הנאה מן התורה, ולדעת רבינו ע"כ מחמת דזה עיקר לבישה בחמה מפני החום אבל שלא יכווה ידו אין זה מנהג הלבישה דע"ז אין דרך ללבוש בגדים, לכן בביצה כתב מפני החמה כו' ולא על שנכרך בו שלא יכווה, ודלא כמו שרצה הכסף משנה לפרש בדברי רבינו מה שאינו הולמו, כי פשוט דעל הבגד שיחמם אותו או שיציל אותו מן החום של החמה אבל לא שלא יכווה ידו מפני חום הביצה ודוק. אמנם כ"ז רק בהנאה לגוף אבל במציל את בגדיו שלא יטנופו וכיו"ב, כיון דהוא להציל את הבגד אין זה מה שאסרה התורה בכלאים [ודוגמא לזה בסוף פרק במה אשה תוס' סד"ה והא לאו כו' ור"י פירש הואיל ואין עשוי כלל לנעילה רק לשמור מנעליו שלא ישרפו בסיד לאו להילוכא עביד כו' הרי דאינו טמא מדרס כיון דאינו עשוי רק להציל הבגד וזהו כמו כן בכלאים] והא דאמרו במשנה לא יתן המרדעת על כתפו אפילו להוציא עליה זבל אעפ"י שאינו רק שלא יטנף בגדיו בהזבל, נראה דמדרבנן אסרו כל מידי דמצי לביש על בגדו ואיכא הנאת חימום אפילו מלביש על עשרה בגדיו ג"כ אסור גזירה שמא ילבש על בשרו וכמו שאמרו סוף פ"ק דביצה, אבל זה רק במידי דאינו עשוי מיוחד לאצולי טינוף מבגדיו לכן גזרו חכמים כי היכי דגזרו אף עשר מצעות זע"ג זה, אבל במידי דעשוי ומיוחד רק להציל בגדיו מטינוף שרי אף מדברי סופרים, ולכן מטפחות הספרים שמגין בגדיו שלא יטנופו מהשערות שרי אם עשויים מתחלה רק לכך והיינו באין להם בית ראש, ומצאתי שהקדימני בסברא זו הגר"א בביאוריו:
ולפ"ז יש לאמר דבקאלאשין אין איסור דבר תורה כיון דעיקרן עשויין רק להציל את מנעליו מטינוף שבבית אין אדם הולך בהן רק ברחובות קריה, אך הא יש בהן משום חימום שמחממין את הרגל, ונראה דכיון דאינו מכוון לזה אף דפסיק רישא הוא הא כתב הר"ן דשרי גבי מוכרי כסות מוכרין כו' ובלבד שלא יתכוונו כו' דגבי מידי דהנאה שרי אף דפסיק רישא הוא יעו"ש. ואף אם נאמר דשמא ילבש על בשרו כשהוא ערום וכגבי מרדעת אין זה איסור רק מדבריהם לבד ובפרט דמרדעת אינו עשוי להוציא בה זבל, אבל קאלאשין דכל עיקרן לכך ודאי יש מקום לומר דשרי. הן דלפי פירוש הכסף משנה בדעת רבינו דלבישה אסור בכלאים אף באינו מכוון רק גבי העלאה שרי יעוין במש"כ שלא ילבש ארעי אפילו לגנוב המכס, א"כ הכא לכאורה אסור דבר תורה, אך ז"א דהא לא אשכחן שֵם לבוש על מנעל, ואשכחן בכ"מ הלבשה והנעלה, ובפרק יוה"כ ערום ויחף ערום מלבושא וכסוייא ויחף מנעילת הסנדל, אלמא דאין זה בכלל לבוש רק בכלל העלאה ויעוין שו"ת שער אפרים סימן קכ"ד בזה היטב:
אמנם מצאנו בירושלמי מפורש בהלכה ב' ר' יוחנן יהיב מפה על מאניה ואינו אסור משום כלאים בגין דלא יתלכלכון מאניה, ומפורש דזה אינו חשיב הנאה מה שמציל את בגדיו מלכלוך ודלא כהש"ך. אבל צע"ג מ"ש ממרדעת וכל מילי שיכול לעלות על בשרו ולהתחמם אסרו אף באופן רחוק כגון מטפחת ספרים וכיו"ב. לכן אולי י"ל דהירושלמי מיירי דר' יוחנן יהיב מפה של פשתן על מאניה דהוי דעמרא וגם זה בקושר אסור כמו שפסק בהגה"ה בשו"ע בשם האו"ז גבי בתי שוקיים והוא מירושלמי שם ולכן אמר דהוא בגין דלא יתלכלכון מאניה התיר. וזה דחוק, אולם מסתיי' לן שסברא זו איתא בירושלמי. מלבד דיש לדון דהם קשים והרז"ה הביא דקשים מותרים אפילו בלבישה מה"ת בפ"ק דביצה יעו"ש, ולשיטת התוס' בכלאים של דבריהם שרי אף לבישה בקשים יעו"ש, וצ"ע עוד בזה: