אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה יז
לפיכך ראובן שהיה בירושלים ולו שתי נשים אחת בעכו ואחת בצור כו', רצה האחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעין אותו:
מרן בכס"מ תמה דהא אתה מצריכה כרוז לכהונה ומ"ש מהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, וכשאמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן כמו"ש רבינו בפ"ג הלכה ט"ז, ובאמת אין תמיה כלל, דתמן אין אתה מבטל מצות יבום וחליצה בכך, שאפשר שכך הוא שמת הבן אחרי מות הבעל, וכן תמן בצרה שהלכה שאפשר שנתעברה וילדה ואינה צריכה יבום וחליצה, אבל כאן אם אתה אומר שלא יחלוץ עד שידע בודאי מאחיו, וכן נאמר על האח השני שלא יחלוץ עד שידע מאח זה, דכמו שנפסוק לזה האח ולאשה זו, כן נפסוק לאחיו השני ולאשתו השנית, וא"כ שניהם לא יחלצו ולא ייבמו ונמצאת מבטל מצות יבום לגמרי, מה שודאי שצריכה חליצה ויבום, וזה פשוט, ועיין שו"ת רמ"א סימן מ', ואולי כוון לדברינו ע"ש, ועיין שו"ת מבי"ט ח"ב סימן קל"ה:
וצ"ע רב, א"כ אמאי אם קדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו, ניחוש שמא חלץ כבר האחד להשניה והויא צרת חלוצה לאחין, והא דאמרו דעבד כהן אוכל בתרומה ולא חייש שמא מכרו אדונו לישראל, כבר פירשו דאסור האדון למוכרו ועל סמך זה אוכל העבד בתרומה, וכמו דאמרו דאם היה הנפקד רשאי למכור היה אסור בעה"ב לעשותן תרומות על מקום אחר, ועיין במה שפקפקו הקדמונים בתוספות ור"ן גבי הא דאם הלך האב למדינת הים איך משיאין בתו דלמא קדשה לאחר ואתו עלה מטעם חזקה ועוד, אבל כאן לא שייך חזקה דאדרבא ודאי יחלוץ לה דלייבם אסור שמא יבם אחיו השניה והויא צרת יבמה וכמו שביארתי לעיל פ"ב הלכה י"ב דמהאי טעמא לא משגיחין כאן על גדול האחין יעו"ש, כדי שלא תתעגן רק יחלוץ לה היבם הקטן מהאחים ותהיה מותרת לעלמא, ותו איך אם עבר ויבמה אין מוציאין מידו, ניחוש דילמא כבר חלץ האח לזו השניה והיא פטורה מחליצה ויבום דבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים, ויעוין בבית שמואל סימן ל"ז ס"ק ל', ולפי מה שבארנו דב"ד נזקקין לזה שתחלוץ כדי שתהיה מותרת לעלמא ולא תתעגן ותשב להמתין עד שיודע לה שייבם או חליץ האח השני להשניה, ודאי לכו"ע קשה איך אמר דאם עבר וייבם אחד אין מוציאין מידו וצ"ע:
ונראה לי דרבינו לטעמו אזיל דכתב לעיל פרק א' וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וצרותיה על החולץ ועל שאר האחין וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות כו' א"כ סבר רבינו דהויא מדבריהם, ולכן כמו דאמרו דאם נשא כהן ספק חלוצה לא גזרו חכמים עליו להוציאה, כן בצרת חלוצה לאחין בספק לא גזרו בדיעבד להוציאה מידו, ואם נחוש שמא כבר יבם האח השני ליבמה השניה וקיימא צרה לאחין באיסור עשה דהוי דבר תורה, זה אינו, כיון דמן הדין אסור ליבם תו לא חייש שמא עבר אחיו השני ויבם השניה, ואטו משום דעבר הוא נחזיק האח השני לעבריין וכמו שאמרו שכיון שהנפקד אינו רשאי למכור תו הבעלים עושין אותן תרומה ומעשר על מקום אחר, רק לחוש לחליצה דב"ד נזקקין לזה לכתחילה ע"ז לא חייש דהוי ספק צרת חלוצה ולא גזרו חכמים להוציאה מידו, ואף שהוכיחו הקדמונים ממשנה דמי שקידש אחת משתי אחיות, דאם עבר וכנס אחות ספק חלוצתו יוציא, מדאמר מת ולו אח אחד חולץ לשתיהן כו' קדמו וכנסו אין מוציאין מידם כו' מוכח דאם אין אלא אח אחד וחלץ לאחת ויבם השניה יוציא משום דהוי אחות ספק חלוצתו יעו"ש, אלמא דלא שרו רבנן רק בקדושת כהונה דחלוצה לכהן הוי מדברי סופרים ולא גזרו חכמים בעבר וכנס, אבל לא בספק איסור דדבריהם השוה בכל, וכן פסק הרמ"א סימן קס"ב בשם המרדכי, שאני תמן דכיון דהיא צריכה חליצה ממנו, א"כ מספקא לך דילמא החלוצה איננה חלוצה כלל דאימור שלשניה קידש, אבל אחרי שנחלצה בב"ד הרי רואין כו"ע דנושא אחות חלוצתו, אבל כאן מספקא לן שמא לא חלץ כלל האח השני להשניה, ולא הויא צרת חלוצתו כלל ולכך לא גזרו בדיעבד, אם דבספק אחות חלוצתו כתב רבינו לקמן פ"ו הי"ג דמוציא ארוסתו מפני שהיא ספק קרובת חלוצתו כו', ויעוין בב"ש סימן קע"ג בזה לא דמי כמו שכתבנו, ופוק חזי ריש פ' ד' אחין דאמר ולוקמי דלא ידעינן הי נפיל ברישא, ומשני דא"כ המיבם שניה דהוי ספק דילמא נפלה אחר חברתה והיא אסורה לו משום אחות זקוקתו, וכיון שנאסרה שעה אחת תו לא חזרה להיתרה וכמו אחות אשה דבר תורה דבכרת קיימא, ואפ"ה פריך כיון דזיקה דרבנן לא יוציא מספק יעו"ש, כן הכא דמספקא ליה בספק צרת חלוצה ודוק:
וכזה ביארתי השמועה בפרק בית שמאי (דף ק"י) דרבה הוי אמר דחרשת מעיקרא חולצת דכי היכי דעל הכי נפק יעו"ש, וטרח אביי לאותביה ממשניות דפרק חרש, והגמרא מדחה, ולבסוף א"ל רב יוסף הא תיובתא מרישא דתני שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות כו' ואם היו נכריות יכנוסו ואם רצו להוציא יוציאו כו' ומדיוציאו הרי דהיו חרשין בשעת הקדושין ואפ"ה בנכריות יכנוסו ולא יחלוצו, אלמא דגם אם נתקדשה בחרשות אינה חולצת כו' וכבר תמה הר"י מה היה בדעתו של אביי שלא הקשה מזו הרישא הפשוטה יעו"ש. ונראה דרשב"ג סבר בגיטין (דף ע"א) דפקח שנתחרש הוא כפקח, כיון שלא נולד חרש וכבר למד לכתוב הוא פקח והוא כותב ואחרים מקיימין ואמר ר' יוחנן חלוקין עליו חבריו על רשב"ג, ומייתי אביי ממתניתין דפרק חרש נתחרש הוא כו' לא יוציא עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב כו' יעו"ש, ויכולין אנו לומר דלרבנן הוי ספק פקח כיון שלמד לדבר מתוך הכתב בעוד היה בפקחותו [ובאמת יש כמה מהמחברים הסוברים כן לפום מסקנא] וא"כ יכולין אנו לאוקמי כולהו בבי באופן דהיו פקחים ולמדו לדבר מתוך הכתב דהוי ספק פקחים, ולכן כיון שהיו חרשים בעת הקדושין באחיות יוצאות משום אחות אשה, דקדושי שניהם או דהוי קדושי דאורייתא או דרבנן, ובנכריות יכנוסו ולא יחלוצו דשמא קדושין שלהם הוי דבר תורה דכפקחים הוי, ותו מעכב בהו קריאה והוי כאלמים דאינן חולצין וחליצתן פסולה מה"ת, אבל משנתנו דתנא דחליצת חרשת פוטרת חברתה הוא כשנולדו בחרשות דהוו שוטים גמורים, רק דמדרבנן תפסי בהו קדושין לכן מועיל בהו חליצה כי היכי דעל הכי נפק, אבל משני אחין פקחין נשואין שתי נכריות כו' פריך שפיר דע"כ החרשת היא חרשת מעיקרא שנולדה בחרשותה דמדאחיות חרשות הוא כשנולדו בחרשותן, והראיה מדתני שני אחין אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל פקחת חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם דהיא זקוקה לו מה"ת מקדושי הפקח והחרש לא מצי חליץ לה לכן אסורה לעולם, ואם נאמר דמיירי כשנולדו פקחין ולמדו לדבר מתוך הכתב ונתחרשו ואח"כ נשאו זה לזה דהוי ספק פקח אמאי מוציא את אשתו בגט הא הוי ספק אחות זקוקה דשמא המה פקחים לכל דבריהם, ונמצא דהפקחת אשת הפקח יוצאה משום אחות אשה ואינה זקוקה כלל ליבום, וא"כ הואי אחות ספק זקוקתו ובזה לא יוציא, ועל כרחין דמיירי כשהן נולדו בחרשותן וא"כ הואי ודאי אחות זקוקה ולכן יוציא את אשתו, ומדאחיות חרשות מעיקרא נכריות נמי חרשות מעיקרא היינו שהן ודאי שוטים דנולדו בחרשותן וקתני כונס אין חולץ לא, וזה ראיה דהיכא דהוי ודאי קדושי דרבנן ג"כ אינו חולץ, ורב יוסף לא חייש לזה דאם נוקמי בגוונא רחיקא ונאמר דהחכמים החולקים על רשב"ג סברי דהוא רק ספק פקח או שוטה, א"כ גם ראייתו אינה ראיה דמצינן לומר דמיירי גם הך בבא בהיו פקחים ולמדו לדבר מתוך הכתב ונתחרשו ונשאו זה לזה, ואי דא"כ אמאי יוציא את אשתו בגט, זה לא קשה, דהא גם השתא דמסיק דמיירי בחרשין מעיקרא והוי שוטים גמורים אמאי יוציא אשתו בגט הא הוי כמו קטן האוכל נבלות, וצ"ל גזירה משום התרת יבמה לשוק א"כ משו"ה יוציא אע"ג דהוי ספק אחות זקוקתו ובדיעבד לא יוציא, הכא אם שרי להיות עם אשתו תאמר, דאחותה יוצאה משום אחות אשה וקדושיה ודאי דבר תורה ויתירו שומרת יבם מספק לשוק, וע"כ דלא בעית לאוקמי בגוונא רחיקא או דחכמים החולקים סברי דאין נפ"מ בין חרש מעיקרו לנתחרש אח"כ דהוי שוטה גמור מן התורה, א"כ הראיה מהרישא חזקה, ואביי לטעמיה אזיל דסבר קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ולא סבר טעמא דרב שמעיה סוף פרק חרש יעו"ש ודוק היטב:
נחזור לענינו, דנתבאר, דרבינו לטעמיה אזיל דצרת חלוצה לאחין הוי דדבריהם. אמנם הטור והשלחן ערוך שפסקו בסימן קס"ב דחולץ ליבמתו נאסרו הצרות לאחין מה"ת באיסור עשה אם עבר אחד ויבם יוציא מספק דשמא חלץ האח השני לשניה והוי צרת חלוצה לאחין וכמוש"ב, ובסימן ק"ע העתיקו דברי רבינו דקדם אחד מהן ויבם אין מוציאין מידו, אמנם מרן בשו"ע לא העתיק סוף דברי רבינו ואם רצה האחד לחלוץ כו' וכמו שהקשה בכסף משנה, ניחוש שמא תהא מצריכה כרוז לכהונה יעו"ש, וכיון דאינו חולץ לכתחלה תו לא חיישינן לזה ולכן אם קדם אחר וייבם אין מוציאין מידו ודוק: