אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה כד
חליצה מוטעת פסולה וכו' אבל אם הטעוהו וכו' ע"מ שתתן לה מאתים זוז וכו' אעפ"י שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה וכו':
בפרק המדיר פירשו טעמא, משום דאי אפשר לקיימו על ידי שליח, וכל שאי אפשר לקיימו על ידי שליח התנאי בטל והמעשה קיים, דומיא דבני גד ובני ראובן יעו"ש. ונסתפקתי לפ"ז בהנך דלא מצו לעשות שלוחין מצד דאינן בני שליחות, אם מצי להתנות תנאים, ולכאורה יש לפשוט מהא שתקנו חכמים דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, אטו אינן יכולים להתנות תנאים, אך זה אינו, דכיון דתקנת חכמים היה רק משום כדי חייהם והשוו זה לקנין הנהוג בגדולים, וא"כ כיון דאם גדול הוי מתנה הלא היה המקח בטל ותו לא אלימא תקנת חכמים מזה, ובודאי אם התנו בזה האופן אם לא נתקיים התנאי המקח בטל דבזה לא תקנו חכמים:
אולם מסתפקנא בחרש שגירש את אשתו על תנאי כיון דאינו יכול לגרש ע"י שליח ולאו בר שליחות הוי ואם גירש על תנאי ולא נתקיים האם בטל התנאי והגט קיים, דאם מן התורה הלא אין כאן אישות כלל ואין כאן קדושין דקדושי חרש אינן מועילין כלל רק מדבריהם תקנו נשואין לחרש, וא"כ אפשר דאוקמוהו על דינא דכיון דלאו בר שליחות הוי תו לאו בר תנאי הוה. ואין להביא ראיה מהא דמצינו בפרק כל שעה (דף ל"א) דמתנה אדם עם העו"ג שאם לא יתן לו יהא שלו מעכשיו, וכן בסוגיא דפרק השולח (דף מ"ג) בהא דמוכר עבדו לעו"ג אעפ"י שעשה לו ישראל זמן אע"ג דעו"ג אינו בר שליחות ואף עו"ג לעו"ג לא מצי משוי שליח כמבואר בירושלמי פ"ק דתרומות ר"י סבר מימר אין העו"ג עושה שליח בעו"ג אחר חבירו יעו"ש, זה אינו, דתמן נהי דמצד העו"ג לא מצי להטיל ביה תנאים אבל הישראל המוכר או הממשכן שפיר בר שליחות הוא ויכול לקיים זה המכר ע"י שליח תו שפיר משוי תנאים ובכה"ג לא הקנה או הרהין אצלו, אבל באופן שנסתפקנו צ"ע, אך א"כ נמצא למאן דאמר מופלא סמוך לאיש תורם ומקדש אטו אם הקדיש או תרם על תנאי לא הוה התנאי קיים. אמנם ז"א, דכבר הקשו רבוותא קדמאי ומהם הרמב"ן בחידושיו פרק יש נוחלין דנזירות או נדרים דליתנהו ע"י שליח ואפ"ה איכא בהו תנאים, וע"כ או כמו שתירצו משום דדוקא מילי דע"י מעשה אין התנאי מבטל מעשה אם לא במקום דאיכא דיני תנאים, או דברים שהמה בין אדם לחבירו, אבל הנך מילי דאיתנהו בין אדם לבין עצמו, או דלא הוה רק דבורא לחודא שפיר מבטל התנאי את המעשה, או דהוה כמו נדרו ופתחו עמו דלא גרע משאלה, וא"כ הלא שפיר מצי להטיל תנאי בתרומה והקדש אע"ג דזה הקטן מי שהגיע לעונת נדרים לא מצי לעשות שליח:
אולם נראה דכבר כתבו הקדמונים בטעמא, דיש שני ענינים, ענין שעיקרו הפעולה הוא המעשה לבד, וענין שעיקרו הכוונה, והגדר, דדברים שנמסרין לשליח עיקרן הכוונה והרצון, וע"ז שפיר מהני תנאי, אבל בחליצה שאינו נמסר לשליח א"כ הוא עיקרו המעשה בגוף לכן לא נמסר על ידי שליח, ולכן לא מהני תנאי, וכיון שכן בדברים הנמסרים לשליח רק שהאיש לא מצי לעשות שליח מצד שהוא חרש, שפיר משוי תנאים דעיקרו של הגט הוי הכוונה דענין הגט נמסר לשליח, כן נראה מסברא:
עוד ראיתי להסתפק בהא דפריך מקדושי ביאה דאי אפשר לקיימו ע"י שליח ואפ"ה איכא ביה תנאים, ומשני דאיתקושי הויות להדדי, ופירשו הקדמונים דעיקרן של הקדושין הוא קנין של אישות וזה יכול לעשות ע"י שליח בקדושי כסף ושטר, א"כ בחרש דאמרו בירושלמי דאע"ג דאין לו קנין דבר תורה בכסף ושטר מ"מ על ידי ביאה יש לו קנין וכמו שהביאו גם בבית יוסף (סימן קכ"ז) ועיין משל"מ, אם מצי לקדש על ידי תנאי בביאה דהא אין לו לקיים הקנין ע"י כסף ושטר ויש לי להאריך ואכ"מ:
והנה רבינו בפרק ו' מהלכות אישות ה"א חשיב משפטי התנאים והשמיט הך פרט דא"א לקיימו ע"י שליח וכבר תמה ההמ"ג, ומרן בכסף משנה תירץ דסובר רבינו כרב אחא דמביא ראיה דמקדש ע"ת ובעל צריכה גט מהא דחליצה מוטעת כשירה, אלמא כיון דעביד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ה"נ כיון דבעיל אחליה לתנאיה, ובאמת דברי רב אחא צריך מובן דאטו לא יועיל תנאי במקח אם לא יתנה בעת גמר המקח וזה לא שמענו, ובתוספות כתבו בזה הלשון דס"ד דצריך להזכיר תנאי בעת גמר הקנין, אבל דחוק לייחס זה לס"ד דרב אחא, ולכן נראה לבאר הך דמותיב רב אחא עפ"י הקדמות אלו שיבוארו. א) באיזהו נשך אמרינן בההיא עובדא דאמרה ליה אי קיימת דידך אנא, מדאיהו הוה ליה לאתנויי כו' פטומי מילי בעלמא נינהו, ופירשו רבנן בתוספות שם, דאם מעיקרא היתה אומרת כך ודאי דעל אופן זה גמר ומגרש, וכן בלוקח ומוכר רק אם אחר שכבר נגמר ענין המכר או ענין הגירושין אמרה לו או הלוקח למוכר אין זה רק פטומי מילי יעו"ש. ב) טעם דמ"ד במקדש על תנאי ובעל ד"ה אינה צריכה הימנו גט, אע"ג דבכ"מ בקטן וקטנה אמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז, הכא לא מסיק אדעתיה דלא היה אמת בפיה שאין עליה נדרים וסבר שאין עליה נדרים ואינה בעילת זנות ולא בעיל לשם קדושין. ג) שיטת רבינו סוף פרק ח' מהלכות גירושין כפי מה שפירש ההמ"ג דבטול התנאי צריך להיות בפועל לא בכח, ואם גירש ע"מ שתתן מאתים זוז ומת הבעל אינה יכולה להתייבם עוד, אבל אם גירש ע"מ שתתן מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום ומת ושלמו השלשים יום, יכולה להתיבם לפי שבטל התנאי בפועל. ולפ"ז יבואר דברי הגמרא, דהא לא התנה איהו, רק הב"ד אומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן מאתים זוז, ואיהו חליץ לה ע"מ כן אם תתן מאתים, ואם לא תתן מאתים זוז, הרי לא יתבטל התנאי בפועל ותהא אסורה להתייבם, כמו במקדש ע"מ שתתן מאתים ולא נתנה דאם מת אינה מתייבמת כן הכא, ואם הוי קבע לה זמן, כי כלה הזמן הרי היתה יכולה להתייבם, ואם נימא דמסיק אדעתיה ביטול התנאי היינו פן לא תקיים ולא תתן המאתים זוז, א"כ הרי אסרה על עצמו איסור דלעולם שתהא אסורה עליו להתייבם ואיך לא חש להתנות התנאי בעצמו או לקבוע זמן לקיום התנאי וע"כ דמחיל, וכוונתו על כל אופן שיהא תהא מותרת לשוק ולכן לא התנה בעצמו [דיקא נמי דקרי לה חליצה מוטעת ולא תנאי חליצה] אבל אם נימא דאיהו לא מסיק אדעתיה על אופן שיבטל התנאי רק על הקיום, א"כ הכא אין ראיה ממה דלא התנה או לא קבע הזמן להתנאי דמאתים זוז, דודאי דאיהו גמיר בלבבו ע"מ שתתן לו מאתים זוז, ואם לא, לא תהא חליצה ומאי דמפסיד אנפשיה אם לא תתן שלא תהא יכולה להתייבם [משא"כ במקח וממכר שאם לא יתקיים התנאי לא יהא מועיל כלום והבן] זה לא מסיק אדעתיה כלל, כמו דלא אסיק אדעתיה דילמא אית עליה נדרים והוי בעילתו ב"ז ואין אדם עושה ב"ז כדסבר רב בשאר דוכתי בקטנה כו' ולא מחלק בין תנאי לשעבר לתנאי להבא, וזה נכון ודוק:
אמנם המעיין בלשון רבינו יראה כי טעמו הוא, דבאמת עיקר החליצה הוא תלוי רק במעשה לא בכוונה, ובמעשה בלא כוונה ודאי לא שייך תנאי כיון דאינו ענין המתיחס אל הרצון, שבפעולות דבעי רצונו של אדם שייך תנאי, אבל בדבר דלא בעי רצונו של אדם לא שייך תנאי. הגע בעצמך, האם יתכן לשחוט על תנאי, ואפילו ביבום לא שייך תנאי כיון דלא בעי רצון וכוונה, וכן בחליצה עיקרו הוא הפעולה, ורק הכוונה הוא שאינו חפץ ליבמה ושהיא נתרת להנשא בחליצתו ועיקר קפיד קרא אם לא יחפוץ לקחת לא אבה יבמי היינו הכוונה על שלילת היבום, ופוק חזי מש"כ ההמ"ג בשם ירושלמי, דחלוץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין דמועיל, וכיון דלשיטת רבינו אף אם לא תתן המאתים זוז אסור ליבמה א"כ לא אבה ליבמה אף באופן שלא תקיים התנאי כמו שבארנו, והיה הכוונה משלילת היבום בלא שום תנאי ולכך תו מועיל מעשה החליצה לחודא ודוק בכ"ז:
ובזה נראה פשוט דלא מהני חזרה תוך כדי דבור בחליצה אף דבעי כוונה בחליצה, אף אם נאמר דכוונת קנין הוי ולא כוונת מצוה וכמו שחקר בזה בשו"ת חכ"צ סימן א' אפ"ה לא מועיל חזרה תוך כ"ד אע"ג דמועיל בקנין הגבהה וכיו"ב כמו שפסק בשו"ע חו"מ סימן קצ"ה סעיף ז', דשם הוי ענינים דצריך רצון ותנאי מהניא בהו, וכי מתנה שאינו מתכוין לקנות רק ע"מ כך מועיל, אבל גבי חליצה אע"ג דמעושה אינו מועיל בכ"ז אינו ביד האדם להתנות תנאין בזה ועיקרו המעשה לבד ועל מעשה לא שייך חזרה כמו דלא מועיל על מה שנטל לולב לחזור תכ"ד, ונקוט כללא בידך, כל מילא דהמעשה אלים שאינו מועיל בזה תנאי לבטלו כן לא מועיל חזרה תוך כדי דיבור, ובתמורה דחל בטעות ואפ"ה מועיל חזרה תוך כדי דבור כדמפורש בפרק מרובה, משום דתנאי מועיל בתמורה [ובחידושי לגמרא הארכתי לפרש הדבר ודברי תוס' בנזיר דף ט' אכמ"ל], אבל היכי שאינו מועיל תנאי לבטלו לא מועיל חזרה תכ"ד. ולכך לא מני ליה הגמרא רק מקדש ומגרש וכמו דיבום נכלל במקדש דפשוט דלא מועיל חזרה תכ"ד דהא אפילו אם אנסין הדביקום בע"כ זב"ז קנאה, כן חליצה עיקרו המעשה דאינו מועיל תנאי לבטלו, והוה"ד רציעה לפסק רבינו בהלכות עבדים כהך תנא דמכילתא דלא מהני ע"י שליח [ודלא כמאן דפליג בירושלמי פרק האיש מקדש] דאינו מועיל בזה תנאים לא מהני חזרה תכ"ד דעיקרו המעשה ועל המעשה לא מועיל חזרה ופשוט:
ולפ"ז יש לפרש שמועה דפרק ר"ג דמוקי דפליגי רבי ורבנן ביש תנאי בחליצה דפירושו, דבחולץ על תנאי פליגי אם מועיל, וכיון דמועיל לרבנן תנאי בחליצה תו מועיל חזרה תכ"ד בחליצה, וגזרו רבנן דלמא יאמר תכ"ד התקדשי לי בזיקת יבמין והוי חזרה למעשה החליצה, לכן גזרו דמועיל מאמר תמיד ובפרט לשיטת קדמאי דהכא במקדשה לשם יבמות עצמה, לכן גזרו תמיד דיהא מועיל קדושי מאמר ודוק היטב, ופשוט דנכלל בכלל מגרש וא"צ לפנים:
ובזה יש לפרש הך דרבינא דבתנאי כפול פליגי לפי מה שהסביר בהשגות הלכות זכיה פרק ג' בשיטת קדמאי דלא בעינן תנאי כפול רק בגיטין וקדושין לא בשארי דברים, משום דענין כזה אדם עושה בישוב דעת וכי לא כפל תנאיה אינו אלא כמפליג בדברים, ולפ"ז יתכן דחדא טעמא הוי עם הא דלא מועיל חזרה תוך כ"ד בגט וקדושין כמ"ש ר"ן בנדרים, ואם כן הא דפליגי בחליצה אם בעי תנאי כפול פליגי אם דומה לגט, לכן למאן דסבר דבעי תנאי כפול בחליצה כבגט, הוה"ד דלא מהני חזרה תוך כ"ד ולרבנן דסברי דחליצה הוי כשאר דברים דלא בעי תנאי כפול הוה"ד דמועיל חזרה תכ"ד ולא הוי בכלל מגרש, וגזרו דילמא יאמר התקדשי לי בזיקת יבום תוך כ"ד דמועיל מדין חזרה ויעוין היטב ודוק:
ולפ"ז מדוקדק לשון התוספתא נוסחא שלפנינו, חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשרה ואם רצה לחזור לא יחזור, דכל הני בבי דתוספתא היינו אם רצה לחזור ולייבם וכאן קמ"ל דתוך כ"ד ג"כ אינו יכול לחזור מהחליצה, דהרקיקה ואמירה הוי יותר מתוך כ"ד, אבל כי חלצה לבד קמ"ל דאינו יכול לחזור ופשוט: