אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ד · הלכה טז

הלכה ח

חלצה בלילה וכו' או שהתיר הוא ושמטה היא, או שהתירה היא ושמט הוא כו' חליצתן פסולה:
המעיין בכל הני דחשב רבינו לחליצות פסולות, מתבאר דדברים הנאמרים בפירוש בקרא כמו אנפיליא של בגד דלאו מנעל הוי, או חולצת מן הקטן דאיש כתיב בפרשה, לא הוי חליצה אף לפוסלה מן האחין, אבל חליצה בשנים או בלילה שאינן מפורשין בכתוב רק בגז"ש, וכן החולצת בסנדל תפור בפשתן או סנדל של שעם או של עץ דמסיק בפרק יוה"כ דלכו"ע מנעל הוי, רק גבי שבת פליגי אם גזר דילמא מיפסק ואתי לאתויי א"כ גבי חליצה אינו מפורש בכתוב ויליף רק מהא דואנעלך תחש לכן הוי חליצה פסולה, ועיקרו נובע מהא דאמרו בפרק כל הגט במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה כו' קטן ואנפיליא אינה פוסלת יעו"ש וזה תמצית דברי רבינו, ובאמת דברי ר"א המה בירושלמי [כמו שאמרו בבבלי במערבא אמרי משמיה דר"א] אמר ר' אלעזר יש מהם שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר, פירוש שאם היבם רוצה ליבמה ייבם ויש מהן שאמרו חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, פירוש שנפסלה להתייבם באנפיליא והחולצת לקטן חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר כצ"ל. והנה מצאנו בבלי דאמר דלר' אליעזר דסבר דרקיקה מעכבת ורקיקה הוי ג"כ מתיר, אז אם ברקיקה לחודא מיפסלה להתייבם לאחין תליא בפלוגתא רחוקה, והוא בהא דפליגי רבי וראב"ש אם שחט כבשים לשמן וזרק דמן שלא לשמן אם חלה עלייהו קדושה, והוא דשני דברים המתירין אם מעלין זה בלא זה ומדמה מה שהחליצה מסירה הזיקה ופוטרה מן היבמין לענין הלחם שמתקדשין ע"י הכבשים ונעשין על ידי זריקתן כגוף הכבשים להיות ניתר באכילה [ולהיות נתפגל עם הכבשים וכמו שאמרו פיגל בכבשים פיגל בלחם] ומדמה האגד שעושה השחיטה והזריקה אל הכבשים בהלחם כההסרה והיתר האגד והקשר מן היבום ע"י חליצה ורקיקה:
הן דיש מקום לומר דהגמרא אזלא אם נאמר דבהא סבר ר' אליעזר כר' עקיבא דאמר בפרק החולץ דהנושא קרובת חלוצתו הוי כנושא אחות גרושתו דהתורה אמרה בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו והויא על ידי חליצה כאשתו, נמצא דהחליצה הוא שנגמרה ענין הזיקה והויא קשר והיתר באו כאחד, שנעשה כאילו הויא אשתו וגירשה על ידי חליצה והוי כמו דבזריקת הכבשים נתוספה קדושה והתקשרות מהכבשים להלחם וההיתר לאוכלן כאחד, ויעוין בירושלמי פרק ד' אחין דהוי סבר לרב דחליצה קנין עד דפריך דכה"ג החולץ עובר משום לא יקח [והוא סבר דבאלמנה לכה"ג עובר משום לא יקח לחודא היינו על קדושין בלא ביאה בלבד לכן פריך שפיר, והא דלא פריך מהא דתנן פרק כיצד אלמנה לכה"ג כו' חולצות איסור קדושה יעו"ש, דשאני תמן דמתחילה לא היתה ראויה ליבום וכשנפלה לפניו היתה עומדת לחליצה לכן לא הויא כקנין, ורק מהך משנה פריך דמשמע דקאי ארישא שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כה"ג לא יכנוס דגם בזה חולץ והכא הלא היתה עומדת ליבום טרם שנעשה כה"ג ויש להאריך ואכ"מ ודוק] אך גם זה לא מחוור דיסתום הגמרא כל כך, ובירושלמי אמר דרב אמר דזו דברי ר"א דרקיקה פוסלת על האחין אבל חכמים סברי דחליצה ורקיקה מעכבין וחליצה בלא רקיקה לא עשתה ולא כלום ואינה פוסלת אפילו. ויתכן דזה כוונת הספרי הסתום ורבי ישמעאל אומר חליצה ורקיקה מעכבין, פירוש, שבחליצה לחודא לא נפסלה מן האחין ובזה פליג על ר"ע ור"א, ור' אליעזר סבר דחליצה לחודא פוסלת יעוין בזה:
ולכאורה נראה דבאמת גבי כבשים להיות קדושה קבועה על הלחם מצאנו על ידי כמה דברים, על ידי קדושת כלי דחלה עלייהו קדושה גמורה לאיפסולי ביוצא אע"ג שבהנך לא חלה קדושה גמורה, היינו משום שיש להן מתירין. אבל מנחות שאין להם מתירין ודאי דמיפסלי ביוצא משקדשו בכלי וכמו שפירשו בתוספות פ"ק דמנחות דף ט' סד"ה ר"ל אמר יעו"ש היטב, לכן הכא על ידי השחיטה כמו דחלה קדושה גמורה על הכבשים כן חלה על הלחם אף שלא נגמר ההיתר, אבל כאן היכי מצאנו גבי חליצה מה"ת שיועיל לפוסלה מן האחין ובכל זה לא תהיה מותרת לעלמא, ובבלי סובר דגט אינו פוסל מן התורה, ואף לשיטת ירושלמי דיליף דגט פוסל מן התורה אף שאינו פוטר מה"ת וכמו שאמר פרק ר"ג ה"א כתיב ולא תהיה אשת המת לאיש זר [צ"ל החוצה לאיש זר] אם בשבא עליה אשתו היא אם בשחלץ לה תלך ותנשא לאיש זר אלא כו' בשנתן לה גט, ופירוש דבריו, דדריש אף עפ"י שהיא עומדת החוצה ואינה מתייבמת היינו ששלחה היבם מביתו אעפ"כ לא תהיה לאיש זר (והמפרשים לא דקו) בכ"ז אין זה בענין שמועיל לפטור לעלמא, שגט אינו פוטר ואינו צריך להיות גבי חליצה והוא בא מסיבת היבם שמגרשה, ומצאנו לגט שמועיל גבי א"א, ורק לשיטת הבבלי מצאנו גבי עובר דולד פוטר ומתירה לעלמא, ובכ"ז כל זמן שלא נולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם אף שפוסל לאחין וכמו ששנינו שאם נולד בן קיימא חייבין בקרבן, ובחליצה לא פסלה מן הכהונה, כן היתר חליצה אעפ"י שאינו פוטרה לעלמא עד שתרוק לר' אליעזר, בכ"ז על ידי חליצה או רקיקה לחודא נפסלה מן היבום, ולכן לא נזכר זה הפלפול משתי הלחם בירושלמי, דבריש פרק החולץ פליג ע"ז הירושלמי וסבר דאף בולד קיימא פוטר תיכף, וטעמא דלא תחלוץ תוך ט' ותנשא צרתה משום שצריכה לידע במה היא נתרת בחליצה או בולד יעו"ש, ועל כן לא מצאנו ענין שפוטר לעלמא שתחלתו תפסול אותה מן האחין, ולכן לא דמיא לשתי הלחם ששם מצאנו דבר שע"י תחול קדושה קבועה אם כי אינו ניתר והכבשים עצמן נתקדשין וכמו שאמרו סכין מקדש ליה לדם בריש פ"ב דסוטה אף שניתר אח"ז ודוק:
אמנם לדידן לא נפ"מ מידי מהפלפול הזה, דאנן קיי"ל כר' עקיבא דרקיקה לא מעכבא ואינה מתרת כלל, רק דא מיבעי לן הא דהתרת הרצועות והשמטת המנעל אעפ"י שלא הותרה להנשא אלא עד שנשמט רוב העקב בכ"ז יכול להיות דבהתרת רצועות לחודא שפיר נפסלה לאחין מה"ת וכמו רקיקה או חליצה לר"א, וכן משמע מתוספתא שלפנינו הותרו לו רצועות מנעל פירוש שהתיר הוא ושמטה היא, או שנשמט רוב הרגל, פירוש שהתירה היא ושמט הוא, [כן פירש ריב"ן באו"ז] חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר [לא] יחזיר חלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רצה להחזיר לא יחזיר, רקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, ומדתני גבי התירה היא ושמט הוא אם רצה להחזיר לא יחזיר ודאי דזה מה"ת דומיא דחלצה ולא רקקה דחליצתה כשרה ששם תני לא יחזיר והוא מה"ת, ולכן ברקקה לחודא לא תני לא יחזיר דרקיקה לא מיפסלא רק מדבריהם שמא יאמרו שחלצה וכמו שמפרש בתלמודין. וזה ענין נכון, אבל מהא דאמר הגמרא שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה, מוכחא דוקא שני דברים מתיר אחד בלא חבירו, אבל בדבר אחד לחלוק אותו התרת הרצועות לחוד ושמוט העקב לחוד לא מחוורא לומר שיעלה חצי דבר דזה חצי חליצה ואינו מועיל כלל, אם כי מצאנו בפרק ג' דמנחות דף כ"ו דקומץ שהעלהו ע"ג המזבח כיון שמשלה בו האש נקלט ונקטר בלילה ואעפ"י כן אינו מתיר השירים עד שתצית האש ברובו, הרי דההקטרה לחודא מפלגינן ביה, זה לא מצינו לדמות כלל, דשם לענין גוף הקומץ מהני ההקטרה כיון שמשלה בו האש נעשה לחמו של מזבח, אבל להתיר השירים אינו מועיל רק עד שתצית בו האש ברובו, אבל הגמרא מדמה כאן להא דמועיל שחיטה דהוא מתיר אחד בלחם שזה ענין זולתי ואינו ניתר רק עד שיהא לשמן לשם הכבשים ואפ"ה מתפשט קדושה קבועה על הלחם בשביל הכבשים. כן בחליצה שהוא ענין פועל בגוף זולתי וצריך שהחליצה תהיה לשמן וכמו שכ' רבינו ז"ל שזה ענין הכוונה, ולכן אין לנו לומר שהתרת הרצועות או השמטת רוב העקב בלבד תפסול מן היבום דבר תורה ודוק, ונראה דבתוספתא דוקא ששמט החלוץ אחרי התרתה פוסלת, אבל בהתרה לחודא לא מיפסלא כלל דגלויי כרעא צ"ל כן נראה:
והנה מדברי רבינו נראה דמפרש אף לר' עקיבא דהותרה להנשא בלא רקיקה אעפ"י כן הוי חליצה מתיר ורקיקה מתיר דלא עקרינן קרא לגמרי מפשטיה דככה יעשה קאי ארקיקה נמי, ובכהאי גוונא אמרו בפרק קמא דיבמות גבי אחרי אשר הוטמאה יעו"ש, רק דעיכובא לא קאי על רקיקה [ואפשר דיליף מדכתיב חלוץ הנעל אלמא דככה לעיכוב לא קאי רק אחליצה לחודא וכן אמרו בדף מ"ד לר' עקיבא בית חלוץ הנעל דעל ידי חליצה הויא כביתו יעו"ש, אלמא דקרא אחליצה קפיד], אבל בגמרא דילן מפורש איפכא, וצריך לומר דסבר רבינו דהא דאמר לר' עקיבא השתא מה במקום מצוה דאיכא למימר מידי דהוי אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי איתנהו מעכבי, פירוש, דמעכבי לאכול בשר הכא נמי ברקיקה שתהא אסורה להנשא עד שתרוק בפניו ואפ"ה סבר דלא מעכבא כ"ש רקיקה קודם חליצה ושלא בשעת חליצה דאינה פוסלת, הוא אם נימא כמו דסבר עכשיו דסדר חליצה דוקא חליצה ובתר כן רקיקה, אבל רקיקה קודם לא קיים מצות רקיקה א"ש, אבל למסקנא בלישנא בתרא דסדר חליצה אינו מעכב ואם הקדים רקיקה לחליצה קיימה מצות רקיקה ג"כ וכמוש"פ רבינו ג"כ, [ולהתיר להנשא אף שלא רקקה כלל וע"כ דקיימה מצות רקיקה] א"כ שפיר מצינו לומר דרקיקה חשובה כמתיר ואע"ג שבגמר מצוה אינו מתיר הוא מפני אלימות כח של חליצה שחליצה מעליא כ"כ שדי בעצמו להפקיע הזיקה ולהתירה לעלמא, אבל רקיקה קודם אם כי אינו אלים להפקיע הזיקה להתירה לעלמא, אבל מועיל לפוסלה לעלמא, ואינו ענין לאימורים שמצות הקטרתן מעכבא דשם טעמא אחרינא, דאילו להקטיר אימורים קודם זריקה לא קיים מצות הקטרה אע"ג דאמר עולא דאימורים שעלו קודם זריקה לא ירדו ונעשו לחמו של מזבח הוא ככל שאינו ראוי למזבח שמזבח מקדשו היכי דאינו מחוסר מעשה בגופו, אבל בכ"ז קרוי בפרק ב"ש דדם מתיר אימורים למזבח יעו"ש, אבל רקיקה קודם חליצה דקיים מצות רקיקה כדין ואינה צריכה לחזור ולרוק חשוב שפיר לפסול, והא דבחליצה לחוד מותרת להנשא אף שלא רקקה והיבם זה שחלצה אותו חי ויכולה לקיים מצות רקיקה, הוא מפני שיפה כח החליצה ולא מפני שגרוע כח הרקיקה * . וזה דאמר הגמרא ואיכא דאמרי הכי אמר ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת, הרי דקיים מצות רקיקה כדין וא"כ שפיר מועיל הרקיקה לפוסלה מן האחין ומוכרחת לחלוץ וזה נכון, אבל א"כ דכל הפלפול הקודם הוא למה שהיה סבור דסדר חליצה דוקא חליצה קודם ולבתר כן רקיקה א"כ איך מדמה לר' אליעזר לשחיטה דשתי הכבשים קודם זריקה דכך מוכרח להיות וכך הסדר, שחיטה ולבתר זריקה ולכן מועיל שחיטה הקודמת, אבל כאן שלא קיים הרקיקה למצותה שמחוייבת לחזור ולרוק מנא לן דמועיל. וצ"ל דכך כוונת הגמרא דלר' אליעזר איכא חליצה שמעכבת ורקיקה שמעכבת ובחליצה לחוד לרבי דשחיטה לחודא מועיל בכבשים ללחם לקדשן, כן חליצה מועלת לחודא לפסול מן האחין דבר תורה, ותו גזרו רקיקה אטו חליצה דיאמרו רקיקה מעכבת וכן חליצה מה רקיקה אינה פוסלת מן האחין כן חליצה. אבל לרע"ק לא שייך לגזור דרקיקה אינה מעכבת והשתא חליצה מועלת להתירה לעלמא אפסולי לא מיפסלה, וכמו קריאה, עד דמסיק דהואיל והיא בסוף יאמרו שכבר חלצה אעפ"י דזה חשש רחוק דהא מסור לב"ד ואינהו חזו דלא חלצה. אבל הכל לפום ס"ד דסדר חליצה מעכב, אבל למה דמסיק דקיים מצות רקיקה אף שהוא קודם חליצה אפשר דפוסל מה"ת. כן סברת רבינו אם כי לא ידענא הכרח לזה:
הגה"ה

ונראה ההכרח מהא דאמר בסוגיין ותירוק ומה בכך נפיק מיניה חורבא דאי אמרת תיהדר ותירוק אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתו למשרי חלוצה לאחין, ורבינו תפס הפשטיות דהויא חליצה לאחין ברקיקה לחוד וא"כ מיפסלה מן התורה, ורש"י נרגש בלשון קדשו ופירש ומאן דחזי דמתייבמת סבר רקיקה בתר חליצה הואי ואתו למישרי חלוצה לאחין, אבל זה הוי כמו גזירה לגזירה וקיצור לשון בדברי הגמרא, ורבינו פירש דזה מקרי חליצה מה שרקקה ונקיט לשון המשנה רקקה אבל לא חלצה חליצתה פסולה, הרי דקרי לזה חליצה, ולכן אמר הגמרא דשרו חלוצה לאחין, וכן פירש בהלכה י"א ומוכח דזה מה"ת נפסלת והויא כחלוצה לאחין. ובאמת לשון המשנה דחוק קצת חליצתה פסולה אטו הויא חליצה וע"כ כמו שהעתיק רבינו ז"ל ה"ז כחליצה פסולה, והמשנה כוונה להורות דהיא כחלוצה לאחין ומה"ת נפסלת, אבל לשיטת המרדכי דאם רקקה קודם תו הוי חליצתה פסולה אחרי זה וצריכה לחזור על כל האחין, מדוקדק לשון המשנה, וזה יתכן שזה שאמרו בגמרא אלא לאו לאחין, ופירוש, דהחליצה שאחר הרקיקה פסולה וצריכה חיזור או דלא פטרה צרתה ודוק:
והנה בירושלמי בעי על הא דאמר ר' ינאי חלץ הוא והתירתה היא חלצה היא והתירה הוא כו' ואם רצה להחזיר לא יחזיר. [פירוש שאסור להחזירה ליבום וכמפורש בתוספתא שהבאנו לעיל] למה מפני שאינן שתיהן בה או שאינן על סדר מה נפיק מינה חזרה והתירה כו' הרי שתיהן בה הרי לית טעמא אלא משום שאינן על סדר, ולפרש דמעיקרא התיר הרצועות וחלצה היא וחזר ונעל מנעל והתירה היא הרצועות, זה לא מסתברא, דמה יועיל התרת הרצועות דמנעל של עכשיו כיון דאין כאן גלויי כרעא ואטו יצטרפו שני פעולות בשני מנעלים, וזה פלא. ואולי הכוונה שחלצה המנעל מעל הרגל והרצועות נשארו מקושרים אל הרגל וחזרה והתירתן לאו דרך חליצה בכך, ועיין בספר אור זרוע שכתב דבהתרת הרצועות שהתירה ושמט הוא לא נפסלה מן האחין וזה היפוך הירושלמי והתוספתא שהבאנו דמפורש דאם רצה להחזיר לא יחזיר ודוק. וזהו מה שרצינו לבאר בס"ד:

או שנתכוונה היא כו' או שנתכוון הוא כו', ולהלן בהלכה כ"ח שמא נתכוונה לחליצה כו':
מלשונו מוכח כפי מה שהובא בהרשב"א בשם רבו של רבינו הר"י בן מיגש, דלכן מקשה טעמא כו' הא חזינא חיישינן והא תניא בין שנתכוין הוא כו' חליצתה פסולה, ופירוש, הא לא נתכוונו שניהן כיון שאף אחד מהן לא כוון אינה חליצה כלל ומותרת להאחין [דאל"ה אטו לא ידע דבברייתא חליצה פסולה תני וכ"מ ששנו חליצה פסולה פוסלת לאחין יעו"ש] וא"כ אמאי חיישינן לפוסלה מן האחין ואיכא דאמרי הא חזינא חיישינן. פירוש שמא כוונה לחודא היינו היבמה דטפי מסתבר דהיא עשתה בערמה שחלצה נעלו וסברה שבכך מותרת לעלמא ומערמי ביבם, ודקא תני בעי כוונה ה"מ לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא, פירוש אף בלא נתכוונו שניהם דמנא ידע האח של המת שהיא לא כוונה הלא תמיד צריך לחוש שמא כוונה ואסורה להתיבם לו והיא אינה נאמנת לומר שלא כוונה, ולכן מאריך בלשונו דלעולם אילו הוי גלוי קמן דאתא אליהו ויאמר ששניהם לא כוונו היו מותרים להתייבם, אבל מאן מפיס ומנא ידע היבם שהיא לא כוונה ודוק. אולם נפ"מ לדינא בסומא שחלצה היבמה מרגלו והיא אמרה שהיא היתה אך לא כוונה לחליצה, א"כ לא נפסלה להתייבם דמאן אמר שחלצה היא והיא אמרה שלא כוונה. וז"ב בשיטת רבינו ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה