אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה יז

הלכה יב

וכן היבמה הקטנה אם רצה היבם לייבם אותה מייבם אבל אינה חולצת עד שתגדיל ותבדק ואפילו נבעלה אחר י"ב שנה אינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה הסימנין:
הנה פשטיות דבריו מורה שנבעלה ליבם, וזה פלא דא"כ קנאה ותו יוצאת בגירושין כמו כל יבמה שנבעלה ליבם, וכמו דשריא ליבומי כן קני לה יבם אף שהיא קטנה ולא שייך לאקושי אשה לאיש, לא מיבעיא להנך שיטות רש"י ורמב"ן וההמ"ג דמה"ת קטן שייבם קני לה לגמרי רק דמדרבנן עשאו ביאתו שלא תקנה רק כמאמר ודאי לא שייך לאקושי אשה לאיש, אלא אף לשיטת רבנן בתוספות דמה"ת לא קני רק רבנן עשו שתקנה ביאתו מיהא כמאמר בגדול, ג"כ לא שייך לאקושי דלענין חליצה דאיש כתוב בפרשה מקשינן, אבל כאן דלא ידענא דאין ביאתו קונה מן התורה רק מקרא דואיש אשר ינאף את אשת איש דמיניה ממעטינן קטן שייבם דאשתו פטורה ממיתה, ומזה ילפינן דביאתו אינו קונה כמפורש פ"ק דקדושין דף י"ט יעו"ש, א"כ לא שייך לאקושי דעיקרא דילה אינו דומה קטנה לקטן, דבקטן ליכא קדושין ובקטנה איכא ע"י אביה לכן לא שייך לאקושי קטנה לקטן, וכן פסק הטור במפורש שקנאה ויכול לגרשה, וכן כתב רש"י בפרק יוצא דופן במשנה ואם בא עליה קנאה כו' ליורשה וליטמא לה, וכן פרש"י בגיטין פרק הזורק דף פ' ד"ה ואי תנא סיפא משום דרמיא קמיה כו' וכשנתיבמה האחת קודם שהביאה ש"ש כו', הרי דביבום קטנה נפטרת צרתה. וכן כתבו בתוס' דהך דקתני וחייבין עליה משום א"א איבמה קאי דלא תימא קנאה מדרבנן כמו בן תשע דסיפא כו' יעו"ש בתוספות יבמות נ"ז וש"נ, וא"כ יפלא לומר דרבינו סבר דלא קנאה קנין גמור וצריכה חליצה ולא סגי בגט:
ומה דביבמות (דף ס"א) פרש"י בד"ה ואינה חולצת דאינה נפטרת לשוק כו' אבל מתיבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום, אין כוונתו שבכל ביאה מקיים מצות יבום והוי כמו דאמר בגמרא (דף ל"ט) סד"א הואיל וכתיב ולקח לו לאשה ויבמה אמר רחמנא ועדיין יבומי הראשון עליה כו', כן סבר רש"י בקטנה, דז"א כמש"ב, דודאי דסבר רש"י דסגי לה (נ"ב. וכן כתב רש"י במפורש בסנהדרין בפ' ד' מיתות ובפ' בן סורר ומורה יעו"ש). בגט לאחר שייבמה, רק דהרגיש דהגמרא פריך (פרק ב"ש דף קי"א) קרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא, ועיין תוספות שם דהוי כמו סריס חמה, א"כ קטנה שאינה יולדת הוה כאילונית שאינה יולדת דלא היה לה שעת הכושר, לכן פירש דיכול להתקיים על ידי שתגדל אצלו שתלד ויקים שם אחיו לכן תו קנאה לה תיכף, ואולי סבר כהרשב"א בפ"ב דלכן אמרו דח"ל אינן מתיבמות משום גזירה אטו ביאה שניה ולא אמר משום גמר ביאה, דהא ליתא, דאעפ"י שקנאה מתחלת ביאה מ"מ מצוה עד גמר ביאה משום דכתיב להקים לאחיו שם ובגמר ביאה הוא דאיכא הקמת זרע אלא שריבה הכתוב אף להעראה, א"כ מכוון התורה האמיתי בביאה שראויה להתעבר ושפיר איכא מצוה להיות שתגדיל אצלו ותהא בת הקמת זרע, רק דרחמנא רביא מקראי דקנאה ומתגרשת בגט בלא חליצה כמו אם הערה בה או שלא כדרכה דסגי לה בגט כמבואר פרק הבע"י, וזה נכון בכוונתו, דלדידיה איתרבי קטן ג"כ שיהא ביאתו ביאה מה"ת אף דלאו בר הקמת זרע הוי ואף עפ"י כן קנאה וסגי בגט מה"ת הואיל ובר הקמת זרע לכשיגדל הוי, ה"נ בקטנה בת הקמת זרע וראויה להוליד לכשתגדל והוי ביאתן כמו העראה דקניא לכל דבר מ"מ מצוה להיות עד שיגדילו כמש"כ הרשב"א ודוק. [וא"ש בזה מה דאמר פסחים ע"ב: יבמתו נדה בעל פטור דעשה מצוה, ומיירי אפילו בגמר ביאתו דאל"ה לא קיים מצות פו"ר באשתו עיי"ש, ואע"ג דקנאה בהעראה ותו ליחייב על גמר ביאה דהוי כמו דאמרו גבי לולב בסוכה דף מ"ב כיון דאגבה נפיק ביה כו' וע"כ דבגמר ביאה נמי איכא מצוה כהרשב"א ודוק] ולקמן פ"ו ה"ו ואלו שמתיבמות ולא חולצות החרשת והשוטה והקטנה כו' ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט כו' ולא כתב רבינו גם בקטנה שאם רצה לגרשה מגרשה, משום שבחרש במשנה פרק חרש שקלו וטרו תנאי בזה. סוף דבר לומר בדעת רבינו שלא סגי לה בגט זה תמוה. וכמעט שסותר משנה ערוכה בפרק יוצא דופן דבבן ט' קתני ואינו נותן גט עד שיגדיל ובקטנה תני ואם בא עליה קנאה לבד, ומש"ה תני בא על יבמה גדולה תגדלנו ולא תני גדול שבא על קטנה יגדילנה משום דמצי לגרשה בעודה קטנה, ואיך לא הרגישו בזה המחברים. פלא מאוד:
לכן סבור הייתי לפרש בדרך רחוק, שכוונתו בקטנה בת מיאון שאם נבעלה אחר י"ב שנה מהבעל ומת דקיי"ל דאינה ממאנת אעפ"י שנבדקה ולא מצאו בה סימנים דחיישינן שמא נשרו כמבואר פרק י"א מהלכות גירושין ומת הבעל דהוי הדין לכאורה דחולצת ממנ"פ אם בשעת הבעילה הואי גדולה תו נפטרת בחליצה ואם בשעת הבעילה קטנה הואי א"כ יוצאה במיאון שממאנת לזיקתו, ואפ"ה החמירו שאינה חולצת עד שתבדק וימצאו בה סימנים או דלמא תיפטר צרתה או מטעמי אחריני, וזה דרך רחוק מאד, וכפי הנראה מהמגיד שכתב ואפילו בדיעבד כו' דהוי גריס בדברי רבינו ואפילו [נחלצה] אחר י"ב שנה אינה [חליצה] עד שתבדק וימצאו בה סימנים, ומזה משמע קצת דאם נחלצה ונבדקה אח"ז ונמצאו בה הסימנים מחזיקין אותה למפרע שגדולה היתה בעת החליצה והוא כדברי תשובות הרא"ש הובא להלכה בחו"מ סימן ל"ה סעיף א' יעו"ש. ובזה כבר הארכתי ואכ"מ. ואין לדקדק מהא שמצאנו למ"ד דוסתות דבר תורה וחזקה אורח בזמנו בא, ואפ"ה אמר אם נמצאת טמאה כשבדקה אח"ז הוי רק ספק וחוששת לראייתה עיין פרק כל היד (דף ט"ז), משום דשם איכא ריעותא דלא הרגישה דרוב דמים באין בהרגשה, ובכ"ז הארכתי במק"א, אך מכל הקדמונים נראה שלא הרגישו שום חידוש בדברי רבינו, ודאי דהיה להן גירסא אחרת בדברי רבינו, וצריך חיפוש בדפוסים ישנים:
והנה רש"י פירש דאם בא עליה הקטן קנאה ליורשה וליטמא לה, וזה דאזיל לטעמיה דמן התורה ביאתו ביאה וקנאה עד דאינה צריכה חליצה רק גט לכשיגדיל או אם מת מותרת לעלמא ואע"ג דמדבריהם עשו ביאתו כמאמר שתהא צריכה חליצה והאחים יפסלו על ידו אבל זכות שיש לו בה ליורשה לא הפקיעו חכמים, אבל למאן דסובר דמה"ת לא קני כלל רק חכמים עשו שיהא מיהת כמו מאמר א"כ ודאי לא קנה בנכסיה ליורשה, דהוי כמו העושה מאמר ביבמתו דלא זכה בנכסיה ליורשה, כמפורש ירושלמי פרק החולץ הלכה ז' על משנה דהכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, העושה מאמר ביבמתו לא זכה בנכסי אחיו וכמו שלא זכה בנכסי אחיו כן לא זכה בנכסי היבמה, וכן מפורש בתלמודא דילן (דף ל"ט) סיפא דעביד בה מאמר וקתני נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב, א"כ הוא הדין בביאת קטן ג"כ לא זכה בנכסיה ואינו יורשה דלא עדיף ממאמר, כן נ"ל פשוט * :
הגה"ה

ובזה יש לפרש דברי רבינו בפ"ד מהלכות ממרים שכתב אם נחלקו בהשקאת סוטה כו' ה"ז אסור ליבמה, שכוונתו שאם בא עליה הוי ביאה פסולה ולא זכה בנכסי אחיו, ונכסי אחיו גזל בידו, והוי כמו הנך דברים שכתב קודם דע"י גזל אם יקדש אשה אינה מקודשת והוי דבר שזדונו כרת, ועיין כסף משנה ודוק:
וזה רבות בשנים הקשיתי על שיטת רש"י ממשנה ערוכה סוף פרק האשה רבה בן ט' שנים כו' שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת ומת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת והשניה או חולצת או מתייבמת, ותמוה טובא, כיון דמה"ת קונה אותה לכל מילי דיבום ואינה צריכה חליצה וסגי בגט א"כ הא חליצת הראשונה פוטרת השניה דצרתה מחד בית הואי ותו הואי השניה אשת אחיו הנפטרת ע"י חליצת חברתה, ואף אם נגרוס כפי גירסת הירושלמי להיפוך השניה או חולצת או מתייבמת והראשונה חולצת ולא מתייבמת, מ"מ קשה איך לא נגזור דילמא חליץ ברישא להא והדר מיבם לחברתה כמו שגזרו (בדף כח. ובדף ל"ב ובדף מ"ד), ועל כרחין דמה"ת אינו קונה כלל רק מדבריהם, ומה"ת אין ביאתו כלל וחליצתה אינו פוטר להאחרת. הן דלשיטת רבינו דצרת חלוצה אינו אסור רק מדברי סופרים להאח, יתכן כיון דמדרבנן אינו רק כמאמר לכן שרי לייבם השניה אחרי חליצת הראשונה, אבל מ"מ יקשה לריש לקיש דסובר דצרת חלוצה בכרת א"כ איך יפרש משנה זו, ובפרט דמקור שיטת רש"י הוא מפ"ק דקדושין (דף י"ט) דמוקי רב אשי מיעוט דקרא דפטור על אשת קטן ביבם שבא על יבמתו ומדמיעט רק ממיתה מוכח דלכל דבר אשתו הואי ורב אשי סובר בפ"ק (דף י"א) כריש לקיש יעו"ש, וא"כ מה נעשה למשנה זו, ואח"ז רב הגיע לידי ספר אהל דוד להר"ר ר"ד דייטש ז"ל ראיתי שהעיר בזה יעו"ש:
וזה אין לומר דלפי מש"כ רבינו בהלכות גירושין דמשו"ה אין קטנה עושית שליח לקבלה משום דשליח קבלה צריך עדים ואין מעידין לקטן דהוי כמו שלא בפניו, וא"כ לשיטת הפוסקים דיבום צריך עדים (נ"ב. ולפ"ז יתפרש מכוון הגמ' דף ל"ה ע"ב וביאת מעוברת ל"ש ביאה יחזור ויבעול ויקיים מיבעי לי' פירוש דיבעול בפני עדים מבע"ל ויעוין רש"י שם). א"כ איך קטן מיבם דהא בעי עדים ואין מעידין לקטן דכשלא בפניו דמי, אמנם לפ"ז גם ביבום קטנה דלכו"ע קנאה לגמרי, הלא קשה איך מעידין על הקטנה, וכן יקשה איך קטנה מתגרשת בעידי מסירה איך מעידין על הקטנה, וכן איך מעידין על קטנה שזינתה לאוסרה לבעלה כהן. אך באמת זה הבל, דכיון דלא בעי דעתה ורצונה שכן מתגרשת בע"כ א"כ איך שייך שאין העדים יכולים להעיד לחובתה הלא היא אינה בת דעת בזה ומעידין על מעשה שראו, ורק בשליחות קבלה שעושה הקטנה מדעתה ורצונה שברצונה תליא, לכן אם יעידו עדים שעשתה שליח הוי כמעידין על אדם לחובתו שלא בפניו דקטן כשלא בפניו דמי, וא"כ ביבום שאפילו שניהם אנוסים ג"כ קנה ביבמתו, א"כ לא שייך לומר איך מעידין לקטן דהוי שלא בפניו, דאין זה דבר התלוי ברצון שניהם והוי כמעידין על מעשה שהיה וכאלו הם מעידין על ענין שאינו של בן דעת, כיון דלא בעי דעת דילהו ולכן בין שהיא קטנה בין שהוא קטן קנו שניהם מדין תורה ודוק:
אמנם מדברי רבינו פ"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב הבא על אשת קטן אפילו היתה יבמה שבא עליה בן ט' שנים כו' ה"ז פטור כו' ואם היו מזידין מכין אותן מכת מרדות, מוכח דסובר דאינה אשתו כלל ולא קנה אותה מה"ת, דאל"כ רק דקרא מורה לנו ואיש אשר ינאף את אשת איש, דאשת קטן פטור ממיתה, א"כ יתחייב כרת וקרבן ע"ז וכמו שסובר רבינו בחמותו לאחר מיתת אשתו דאיתמעיט מבאש ישרפו כו' ואתהן דסובר רבינו דמכרת לא איתמעט ורק ממיתה, כן נאמר דנתמעט רק ממיתה אבל כרת מיחייב עלה דאשת קטן וחייב חטאת, וצ"ל דסובר רבינו דגם לכל מילי איתמעט דאין דין אשת איש רק באשת גדול, וזה מורה לנו פרט חדש בהלכות קדושין, דלקטן אין שום קנין באשה אף שהיא יבמתו ולכן פטור מדין א"א לגמרי, ונשאר רק דין דשומרת יבם ואם חלץ הקטן לכשהגדיל ליבמתו פטור לגמרי דתו אינה שומרת יבם, ומדין אישות פטור לגמרי דאין כאן אישות לקטן כלל כנ"ל. ועוד דרבינו לטעמו דאינו לוקה בשומרת יבם בביאה לחודיה בלא קדושין אם קדושין תופסין בשומרת יבם כדעתו ז"ל בכל חייבי לאוין כמש"כ בנו הרב הובא בכסף משנה ריש פרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה, וכן כתב רבינו לקמן פ"ב הי"ח היבמה כו' ואם ניסת לאחר ובעל לוקה, ולכן כתב רבינו שפיר בבא עליה לחוד דפטור לגמרי, וז"ב בס"ד ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה