אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה ח
מפני שהביכורים וכו' ומעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום. כו'.
כונתו שיפדה ע"י שיטמא. וא"כ תו בחלה של מע"ש בירושלים מסיק בגמרא בלישנא בתרא דודאי אמרינן הואיל וא"כ סתם לנו רבינו דיוצאין בחלה היינו דבחלה של מעשר שני בירושלים ג"כ יוצאין. ויש להתבונן בסוגיא דעיקר הבעי' בסוגיא דלעיל גבי פלוגתא דריה"ג ורע"ק הו"ל למיבעי ואמאי שביק עד הכא. ונראה משום דמבעי' דילהו מוכח דלקוח בכסף מעשר שני פשיטא להו לכו"ע דיוצאין בה, ואע"ג דאי נטמא לר"י יקבר ואין להו היתר בכל מושבות משום דפסיקא להו דהיתר דכל מושבות אינו דבר שטעון דוקא במציאות, אלא קפידא דרחמנא היא דלא יצא בביכורים ולסימן נקט שנאכלת בכל מושבות, וכיון דבקדושת מעשר נפיק תו אף אם איתעביד בי' פרט שאין לו היתר ג"כ נפיק כיון שלא נתחדשה קדושה אחריתא. רק בחלה של מע"ש בעי' כיון דמתרי קדושות הוי יעוין בזה. ומסולק' הרגשת רש"י ותוספות, דלימא הואיל ואי לא קרא שם דע"ז קפיד רחמנא אלא בחלה של מע"ש שבכל קדושה נפיק בעי אם על תרתי בהדדי קפיד ודו"ק. אך מאין פסיקא להו דלקוח בכסף מע"ש יוצאין בה מצינן למידע מהא דבעי רב פפא אלא מצה מי כתיב מצתכם ולכאורה מצינן למימר כמו שכתב רבינו בהלכות ציצית דמקדשים פסולה, וטעמא מאי דבשלמא בציצית של עיר הנדחת כתב הכס"מ משום דכתותי מיכתת שיעורא, אבל צמר של קדשים אע"ג דאסור בהנאה הא מצות לאו ליהנות ניתנו וכתותי מיכתת לא שייך אלא בשל ע"ז ועיר הנדחת וצ"ל כיון דאסור בהנאה תו לא מצי טווי אותן לשמה דאינו יכול להתפיסן במחשבת לשמה כיון דאיסורי הנאה הוי ואינו בעלים לטוותן לשמה ובשל עיר הנדחת צריך הכסף משנה לומר משום כתותי מיכתת שיעורא משום דהתם מיירי באופן שכבר נטוו ונתלו בהבגד לשם ציצית ואח"כ נעשה של עיר הנדחת. אע"ג דא"כ איך צריך שיעור כיון דכבר נתלו בבגד והוי גרדומי תכלת אמנם ג"ז צריך שיעור כדי עניבה כמו"ש רבינו סוף הפרק, ואף שכתוב בכסף משנה דהוי מדרבנן ומה"ת א"צ שיעור כלל אינו מוכרח יעו"ש. ולשיטת רבינו דתליית ציצית לא בעי כוונה לשמה א"ש דבלאחר הטויי' הוי. ומדברי רבינו אלה למדתי לאם עבדו קלף של ס"ת מעור בכור תם שנשחט דפסולה דאינו יכול לעבדה לשמה כיון דאסורה בהנאה וזה ברור.
וכיון שכן נתבונן דמאי פריך מי כתיב מצתכם לימא משום דאינו יכול להתפיס אותה להשתמר לשם מצה הנאכלת ליום אחד כיון דממון גבוה הוא ולאו בעלים הוי אע"ג דשלו היא לאכילה כיון דאינו בעלים ליתן במתנה כדאמר פרק האיש מקדש דף נ"ד ובמנחות פ"ב אמר דאינו יכול להתפיסן בקדושת שלמים אם הם חיטי מעשר, אף דמעות מעשר אזלי לשלמים זהו בדין תורה אבל איהו לאו בעלים לאתפסינהו בקדושת שלמים וכן פסק רבינו סוף פרק ז' מהלכות מע"ש דלהתפיס מעות מע"ש לשלמים אינו יכול אלא לקח בהמה נעשית שלמים. ובזה פירשתי מכבר דברי רבינו שם בהלכה י"ח שכתב ואעפ"כ אם פדאה לעצמו מוסיף חומש, דסד"א כיון דלהקדיש שלמים אינו יכול אלא שהתורה עשאתן שלמים א"כ בעלים לאו מקדיש הוי והא רק מקדיש מוסיף חומש קמ"ל כיון שלרצונו ולתאות נפשו נתנה שאם ירצה יקח בה בהמה ונעשית שלמים מקדיש קרינא ליה, וכי נסתאבה ופריק לה מוסיף חומש ואין דין הבעלים כדין אחרינא. ואף דיש לחלק בין הקדש דהקנאה הוי' לדין לשמה מ"מ יש לומר כן. ונראה לנו בזה דמצי לומר דאפה מעיסה הטבולה למע"ש והתפיסה לשם מצה ונשתמרה כך ואח"כ הפריש מצה אחת לשם מע"ש ובזה מתקיף רב פפא אמאי לא יצא בה אך התוספות הקשו דטבל ג"כ לאו לכם לענין אתרוג הוא ותירצו דבמצה של כהן גופי' דאי מפריש שלו היא צריך קרא לזה. ולפ"ז בעיסה של מע"ש דאי מפריש הוי ממון גבוה תו בטיבלה ג"כ לאו שלו הוי ולא מצי מתפיסה להשתמר לשם מצה הנאכלת ליום אחד לתירוץ זה ואמאי צריך לטעמא דילפינן לחם לחם מחלה, וצריך לומר דאכתי משכחת דאפה עיסה של חולין לשם מצה ואח"כ לקח המצה בכסף מע"ש והוי לקוח מכסף מע"ש ואמאי לא יצא ומוכרח לתרץ דילפינן מחלה דבעי לכם וחלה בעינן דבעת חיובה היינו גלגולה תהיה שלכם כן הכא בעת האכילה בעינן דתהא לכם וכיון שכן מוכרח דסברי רב פפא ורבא דיוצאין במצה של מעשר שני הוא בלקוח בכסף מעשר, דלחכמים דפליגי על ר"מ יוצאין בלקוח בכסף מעשר אע"ג דאי תטמא לרבי יהודא תקבר ומקרי דאית לה היתר בכל מושבות ורק בחלה הלקוח בכסף מעשר שני בעי ודו"ק.