אור שמח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה יא
כיצד ביעור חמץ שורפו וכו'.
הנה התוספות בדף י"ב ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו כתבו ועוד דמנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעון שריפה וכמו כן חמץ. וברור דלרש"י דילפינן מנותר מה נותר כשמצוה לבער אותו מן העולם מצותו בשריפה, ואימת מצותו הלא לאחר שנעשה נותר דקודם זה הוא קודש ואסור לאבדו כן בחמץ כשהמצוה לשורפו, שזהו קודם שהגיע זמן איסורו דאילו לאחר שהגיע זמן איסורו הרי עובר בבל יראה. אולם רבנן בתוספות לטעמייהו דאמרו לעיל דף ד' דאם פירוש אך ביום הראשון תשביתו הוא ביו"ט והבערה היא לא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר איסורו וא"כ כשילפינן דביום הראשון תשביתו הוא משש שעות ואילך אימת מצות הבערתו לאחר איסורו וא"כ הלא כשילפינן מנותר נילף דבשבע בשריפה. אולם רש"י לטעמיה הלא מצות שריפתו קודם זמן איסורו דאילו בתוך זמן איסורו הרי שהה שעה אחת וביחוד לפי שיטת רש"י בכ"מ דמשש שעות ולמעלה עובר בבל יראה ועיין שו"ת הר"ן סימן נ"א בזה ודו"ק. והראב"ד לא ראה דברי רש"י רק העתקה במאור וסבור דעל שעה חמישית קאי לכן השיבו.
והנה המקור חיים סימן תמ"ד כתב דבתרומה דעיקר מצותה בשריפה א"כ כששורף תרומה משום חמץ ג"כ דינו בשריפה כמו בקודש דכל פסולייהו בשריפה. וזה טעם ראב"צ דמחלק בין תרומה לחולין יעו"ש. ונעלם ממנו ברייתא ערוכה בפרק כל שעה דף ל"ב בתרומת חמץ אף בזו יש לו היתר הסקה שאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו כו' והתוספות בביצה דף כ"ז ד"ה ועל החלה שנטמאת הביאו ברייתא זו לחלק בין תרומת חמץ לתרומה טמאה [ודלא כרש"י שם ובגיטין נ"ג דטמאה מאכיל לבהמת כהן] וכן הרמב"ן בשבת וכמה קדמאי ובקדשים גופייהו דמשום חמץ אין לשורפם למ"ד השבתתו בכל דבר יעוין ירושלמי פרק כ"ש סוף הלכה א' בחלות תודה שנעשו נותר וכגירסא שגרס הק"ע עיי"ש, וטעמא דכיון דאין הפסול משום הקדושה רק משום חמץ ודו"ק.