אור שמח על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ז · הלכה יג
ואם טען כו' הואיל והוא עומד לכך [ה"ז] פטור:
בירושלמי מוכח דאפילו רוב אילנותיו עומדים לקציצה מהימן, וז"ל בפרק שבועת העדות הלכה ה', הרגת שורי קצצתה נטיעתי כו' אתה אמרת לי להרוג ולקצץ הולכין אחרי רוב נטיעות, א"ר חגיי אין הוה תוריה נגחן הוא מר ליה וכו' [דאם רוב שוורים שלו נגחנים ודאי הוא אומר להרגו], א"ר יודן אין אומר בממון מאחר [פירוש מיגו] דוא יכיל מימר ליה לא הרגתי ולא קצצתי אף ע"ג דוא א"ל אתה אמרת לי להרוג ולקוץ פטור, כצ"ל, והפירוש דאין אומרים מיגו בממון דא"כ יהיה מהימן במיגו דאי בעי מכחיש ליה שלא הרג ושלא קצץ, כי אמר אתה אמרת לי להרוג נמי יהא מהימן אפילו אם אין רוב שוורים שלו נגחנים. ולכאורה יש לומר משום דהוי מיגו במקום חזקה, דחזקה אין אדם מצוה להרוג שורו ולקוץ נטיעתו. אך שם בפרק שבועת הדיינין סוף ה"א על משנה דמנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב, רב ור"י דאמרי תרווייהו והוא שהלוהו בעדים אבל אם הלוהו שלא בעדים יכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך מחצה, פירוש דאם הלוה בעדים הוי כמילתא דלא שכיחא שיפרענו אח"כ שלא בשובר או שלא בעדים, ולכך לא אמרינן מיגו דאי אמר פרעתיך הכל, לכן כי אמר פרעתיך מחצה חייב שבועה אבל כי הלוהו שלא בעדים מיגו דיכול לומר לא הלויתה לי כלום לכן מהימן שפרעו מחצה א"ר יודן אין אומר בממון מאחר דיכול למימר ליה לא הלויתני יכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך חציים, פירוש דלא אמרינן מיגו בממון, ואולי משום דלפטורי משבועה לא אמר מיגו או משום דרבה דאין אדם מעיז, אך בפרק כל הנשבעין ה"א גבי שכיר א"ר לעזר כשתבעו בעדים, והוא ט"ס וצ"ל כששכרו בעדים, אבל שלא בעדים יכול מימר ליה נתתי לך שכרך, פירוש שאם שכרו שלא בעדים מיגו דיכיל מימר ליה לא שכרתיך יכיל מימר נתתי לך שכרך וכן אמר בבבלי, א"ר יוחנן אין אומר בממון מאחר דיכיל מימר ליה לא שכרתיך יכיל מימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך, אע"ג דלעיל במודה במקצת אמר ר' יוחנן דאמרינן מיגו, צ"ל דהתם רק לאפטורי משבועה אמרינן מיגו אבל הכא להחזיקו בממונו לא אמרינן מיגו להפסיד לשכיר ממון וזה היפוך ממסקנת בבלי [אחרי זה ראיתי מש"כ העיטור באות מ' מחאה על לשונות ירושלמי אלו וראה שם כי תה"ל דברינו נכונים ופשוטים], ושם, ר' בא קרתיגנא בעי יום אחד עשית עמי ונתתי לך שכרך והלה אמר ב' ימים עשיתי עמך ולא נתת לי ולא כלום פשיטא יום ראשון נוטל בלא שבועה שניה תפלוגתא דר' יוחנן ור' לעזר סלע אחד פסקתי לך כו', והוא סתום מאוד, והנראה דקאי על הא דקאמר לעיל בירושלמי היה המשכון בידו נוטל בלא שבועה, ע"ז קאמר דיום ראשון נוטל שלא בשבועה משום דיש משכון בידו כיון דבלא"ה נשבע ונוטל, כאן באיכא משכון אמרינן מיגו דמצי אמר החזרתיו לך מצי טעין על שכר פעולה נמי עליו דלפוטרו משבועה סבר הירושלמי דאמרינן מיגו או סבר דע"כ לא דייק הבעלים ומשום דטרוד בפועליו סבר דפרע, דאל"כ לא הוי פרע עד דשקיל מיניה משכונו, ועיין ש"ך, אבל יום שני תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור' לעזר, דלר' יוחנן דלא אמרינן מיגו א"כ הכא לא אמרינן מיגו דאי בעי אמר החזרתיו או לקוח בידי מצי טעין שני ימים עשיתי עמך ולא נתת לי כלום, ובעה"ב נוטל משכונו מיד השכיר, ולר' לעזר מהימן במיגו דלקוח או החזרתיו למיטען עליו כדי דמיו, וזה נכון:
ונתברר לן שיטת הירושלמי דלא אמרינן מיגו בממון אף להחזיק ואינו נאמן לטעון על המשכון לר' יוחנן, וצ"ע מלעיל סוף שבועת הדיינין דא"ר יוחנן נאמן המלוה עד כדי משכונו ולמה עדיף מלוה מפועל, ואולי התם בהלוהו על המשכון הוי כמוחזק במשכון דבע"ח קונה משכון והלוה הוי המוציא לכן עליו הראיה, וכן משמע דמטעם זה אתי הירושלמי בהך דאמר מתניתא אמרה אף הלוה נאמן כו' והלה אמר סלע היה שוה פטור, הרי דזה הוי משום דהמלוה תובע והלוה מוחזק כן מה שהמלוה נאמן משום דהמשכון בחזקתו קאי, אבל כאן בלא נתן לידו בתורת משכון רק שהיה טלית שנתן לארוג ביד האומן וכיו"ב, כיון דלאו לשם משכון נתן ליה ולא קנהו כלל לכן תליא זה אם אמרינן מיגו בממון וזה דחוק. והך דשקל סבינתיה מיניה מיירי אף בלא עדים ומיגו לא אמרינן וכן פירש רבינו שמחה להירושלמי בהג"א פרק זה בורר עיי"ש. שוב ראיתי שזה דברי הרשב"א בתשובה תתקצ"ח הובא בסימן ע"ב בהגר"א אות קי"ג ובש"ך סעיף ק"ט עיי"ש, כי כן שיטתו לחלק בין מלוה דנאמן אף בלא מיגו על משכון, משא"כ אומן עיי"ש:
ולפי מה שבארנו שיטת הירושלמי דאין אומרים מיגו בממון, צריך לומר דהא דתנן פרק האשה שנתארמלה הלכה ב' מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה כו' ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, היינו בלא תבעו והודה מעצמו בכה"ג אמרינן אף בממון, הא בתבעו לא אמרינן בממון מיגו ועיין תוספות שם (דף טו) ד"ה ומודה ר"י, והארכתי קצת בזה להוציא ממה שהוכיח הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת דמיגו כי האי במקום דליכא עדים שקצץ אף ע"ג דמצי אמר לא קצצתי בכ"ז כי אמר אתה אמרת לי לקוץ לא מהימן מהך דר' יודן, ולפי מה שפרשתי שיטת הירושלמי הוא ענין אחר מתנגד לתלמודין ואין למדין ממנו לדינא. ובהא דאמר דאזלינן בתר רוב נטיעותיו פשוט אף ע"ג דבירושלמי פרק ב' דכתובות אמר לא הלכו למדת הדין [היינו לממון] אחר הרוב הכא דאיכא חזקה דממונא בצירוף רוב הולכין גם בממון ועיין תוספות ריש המניח ודוק:
ובזה שבארנו יפורש דברי הירושלמי פרק האומר הלכה ד' חד בר נש קם עם חבריה בשוקא א"ל הב לי קתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דינרא דאית לי גבך א"ל הב לי קיתונא וסב דינרא אתא עובדא קומי ר"מ א"ל את אודית ליה בדינרא והוא לא הודי לך בקיתונא, ואמאי יהא נאמן דמגיע ממנו הקיתון במיגו דלא הודה לו הדינרין ויהא נאמן שמגיע לו ממנו הקיתון וינכה לו עבור הדינר, ולפ"ז מבואר דלטעמו אזיל דאין אומרין מיגו בממון ועיין בהג"א הנ"ל והנלענ"ד כתבתי ודוק: