אור שמח על משנה תורה, הלכות חגיגה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ב · הלכה י
לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'.
ובהשגות אבל לרבנן כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד, ורבוותא בתוס' פליגי ע"ז וסברי כרבינו דאף אם הקדישה לשם חגיגה ושחטה בי"ד אינו יוצא בה משום דבעי שחיטה בשעת חגיגה. ונראה להתבונן כיון דבחגיגה יוצא אם ישחט אותה מערב יום טוב א"כ קשה דרב הונא אמר פ"ב דביצה לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט לא תימא כו' אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר כו' ואינו דוחה יו"ט א"כ כמו דאפיית שתי הלחם אינן דוחין יום טוב משום שיכול לאפותן מערב יו"ט כן חגיגה להראב"ד הלא שחיטתה מצי להיות מערב יום טוב ואיך דחי יום טוב דהוי דומיא דנדרים ונדבות ועמד ע"ז המהר"ם ברבי. לכן נראה דחזינן דאוכל נפש דחי יום טוב ומכשיריו דוחין יו"ט ואפ"ה ביארו רבנן בתוס' שבת (דף צ"ה) וביצה (דף ג') דבאוכל נפש כו"ע מודו דאפילו אפשר לעשותן מערב יום טוב דחי רק במכשירין אסרה רחמנא היכי דיכול לעשותן מערב יו"ט, כן כי דחייא רחמנא יום טוב לצורך גבוה לחובת היום מילי דבתר הקדישו שחל עליו קדושת הגוף לשם חובתו וכמו שחיטת חגיגה דמקדשתו סכין דלא לפרוק ע"י מום כדאמרו ריש פ"ב דסוטה דקדשתו סכין בצואר בהמה הוי מידי דשייך לגוף חובת היום והותרה ביום טוב שחובתו להביא משום היו"ט אף שאפשר לעשותו מערב יו"ט כמו מלאכה באוכל נפש דשריא אפילו שאפשר לעשותו מערב יו"ט, אבל מידי דהוה קודם הקדישו קדושת הגוף לשם חובת היום הוי בגדר מכשירין באוכל נפש ואם אפשר לעשותו מבעוד יום לא שייך לחובת היום והוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יו"ט וכיון שכן א"ש דהקשה אדם קשה כברזל אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וא"כ אמאי אינן דוחין את השבת הא איפסול בלינה, ופירשו רבנן בתוס' דתנאי הוי ותברא מי ששנה זו לא שנה זו, א"כ כיון דאפייתן בחוץ ותנור אינו מקדש הוי האפייה מילי דקודם ההקדש ולא שייך לעצם החובה דצותה התורה להביא משום יו"ט ולכן הוי בגדר נדרים ונדבות ואינן דוחין יום טוב דאינו מגוף הקדש לשם חובת היום וכמו דהבדילה תורה במכשירין דאוכל נפש בין אפשר לעשותן מערב יום טוב דאז לא דחו כיון שאינן בגוף האוכל נפש, ואי משום דהאפייה צורך הדיוט שיהיו נאכלים בטלה חיובו לגבוה את הצורך הדיוט כמו בשלמי נדרים ונדבות שביטלה הצורך גבוה את הצורך הדיוט הראויה להיאכל לאדם כמו שפירשו בתוס' ודוק. אמנם לרבינו שפוסק דאפייתן בפנים ואפ"ה אינן דוחין השבת ויו"ט דגלי רחמנא עריכתן דוחה שבת ואין אפייתן דוחה, א"כ חזינא אע"ג דהאפייה הוי מידי דהקדישו לשם חובת היום בכך ואפ"ה אינו דוחה יו"ט א"כ אם הוי שחיטת חגיגה מצי להיות מערב איך דחייא יו"ט, אבל להראב"ד דוקא אפייה דאינה מקדשא ללחם ליפסול בלינה וכמו שנתבאר, אבל שחיטת חגיגה וזריקתו דעיקר קרבן הוי דאם נאבדה החגיגה לבתר הזריקה הלא כבר יצא ידי חובתו והוי כאוכל נפש גופיה דאפילו אפשר לעשותו מערב יו"ט דוחה יו"ט כן הכא משום חובת היום גופיה ועיין פסחים (דף מ"ז) ברש"י ודוק:
והנה הטורי אבן במגילה (דף ה') יצא לחלק דתלוי בהקטרת אימורים אם מקטירן בליל יו"ט אז אף אם שחטן מערב יו"ט יוצא משום חגיגה ולא הוי כחלבי חול שאינן קרבין ביו"ט יעו"ש. וזה נסתר מדברי ירושלמי דפ"ב דביצה דמוקי דפליגי ב"ש וב"ה אם הותרה סמיכה שלא בשעת שחיטה דבאשם מצורע שסמך עליו ביום ז' כיון דלשחוט עדיין מחוסר זמן ואינו ראוי לשחוט, אם סמך עליו לא יצא וצריך למחר לחזור ולסמוך, ובשלמי נדבה דמצי שחיט לכן כי סמך מאתמול אין צריך לחזור ולסמוך [וכן פי' דברי רבינו לעיל פ"ג ממעה"ק יעו"ש] רק בשלמי חגיגה פליגי דב"ה עבדי לה כאשם מצורע דפירוש דכיון דאם הביא מאתמול הקרבן כשר אלא שאינו יוצא בו ידי חובתו בזה פליגי אם צריך לחזור ולסמוך, ולפ"ז אם נאמר דהיכי דמקטיר בליל יו"ט יוצא ידי חובת חגיגה אף ששחטן מערב יו"ט א"כ אמאי פליגי ב"ה הא הוי כשלמי נדבה ומוכח דלצאת י"ח אינו יוצא ובזה פליגי וכשיטת התוס':
ומה שכתב רבינו כבר בארנו שחגיגת י"ד רשות לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה כו'. פירושו דאם היה חובה לא היו יוצאים משום שמחה כיון דגם היא מצוה לפסח וכמו דאינו יוצא בחגיגה חובת שלמי שמחה דהא שלשה מצות נצטוו לחג, כן אם היתה חגיגת י"ד חובה אף דאינה רק בפסח, ושמחה כתיב בחג וא"כ כמו שיוצא כהן בשעיר המוספין חובת שלמי שמחה כן יכול לצאת בחגיגת י"ד, ז"א דר"י הגלילי במכילתא דריש קרא דשבעת ימים תחוג על פסח ושם כתיב והיית אך שמח, א"כ כתיב שמחה בחג פסח ואם היה חגיגת י"ד חובה הרי שמחה מצוה לבד חגיגת י"ד וכמו שהיא לבד חגיגת ט"ו ואינו יוצא בה ידי שמחה ודוק: