אור שמח על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ה · הלכה א
הנותן מתנה בין בריא בין חולה כו' שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן:
פירוש שאם נאמר שמתנה טמורה מועילה יבוא הדבר לידי הפסד שימכור אחר כן מה שנתן כבר ונמצא מפסיד להלוקחין שפלוני יוציא שטר מתנתו וזה ערמה וקנוניא להפסיד אחרים, ויצא לרבינו זה הטעם מהא דכתב בהלכות בשם רב האי גאון והביאו לקמן פרק ט' שכיב מרע שצוה ואמר לא תגלו מתנה זו ולא תודיעו בה אדם אלא לאחר מיתה ה"ז מתנה קיימת כו' שבשעה שהקנה אותה שהוא אחרי מותו הרי אמר גלו אותה, פירוש שכאן תו לא שייך לחוש לקנוניא שיבוא הדבר לידי הפסד שימכרנה לאחרים אחרי שנתן, דא"כ הלא באמת תהא המכירה קונה דכל שעמד חוזר בו חוזר במתנתו בין לעצמו בין לאחר ותהא מכורה לשני, אבל אם אומר שתהא טמורה לאחר מיתה ג"כ א"כ בנו ימכרנה וזה יהא הפסד דבריה לא מצי הדר, והדברים מפורשין בלשון רבינו שבעת שהקנה שהוא לאחר מיתה הרי אמר גלו אותה ופשוט:
ולפ"ז מוכרח דלא כפירוש הלח"מ דבסתמא סבר רבינו דהוי ספיקא ובמטלטלין אם תפס המקבל אין מוציאין מידו היכי דלא א"ל כתבוה בשוקא, דהא כל עיקר שמתנה טמירתא אינה מועלת הוא תקנה שלא יאבד ממון אחרים והוי ספק תקנה, וא"כ צ"ל הדין עם המקבל דהיכי דהוה ספק בתקנה כתבו הפוסקים כן, אך ז"א כיון דחכמים תקנו שמתנה טמירתא אינה מועלת תו כי יהיב מתנה טמורה אמרינן דלאו למתנה איתכוין רק להחניפו במידי דלא הוי מתנה ולהערימו, ורק על תחלת טעמא דמתנתא טמירתא לא הוי מתנה ע"ז אמר רבינו שלא יעשה קנוניא דלא שייך לומר שמחניפו במידי דהוי של המקבל ע"י מתנה זו, בינה זה, ועיין שו"ת רי"ף סימן ח':