אור שמח על משנה תורה, הלכות גניבה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ד · הלכה א
הטוען (טענת גנב) [שנגנב מביתו] וכו':
הנה בדינא דטענת גנב נתפרש בגמרא ריש מרובה, חד למעוטי קרקע כו' שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים כו', ורבו בו הפרושים, יש שפרשו למעוטי חצי רמון וחצי אגוז דלא ויש שפירשו באופן אחר, ולכולהו קשיא השמטת רבינו, דרבינו סובר דלא בעי שתי כסף גבי שומרין כמוש"כ בהלכות טוען פרק ג'. והנה רש"י פירש למעוטי דבר שאינו מסויים דבר שאין בו סימן, וצ"ב מה לי יש בו סימן מ"ל אין בו סימן שמפני זה נטו רבנן בתוס' מפירושו. ונראה לנו עפ"י מה דשקיל וטרי סוגיא כולה על מלתא דרבה דאמר דבגזלן יאוש קני ומקשה ממשניות וברייתות ומפרק, ואחר זה אמר רב על משנתנו דאין גונב אחר גנב משלם ת"כ, דלאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם כפל לשני ומקשה ממשניות וברייתות ומפרק דמיירי בגנב, וכתבו רבנן בתוס' דאולי יש לחלק בין גנב לגזלן. והנראה דלפי מה דשקיל וטרי לקמן פרק הגו"מ בידוע אם קני דאימור לא מייאש, דיש לומר דגנב סתמא כי מייאש מן החפץ קא מייאש דעד שיחזור אחרי האנשים להוודע מי גנב סובר שיאכל החפץ, אבל מן הדמים לא מייאש דסבר אשכוחי אשכחינא ליה, אבל בגזלן כי מייאש ממנ"פ אם לאו אלמא הוי הא לא מייאש כלל, ואם אלמא הוא מיאש גם מן הדמים, ובנתייאש מן החפץ לא מן הדמים צריך ביאור אם הוי יאוש גמור וקונה את החפץ דשמענו גבי הפקר כי מייאש מפלגא דחפץ הוי יאוש לפלגא, וכמו שפרשו התוספות בכריתות בהא דשור הנסקל שהוזמו עדיו לשיטת ר"א דשור הנרבע מותר בהנאה דמפלגא מייאש כיון שנגמר דינו ויאסר באכילה, אבל יאוש מן החפץ ולא מן הדמים אם מועיל לקנות החפץ צ"ע. לכן יאוש דגנב שאני:
וכיון שכן נראה דמצינו לומר, דכאן בכופר בפקדון מן החפץ מייאש תיכף דאף למ"ד סתם גניבה לאו יאוש בעלים, אימת דוקא בגנב דאיהו ידע מאן עייל ונפיק בביתו ואזיל טרח ומייתי לה, אלא מפקיד מי ידע מאן עייל ונפיק בביתו דנפקד וכדאמר הגמרא בהמפקיד (דף לה). ואי משום דהנפקד אזיל ומייתי לה כיון דליכא חיוב תשלומין עליו וקא מטרח ליה לב"ד בשביל שבועה לחודא לא טרח ומייתי, ואי דאימר טוען שקר א"כ ודאי לא מצי מטרח עלה, ואולם מן דמים של החפץ לא מייאש, דסבור דלא משבע בשקרא דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא, ועוד דשבועה ליתא בחזרה לכן פריש ולא משתבע לשקרא. אולם זה רק מן הדמים, דיאמר אין נגנבה רק אנא לא בעינא לאשבועי אף בקושטא ומשלימנא, אבל מן החפץ מייאש, דכיון דאם ירצה לשלם דמיו תו ליכא שבועה מה"ת, דאף דברירנא לעיל דכי כפר בחפצא ומודי בדמי ונשבע על שקר חייב קרבן שבועה דהוי כפירת ממון, ודלא כמוש"כ תוס' פרק הגוזל עצים (דף קז:) ד"ה כגון, בכ"ז פטור משבועת השומרים, דעיקרה על הספק שטוען בעל הבית בספק, ומשום להפיס דעתו של בעה"ב וכמו דאמר בפרק המפקיד (דף לה) בשמועא דשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר יעו"ש, וכיון דיהיב ליה דמי החפץ הלא כבר מפוייס הוא ותו ליכא הוכחה שטוען שקר ולכן פטרתו תורה מלשבע וכמו ששנינו במכילתא שבועת ד' תהיה בין שניהם להוציא את הדיין שלא ישביענו בע"כ, פירוש אם אומר הריני משלם ואיני נשבע לא יוכל להשביעו על החפץ, וכיון דתיכף כי כפר מייאש מן החפץ שלו תו קנהו גנב זה הכופר בפקדון, ואימת דוקא בדבר שאין בו סימן, ואשתכח דבשעת שבועה שאז מתחייב בכפל שאז נעשה גנב לחייבו בכפל כבר קנה החפץ והוי שלו ואינו חייב רק דמים, נמצא דהך חפצא לא כפר ליה רק דמים כפר ליה ואינו חייב כפל רק קרבן שבועה ונכון. וכיון שכן זה דוקא לפי דין תורה, אבל לפי מה שתקנו חכמים שישבע שבועה שאינו ברשותו א"כ גם מחפצא לא מייאש דאימור שקר טוען וכי בעי לאשבועי בב"ד אימור לא ישבע וישלם, דמצאנו דאפילו על קושטא לא משתבעי אינשי, ומטעם זה אמרינן ריש פרק שבועת העדות דנחשב לגורם לממון דמאן יימר דמשתבעת יעו"ש, ולכן לא מייאש עד שעת שבועה דאז מתחייב בכפל, ולכן השתא בתר דתקון חכמים שבועה שאינה ברשותו ליכא למעט דבר שאינו מסויים מכפל וכמוש"ב, ולכך השמיטו רבינו. אולם אם כי הוא דרך מחודד, רחוק לייחסו לשיטת רבינו. לכן הפשוט נראה דמפרש כפירוש האב"ן מיגא"ש והמאירי בשיטה מקובצת יעו"ש היטב ותבין. ודוק היטב: