אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ו · הלכה א
במשנה למלך הביא ירושלמי ר' אלעזר בעי חצרו של שליח מהו שתעשה כידו, ופירושו ברור, דעד כאן לא מרבינן דשליח עושה שליח מושלחה, דוקא באופן שמעשה מנוי השליחות הוא עפ"י השליח, אבל פעולת שליח שני מתיחס אל הבעל כמו דמסיק מר בר ר"א דאם מת שליח ראשון שליחות שני קיים דמכח דבעל קאתו, ופעולת שליח שני מתחשב כאילו קבל מבעל, אבל בחצירו של שליח אטו מתיחס אל האשה, הלא רק אל השליח דמקושר אליו ומה דמטא לחצירו הגט הוה כאילו הוא נתון הגט ליד השליח ואם מת השליח החצר לבדו אינו שייך לקבלת הגט, אם כן באופן שליחות כזה שיהא תלוי פעולתו בקבלת הגט כמו השליח לא אתרבי מושלחה לכן לא מועיל אם זרק הבעל הגט לחצירו של שליח. ובחידושי הארכתי במה שהאריכו האחרונים ובראשם הקצות סימן רמ"ד דהא הוי מילי דאין שליח עושה שליח לקבל הגט לשיטת כמה מהקדמונים הובא דבריהם סימן קמ"א סעיף מ"ג, ואין זה ענין לזה, דשם הוא באופן שמוסר להם כח הבעל להיות שליח דבעל, ע"ז אמרינן מילי לא מימסרי מבעל לשליח שימסור אותם לשליח אחר אבל בחצר דגברא דהוא דנמשך שליחות הראשון ומראשון קא אתי לא שייך ע"ז מילי לא מימסרי לשליח, שזה עדיין ברשות שליח ראשון ובמפעלו הוא, רק הוא גדר אחר דבעי בירושלמי והארכתי לחלק בין קבלת הגט לממון עפ"י מה שנתבאר בדברינו בפרקים הקודמים והארכנו בחידושינו בפלפולים ישרים, ואכמ"ל ודוק: