אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק ג · הלכה יב

הלכה ד

המגיד כתב וז"ל, וכתוב בעיטור מדאמרינן נותן שניהם לזה ש"מ דספק נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואחר כך נותן לה ומגורשת ע"כ, ואיני יודע מהו דהא קי"ל כרבנן דאמרי נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה וכן פסק הוא ז"ל עצמו וכיון שכן כשהגיע גט לידה מגורשת ממ"נ אע"ג דלא נתנו לאביה עכ"ל. והנה להסיר הפליאה מרבינו בעל העיטור נראה בהקדם, הא דבעי בקדושין פרק האיש מקדש נערה מהו שתעשה שליח לקבל גט מיד בעלה כיד אביה דמיא או כחצר אביה וכו' אלא לעולם פשיטא ליה דכיד אביה דמיא והכי קא מבע"ל מי אלימא כיד אביה לשויה איהו שליח או לא ע"כ. והנה מוכח דאפילו נערה אין לה הרשות להתגרש רק משום דהיא כיד אביה. ובגיטין (דף כ"א) אמר ואב"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל לבתו קטנה בע"כ, וכן בריש התקבל איש הוי שליח לקבלה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה, חזינן דאב מקבל בתורת שליחות ממנה. וצ"ל דבאמת אין שום יכולת להבת כל זמן שאביה בחיים והיא ברשותו על עסקי קדושיה וגיטה, רק מצד שהיא כיד האב וידה ליד האב דמיא והוי כמו שקיבל אביה את גיטה. ובכ"ז פשיט ריש התקבל שאיש אע"ג דליתיה גביה תורת קבלת גט בכ"ז הוי שליח לקבלה שכן מצאנוהו בתורת קבלה של גט בבתו קטנה וא"ש. והנה בירושלמי פרק התקבל אמר דלר' יוחנן דאמר בקדושין אביה ולא היא, אין לה דעת אצל אביה [פירוש דחשבינן כבעל כרחו דאב ובגירושין דאיכא בע"כ, ה"ה דבקבלת בתו מתגרשת אע"ג דהוי בע"כ דידיה, אבל בקדושין דבעי דעתו דאב אי אפשר לה לקבל בלא דעת האב] ה"ה דאינה עושה שליח בגרושין דאיך מציא לעשות שליח בלא דעת האב, אבל לריש לקיש דיש לה דעת אצל אביה, פירוש דיש לה יד בפני עצמה, ה"ה דעושית שליח אף שלא מדעת האב, דכמו דמצית להתקדש שלא מדעת האב אע"ג דקדושין ליכא בלא דעת המתקדשת, ה"נ מצית לעשות שליח לגט אף דשליחות לקבלה ליכא בע"כ של המתגרשת, כך פירושו של הירושלמי, אבל לומר דהאב הוי שליח מבתו אף בנערה לא אשכחן, רק לר' יוחנן הוי יד הבת כשהיא נערה אפילו כיד האב, ובקטנה לא אשכחן כלל סברא דהאב יהא בתורת שליחות, ובפרט להך שיטה דסברו דבקטנה אביה ולא היא, הלא בדותא היא, דהאב הוי שליח והמשלח בטל לגמרי. ויתכן דבקטנה שניסת לשיטת רש"י דאביה מקבל הגט הואיל וע"י באו הקדושין אף דלכל מילי נפקא מרשותיה, אפשר בזה דקבלת הגט שמקבל האב הוי רק בתורת שליחות ממנה, סוף דבר פשט הגמרא אינו מובן כלל אצלי וצריך אני לרב בזה. [שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ט חלק שני חלק אבן העזר סימן ו' ד"ה ועוד למדנו מדבריו יעו"ש באורך]:
ואם נרצה להוציא הגמרא מפשוטה יתכן לומר כך, דכבר כתב הפרי חדש דהשליח נעשה כבעל דבר ומי שעשה שליח להקנות איזה דבר ונעשה המשלח שוטה, מ"מ מצי השליח להקנות דהוי איהו כבעל דבר, ודוקא כי מת המשלח דחלה על הנכסים רשות הבנים והוי כמו שמקנה נכסי אחרים, ועיין לעיל פרק ב' הט"ו שביארתי דתליא זה בפלוגתא דשליח נעשה עד יעו"ש באורך דברים נכונים. וא"כ אם נימא דהשליח לקבלה הוי כבעל דבר, א"כ בשעת הנתינה אין לנו לדון כלל אם הוי רק מדעתה ולא הוי דומיא דידה, דעליה ועל ידה אין אנו דנין כלל, רק על יד השליח שהוא עכשיו בעל דבר, ולדון על הויתו של השליח במה שנתהוה כמו יד האשה, זה לא הוי רק מדעתה, זהו בדותא, דכיון דאין לך לדון בשעת הנתינה, מה דהוה הוה כמו שהטבע נתנה לה יד כן באמירתה נעשה השליח בע"ד, ואם אנו אומרים שאין השליח הבעל דבר, רק על כל פעולה אמרינן דהוי כאילו עשתה בעצמה וכמו שהגיע הגט לידה, א"כ צריך את לדון בעת הנתינה איך תאמר דמה שקיבל השליח הוי כאילו קבלתה בעצמה, הא לא הוי הנתינה לידה בע"כ וז"ב. וכן אתה דן כאן דאם הוי מעיקרא חצירה ואח"כ קונה לה הגט, אין זה נתינה רק הוי כטלי גיטך מע"ג קרקע שלא נתן לה בחצרה, וע"כ צ"ל דגיטה וקנין חצירה באין כאחד [וכן מצאתי בריטב"א] א"כ באותה שעה של הנתינה אין יכול להיות בע"כ רק מדעתה שתהא רוצה לקנות החצר. והנה בקנינים של ממון ודאי סברא לומר דהוי השליח בעל דבר, דהא מצי להקנות הזכות שלו לאחר, כן מצי לעשות שליח באופן שיהא בע"ד, אבל בגירושין האם מצית האשה להקנות אישותה למי, לא מסתבר שיהא השליח בעל דבר ועליו בעצמו אנו דנין, רק שיהא מה שהגיע לידו כמה שהגיע לידה וכל פעולה שנפעל בו כאילו נפעל בה, א"כ בשעת הנתינה את צריך לדון והא ליתא בע"כ, ע"ז משיב שכן מצאנו אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ, אף דאין פעולת הגירושין בו, שהוא לא נאסר בקדושיה ולא ניתר בגיטה, בכ"ז עשאתו התורה שיהא הוא הבעלים בקבלת הגט והתרתה לעלמא, כן כי משויא שליח לקבלה הוה הוא הבעל דבר ואין אנו דנין מצדה כלום, וכן כתב הפר"ח דאם גרשה שליח של הבעל בנייר של השליח מהני דהוי איהו הבעל דבר, ואנן נייר משל המגרש בעינן ודוק. וזה עצה נכונה. אך דחוק להלום בפשט הגמרא שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ, וה' יעמידני ע"ד קדשו:
יהיה איך שיהיה דא ברור מבבלי וירושלמי, דמה דמקבלת נערה גיטה הוא דאנו דנין דהוי כאילו הגיע הגט ליד אביה, (נ"ב. וכן לשון הגמרא [קדושין מ"ה] ובשליחות סבר כר' יהודא הרי דהיא מקבלת מתורת שליחות כמוש"ב) אבל היא לעצמה לדון ידה בפ"ע, אין זה כלל לר' יוחנן, דסבר בקדושין אביה ולא היא דאין לה דעת אצל אביה [ועיין פסקים וכתבים למהרא"י סימן מ"ו באורך ואכמ"ל], א"כ אנו צריכים לדון דע"כ לכן היא מתגרשת במה שמקבלת גיטה מיד בעלה, משום שאביה זכה בהנייר של הגט דכל שבח נעוריה לאביה, ואע"ג דבמתנה שנותנין לה אחרים לא הוי של אב מן התורה, וכמו מציאתה דאמר בכתובות פרק נערה מציאתה משום איבה, הכא שאני ויצאה והיתה וכמו דזכי בקדושיה בכסף שלה, כן זכי בנייר של גיטה ולכן מתגרשת, וכאן שספק שמא היא נערה שמא היא בוגרת, ואם היא בוגרת, הלא אז שייך נייר של הגט להאשה ולא לאביה דכבר נפקא מרשותיה, וכיון דמספקא לן הלא לא מצינן לאפוקי מרשותה הנייר דהיא קנתה בו מספיקא, וכיון שאנו דנין שהנייר שלה יהיה מצד ספק ואין אתה יכול להוציא ממנה א"כ תו להתירה לעלמא מספקא לן שמא היא נערה והיא לאו בת איגרושי בלא קבלת אביה רק דמתגרשת בע"כ דאב דהוי כאילו זרק הגט ליד האב בע"כ, וא"כ מה שזרק לידה כאילו זרק ליד אביה, ותו מספיקא הא הנייר שלה ולא של אביה, א"כ לא זכה אביה בהנייר, והוי כאילו לא נתן לאביה רק דברים בלא נייר ואותיות פורחות, וכמו הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת, כיון דלא יהיב לאביה הנייר, הלא לא תוכל לדון רק כספירת דברים בלא ספר בא ליד האב. לכן שפיר אמר העיטור דנותן גט לאביה ואח"כ נותן לה, דבנתינה לה בעצמה בלבד אינה מגורשת אם נערה היא וכדפרישית, ולכן לא אמר שיתן לה ואח"כ לאביה, דשמא בעת הנתינה הראשונה היתה נערה ולא נתגרשה בקבלתה, ואח"כ בעת שיקבל אביה היא בוגרת, לכן צריכין למיתן לאביה ואח"כ לה דמתגרשת ממנ"פ, רק דבלא משנתנו הו"א דכיון דאין הגט נתון לידה רק בספק גירושין אין זה נתינה לשמה המבוררת, לזה למד ממשנתנו דשנים שנתערבו דעל צד הספק ג"כ יהבינן וזה ישר בס"ד ודוק בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה