אור שמח על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה א
אין האשה מתגרשת וכו' ועשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן וכו':
צ"ע קצת מדוע לא זכר רבינו מה שצריך שיהיה לה ולא לחברתה, והגמרא מיבעי ליה תרי קראי לזה ותרי לה כתיבי עיין קדושין (דף י"ד), ודין זה הביאו רבינו לקמן פ"ד הלכה י"ט יעו"ש. ונתבונן נא, היכי שחושב שני מחשבות מצאנו בפרק התכלת (דף מ"ב) מה טעם טעימה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה, ופירשו התוספות ואפילו לשם ציצית, מ"מ לשם נסיון נמי עבידא והוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה כו', הרי דאם כוון לשני דברים כאחד פסול משום דבעינן לשמה, ואין נ"מ אם המחשבה השניה הוא מענין שאינו צריך לשמה כמו לנסיון, או מענין שצריך לשמה והבן. אולם בפרק כל שעה (דף ל"ח) פירש"י סד"ה שאינה נאכלת לשבעה כו', ובהא פליג דאי נמי איכוון לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה נמי לא נפיק כו' הרי דמחמת קרא דושמרתם את המצות המשתמרת לשם מצה הוי נפיק אילו חשב למיפק בה משום תודה ג"כ. ולכאורה הדברים סותרים זה את זה. אמנם החילוק מבואר דשם הטעימה שטעם לנסיון אם יקלוט הצבע, א"כ כי צבע שמא לא יקלוט הצבע, נמצא דלא צבע בהחלט לשם תכלת, דבדמיונו ומחשבתו היה פן לא יעלה לשם תכלת, לכן הוי כמנחה שקמצה לשמה ושלא לשמה שחשב בדברים הסותרים שאם הוא לשם מנחת מרחשת איננה לשם מנחת מחבת וכי"ב. אבל במצה הלא אין סותר מחשבת מצת מצוה לשם זבח, שיכול אחר הזריקה לאכלן למצה, וכיון שאינו סותר זא"ז תו לא מצינא למעט מלשמה, ולכן לפי' רש"י בקדושין כי כתב פלוני מגרש נשיו פלונית ופלונית, הלא סותר האחד את חבירו שאינך יכול לומר שיתן לזו ואחר כן לזו, הלא בכה"ג נשאר זכות לבעל בשטר שיגרש בו את אשתו השנית ואין זה כריתות, ואפילו בהרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת משום זכות שיש לבעל בשטר הגט, ואף באומר חוץ כתבו דיש זכות לבעל בגט, ועיין במה שפירש הרי"ף בפ"ק דגיטין (דף ט') על מה דאמרו, התם משום דלאו כרות גיטא הוי, וכיון דזה סותר את זה, א"כ תו איתמעיט מלה לשמה דהוי כמנחה שקמצה לשמה ולשם אחרת וכמוש"ב:
ובזה יתיישב לנו סוגיא בפרק המגרש (דף פ"ז) דאמר ה"ד כלל דכתיב ביה הכי אנו פלוני ופלוני גירשנו נשים כו' נמצאו שתי נשים מתגרשות בגט אחד, והתורה אמרה וכתב לה ולא לחברתה, דהדר כתב פלוני גירש פלונית כו' [וזה הקושיא עם פירוקה העתיק רבינו לקמן פ"ד להלכה], א"ל רבינא לר"א ומ"ש כו' כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זא"ז ולאו אוקימנא בשני שטרות, דהלשון מורה דלבד קושיא דילך צריך לאוקמה בשני שטרות, והמעיין יראה בדף מ"ב דיש אוקימתא אחריתי, ורב אשי מוקי ברייתא דלא קנו עצמן משום דקרי להו עבדיי בשטר. אולם לפ"ז ניחא, דכאן הלא לא נשאר שום זכות לבעל בזה הגט רק לאיש אחר נשאר זכות בגט ומן הבעל הוי כריתות בהא, וא"כ תו אין סותר האחד את חבירו, שיכול ליתן הגט לכל אחד וא"כ שפיר הוי לה לשמה, רק דאיתמעיט מקרא אחרינא דלה ולא לחברתה, וע"ז פריך רבינא מ"ש מהא דתניא הכותב כל נכסיו לשני עבדיו, ושם הלא המה שניהם עבדיו ונשאר להרב זכות בשטר זה במה שצריך שיהא בשטרו משוחרר העבד השני ולא מצי להתקיים שניהן כאחד א"כ תו אחד סותר את חבירו וצריך להיות השחרור בטל מקרא דלה לשמה בלא קרא דלה ולא לחברתה, ואף דאם יקבל אחד ויזכה לשני העבדים הגט שחרור, מ"מ בשטר זה כתוב זכות של רבו שצריך להנייר והשטר לשחרר בו עבדו השני דצריך להיות ספר המקנה מן הרב ומשייר בו זכות ואין זה כריתות ואתיא לה לה מאשה דבעי דליהוי כרות גיטא וכמו שכתב הרי"ף ורבינו בהלכות עבדים פרק ז' יעו"ש, ולכן אמר רב אשי ולאו מי אוקימנא, פירוש בלא רומיא דילך מהך דהכא דלבעל לא נשאר שום זכות בגט, רק לגברא אחרינא דזה אינו מזיק מידי דהא מהבעל הוי ספר כריתות ולא אגידא ביה כלל, ג"כ אתה מוכרח שם לאוקמי בשני שטרות דמתורת לשמה נוגעת בהן ודוק:
ומה מדוקדקין דברי רבינו שבפרק ז' מהלכות עבדים הלכה ג' כתב, המשחרר שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמן כו' והכל מדין לשמה כמו שביארנו דאין צריך קרא לזה לה ולא לחברתה כמוש"ב ורמז זה בפ"ו הלכה ה' וצריכין כתיבה לשם המשחררת עצמו, דייק המשחררת עצמו, פירוש ולא לשפחה אחרת בשטר זה ומתורת לשמה דייק וכמוש"ב. נמצא דעיקר קרא דלה ולא לחברתה הוא רק באופן ששנים מגרשין נשותיהן בגט אחד. אבל באופן הסותר מתורת לשמה איתמעיט, ועיין בסוטה (דף י"ח) בעי רבא כתב שתי מגילות לשתי סוטות ומחקן לתוך כוס אחד מהו כתיבה לשמה כו' או דילמא בעי נמי מחיקה לשמה, הרי דזה אינו לשמה אם מוחק לשתיהן, וטעמא משום דזה סותר האחד את חבירו דכי מוחק להשקות הסוטה המים, את מי ישקה, כי שתיא האי לא שתיא האי ולכן הוו סותרים זא"ז והוי כלשמה ושלא לשמה ומקרי שלא לשמה ואיתמעיט מחד לה וכמו דפירשתי, וכן הא דאמר בפרק המביא תנינא גבי ההוא דשקיל ס"ת יהיב לה וכ"ת דילמא אקדים זוזא לספרא כו' אע"ג דכותב לשם קדושת ס"ת דבעי לשמה, היינו ג"כ משום שאינו סותר זא"ז והבן:
אך לפ"ז עדיין לא נתישב מה דרבינו לא חשב בהני עשרה דברים שיכתוב לה ולא לחברתה, הוא ששני אנשים לא יגרשו נשותיהן בגט אחד, שזה לא נתמעט מתורת לשמה, ואולי דלא חשב רק פסולים בגט מצד עצמו לא מצד איש אחר בצירוף אשה אחרת, וחשב עשרה דברים שצריך שיפעלו בגט זה להכשירו לגמור הכריתות, כן נראה:
אמנם מסברא יתכן, דבאמת אמרו פ"ק דזבחים, דאם שחט חטאת לשם חולין כשרה דאינו מחלל רק קדשים אשר המה בסוג אחד שבהן שייך ג"כ פעולת הלשמה. אבל בחולין דמעשה החולין א"צ לשמה אינה בת מינה ואינה פוסלת. אולם נראה דוקא אם לא יכול להיות המעשה שמחשב עליה בזה, מה דהוי רחוק מן הסוג אינו פוסל, אבל אם יכול להיות המעשה שמחשב עליה, אז גרע טפי מה שרחוק מן הסוג דהיא חלה עליה ופוסלה אותו משא"כ מה דהוי בסוג אחד, וכמו שבמצת מצוה שחשב עליה לשם תודה והוא בת ביקתא חדא, דמצת זבח ג"כ צריכה שימור לשם זבח, לכן לא פסלה כיון דשניהם מצי לחול ובעי לשמה בשניהן [ועיין בטורי אבן פ"ד דראש השנה מה שהשיג על ר"ן בד"ה והמתעסק לא יצא], ואדרבא בהא, מה דאינו בסוג אחד גרע טפי, שחלה דבר שאין צריך לעשות לשמה, ומגרע דבר הנעשה לשמה, ולכן בגט ששתי נשים מתגרשות משני אנשים בגט אחד, אם נעיין על הבעל הלא אצל הבעל הנכריה היא לאו בת גירושין ממנו כלל ולא הוי בת מינה [וכמו דאמר הגמרא בזבחים שם], ואם תקיים ליתן הגט לשניהן ויתגרשו שניהן, נמצא דעיקר הגירושין נעשה לחברתה דלאו בת גירושין מאתו כלל, ושולל בזה הכתיבה לשמה לשם אשתו, אע"ג דבזבחים אמרו דנכרית הוי כסתמא, זה דוקא התם שלא יכול להיות הכתיבה ממנו לשם אשה נכריה לכריתות, משא"כ הכא שמבעל השניה נכתב לכריתות דילה, ובזה גלתה התורה שכתבה עוד הפעם וכתב לה, להורות שמצדו צריך שיהא ניכר שנכתב הגט לשמה, ולכן לא הוי גט כשר שזה מקרי שלא לשמה, והכל נכלל בכלל לשמה, ובאיש אחד מגרש לשתי נשיו בגט אחד שזה סותר את זה כמו שבארנו קודם, א"כ אינו לשמה דהא מה דהוי בסוג אחד שהשניה יכולה להתגרש ממנו זה גרע טפי כיון שלא מצי לחול שניהן, ובשני אנשים מגרשין נשותיהן שזה אינו סותר זא"ז ויכול להתקיים, בזה גרע טפי מה שמצד המגרש נכריה אשת חבירו אינה בסוג כריתות ממנו, ונמצא חל כתיבת הגט להך דאינה בסוג כריתות ממנו, אשר ע"ז גילתה התורה שמצד איש המגרש אנו מביטין ואין זה לשמה וגילה קרא שלא תאמר שעל פעולת הגירושין לבד אנו מסתכלין וחברתה בת גירושין כמותה ופעולת שניהם יכול להתקיים, ורק שתביט על הגרושין בצירוף מן המגרש ולו אין אשת חבירו בסוג הגירושין ולא הוי לשמה. ונמצא דממ"נ לא הוי לשמה [ואם תאמר א"כ גבי ס"ת איך הוה לשמה אם יהיב זוזי לספרא, ז"א, דדעת רבינו דבס"ת אינו צריך לכתוב לשמה כמוש"ב בשו"ת משכנות יעקב סי' מ"ה יעו"ש בזה, וכן בתוספות מנחות מ"ב יעו"ש], וכללו של דבר כך הוא. ביכול להתקיים פעולת הגירושין לשניהן, אז מה דאינו בסוג אחד מגרע פעולת הלשמה, ולכן גבי טעימה פסולה אף שצובע לשם תכלת ג"כ, כיון שלנסיון הוא מידי דלא שייך ביה לשמו, גרע טפי דנעשה הפעולה עבור דבר שאינו צריך לשמו, ואם אינו יכול להתקיים שניהן שדבר המחשב אינו יכול לקיימה כמו חטאת לשם עולה, בזה מה דהוי בסוג אחד שגם אליו צריך פעולת לשמה גרע, ולכן לשם חולין אינו פוסל, א"כ בגט ממ"נ, באיש אחד מגרש שתי נשיו א"כ סותרים זא"ז כמוש"ב לכן פסול לשמה איכא ביה דנכתב לחברתה דבת גירושין היא מאתו וגט שלה ג"כ צריך להיות נכתב לשמה, ואם בשני אנשים מגרשין שתי נשים דמצי לקיים שניהם, זה גילה רחמנא דאנו מסתכלין על הכותב הגט הוא המגרש, דממנו לאו בת איגרושי הוא כלל, וכי כתב לשמה, הלא פוסל את הגט, במה שנעשה פעולת הכתיבה לאשה דלאו בת איגרושי היא ממנו כלל, דכיון דכי חל הלשמה גם לשניה מגרע טפי מה דהוא רחוק מסוג הגט וכתיבתו לשמה ממנו, וא"כ נכלל שפיר בהנך עשרת דברים שהזכיר רבינו וכמו שנתבאר, והבן כי זה עמוק:
והנה בירושלמי פליגי ריש לקיש ור' יוחנן אם כתב תרפו בטופס פסול, וזה מה שאמר רב יהודה שסופר גיטין צריך שיניח הרי את מותרת לכל אדם, בזה פליגי, ומזה פשט הגמרא ריש זבחים דסתמא פסול בגט. אבל בירושלמי פליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל בפלפול ארוך, ולכן אמר דאם פוסל לכהונה תלוי אם סתמא אינו גט, א"כ לאיזו שארצה אגרש אינו גט דהוי כסתמא לכן לא פסל לכהונה. אבל למ"ד דסתמא כשר ורק דאין ברירה ומה דמתיחס לשם אחרת גרע דאימור מתיחס פעולת הכתיבה לשם אחרת, אבל לשם אותה אשה ג"כ מתיחס, וא"כ הגם שאינו מועיל להתירה, בכ"ז לפוסלה לכהונה מועיל, דלפסול לכהונה לא בעי שיהא כריתות מבורר וכמו וא"א מותרת לאדם, ואמר דלר"ש אשכחן דעשה לו שני זוגין אחד לדלת כו', אף דבסתמא אם עשה לו זוג יורד אליו טומאה כיון שאינו חושב עליו שיהא לקרקע או לצירין, ובכ"ז כי עשה שנים וחשב שיהא אחד לקרקע לא חלה מחשבת טומאה עליה הואיל ואינתק לשם מחשבה דאינו מטמא, ולכן ר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה. הכא נמי אע"ג דסתמא כשר, בכ"ז הואיל ואינתוק לאשה אחרת לא חל אף מחשבת אחד מהם ואינו גט כלל. ואולי יש לומר דהירושלמי קאי על מה דבעי ר' ליזר בן ר' יוסי ודכוותיה והן שני גיטין פסולים בשתי נשים שאמר לסופר כתוב שני גיטין [לשתי נשיו ששמותיהן שוין] ואחד מהם יהיה לאשתי האחת והשני יהיה לאשתי השנית ע"ז מייתי מהך דר"ש דלא חל מחשבה לטמאותן, ומה שחשב שאחד יהיה לקרקע גרע טפי מסתמא, כן נראה, ומה שפסק רבינו הרי אלו טמאים עד שיפריש זה לכך וזה לכך, א"ש דסבר דבמחשבה דלא מבוררת בזה מחשבה מוציאה מחשבה, ועיין סוכה (דף י"ד) דבחשב שיהיו ידות לאוכלין מחשבה מוציאתן, ועיין קדושין (דף נ"ט) ואכמ"ל:
ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהן הכל מדברי סופרים:
הנה בשמו ושמה נחלקו גדולי עולם אם הוי מן התורה או מד"ס, ויש שאמרו שאין זה מדברי תורה שכיון שכתב הרי את מגורשת סגי רק מתקנת ר"ג בפרק השולח שתיקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו אשה פלונית וכל שום שיש לה, מזה התקנה צריך לכתוב שמו ושמה ולדעת מי הכותב, ויש שאמרו שבלא שמו ושמה אין זה ספר כריתות כלל ולא ספירת דברים שאינו מספר הגט כל עיקר מי הוא המגרש ומי היא המתגרשת, ובפרק המביא, בההוא גברא דשקיל ס"ת יהיב לדביתהו דפריך והא שינה שמו ושמה ושם עירו, עיין בתוספות שם שמתחלה כתבו בפשיטות דלר"מ דעדי חתימה כרתי ובעי שיהא החתימה מוכחת מתוכו ובדבר שיכול להזדייף ג"כ לא הוי גט, ולפי מסקנתם יש לפרש דלכולהו אינו גט מה"ת עיי"ש. גם זה שבדבר שיכול להזדייף לר"מ לא מהני אינו מוסכם, ועיין תוספות שם (דף כ"ב) מאן חכמים ר' אלעזר ובחדושי רשב"א שם וריש פ' כל הגט, ובהגהות אשר"י שם כתב כי היכי דלר' אלעזר מהני ע"י עדי מסירה אף בשם הקטנה והגדולה שוין כיון שהעדים מעידין שנמסר ליד הגדולה כן בלא כתב שמה כלל כשר עיי"ש, וראה בספר אור זרוע בשו"ת סימן תשמ"ה בזה באורך, והיכי דאיכא עידי מסירה אין ראיותיו מכריחות יעו"ש:
והנה מדברי רבינו שכתב בשינה שמו ושמה דאינו גט כלל אין ראיה דהיינו גם מן התורה, שהרי גם בשינה שם עירו ועירה כתב אינו גט וע"כ דשינה גרע. אבל מלשונו כאן שכתב ושאר הדברים שבגט כגון זמן וחתימת העדים ולא זכר שמו ושמה מוכח דבטל מן התורה. אולם בעידי מסירה לא מוכח אם סובר דבטיל מן התורה, דאפשר דוקא בעדי חתימה על הגט אז בטל אם לא כתב שמו ושמה דלא כרתי כיון שאינו מוכח מתוך השטר מי הוא המגרש אע"פ ששניהן מודים, ועיין בספר דברי אמת קונטרס י"א סימן ז' בזה. אולם מצד הסברא הוי אפשר לחלק בין שמו לשמה, דשמה בלא כתוב חשוב ספירת דברים או כריתות, דהרי את מגורשת הוי כמו דאמר בגט פשוט ממך גברא דנפיק מתותי ידיה משמע, ה"נ את דנפיק מתותי ידך משמע, אבל בלא שמו א"כ אף אם יש כאן עדים הרי העדים הם המספרים והגט אינו מספר מתוכו כלום, ובפרט למאי דקיי"ל דלא חיישינן לנפילה דרבים ג"כ ודאי דהרי את דאפיקת, והוצאתה את הגט הוי הוראה גמורה שלשמה נכתב. אולם קשה להכריע מסברא, ומצאתי בצידה לדרך כלל ג' פרק ה' אם לא הזכיר שם האשה כשר, הרי דמחלק בין איש לאשה, ויש מקור לזה בירושלמי פ"ב ה"ג על העלה של זית ולא כמקורע הוא, אמר ר"ז תנא בונא בר שילא אפילו כותב אני פלוני מגרש אשתי כשר, הרי דנקיט לשון קצר דסגי בגט ונקיט שמו ולא שמה, דלא אמר מגרש ית פלונית, רק אשתי, והיינו דע"י עדי מסירה ודאי כשר מה"ת בלא פירש שמה, ואף בעדי חתימה למאן דמכשיר מה"ת על דבר שאינו יכול להזדייף, וזה ראיה עצומה, והירושלמי הזה הובא בההמ"ג פ"ד הי"ז:
וכיון שזכינו לזה נבאר סוף דברי הירושלמי אשר הוא סתום וחתום מאד, וז"ל, ואתיא כי דמר ר' אילא אם פירש פסול ואם לא פירש כשר. ולפ"ז נ"ל לפרש, דבפרק השולח במשנה דהתקין ר"ג הזקן שיהא כותב פלוני וכל שם שיש לו מייתי תמן תנינן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהיה מכירם, א"ר אבא צריך שיהיה מכיר את שניהן, היינו שגם בגט צריך שידע ששם המתגרשת הוא שם אשתו, אמר רבי "לא" צריך שיהא מכיר לאיש בגט כו' והיינו דהאשה לא בעי לידע להכיר שמה כלל, רק אבין בר חייא בעי, הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה, פירוש שיביא שם אשה ששם בעלה כשמו, ומשני לכשיבואו העדים ויעידו היינו שלא חיישינן ואם יעידו יהיו נאמנין עיי"ש [ורגיל לשון זה במובן זה בירושלמי, כמו בפרק ב' דיבמות הי"א ופ"י ה"ג ובכ"מ] מתניתא פליגא על ר' אילא התקין ר"ג שיהיו כותבין אשה פלונית וכל שום שיש לה עיי"ש מה דמחלק בין אותו מקום להיא במקום אחר ועוד, וזה שאמר כיון שבונא בר שילא לא זכר שמה אלמא דאין צריך לכתוב שמה והוי כי דמר ר' אילא דאין צריך להכיר שמה ולא מזכיר שמה [ולפ"ז מוכח דלר' אילא גם מדרבנן אם לא זכר כשר ולהכי שפיר מקשה דמפרש דלבונא בר שילא מדרבנן ג"כ הוי גט כשר, רק במקום דשייך תקנתא דר"ג ודוק] ומשני אם פירש פסול אם לא פירש כשר, היינו שאע"ג שאם לא מכיר שמה ואותה שיש לה שם זה אם היא אשתו. בכה"ג שפיר חיישינן דלמא ממטי גיטא לאיתתא דהיך ומגרש לה שיש בידה להעיז בפני בעלה ולאמר נתגרשתי שהרי בגט כתוב שמי ושמך ואתה גרשתני, אבל אם לא פירש כלל היינו שלא זכר השם של האשה כלל, וכיון שזו האשה שיוצא הגט מידה אותה לא גירשה בעלה, לא תעיז לומר גרשתני, דהכל יודעין שאין זה גט שלה רק אחר מסר לה והביא לב"ד ולפני העדים אשה אחרת ליתן לה הגט ועכשיו היא מוציאה את הגט בפניו, לכן לא חיישינן לזה, וזה שאמר אם לא פירש כשר, יהיה איך שיהיה דברי הירושלמי ברור מללו דבלא הזכרת שמה סגי וזה ברור:
ועתה שבאנו לזה, נתבונן עוד בנוסח הגיטין שהוזכרו בגמרא בבלי ונראה כי לא הוזכר רק שם אבי המגרש לא שם אבי המתגרשת, וזה בפרק המגרש פ"ה דאיתקין רבא בגיטי איך פלניא בר פלניא פטר ית פלונית אינתתיה ולא זכר בת פלוני, וכן בפרק האשה שלום, אנא דוד בר נהילאי [כגירסת ראשונים] פטרית כו' פלונית, ושם אנא ענן בר חייא פטרית כו' פלונית, הרי דמוכח דלא תקנו לכתוב בגט שם אביה, אך במעשה ב"ד כמו בגיטין ל"ה ובשטר חליצה יבמות ל"ט הזכירו שם אביה והוא כיון דמה"ת אין צריך לכתוב שמה כלל כיון שתפיסתה מוכחת ובזה הוי סיפור דברים שמספר שהיא המוציאה את הגט היא המתגרשת, כן לא חששו חכמים בטופסי גיטין לכתוב שם אביה, רק שם אביו דשמו הוי מה"ת ובשמו אף ר' אילא מודה דבעי שיכירנו לכן גם חכמים חששו להזכיר גם שם אביו לידע מי הוא המגרש בברור וזה נכון:
ואחרי כ"ז אף שהעלו כל האחרונים ובראשם הג"פ והגר"א דשם עירו שצריך לכתוב לכתחילה אף דאם לא כתב כלל כשר, מ"מ אם שינה פסול דקיימי עדים עלה עיי"ש. נראה דאם שינה שם אבי המגרש דפסק בסימן קכ"ט שאם ניסת תצא, דוקא באבי המגרש, הא באבי המתגרשת כיון דאף לכתחלה א"צ לכתוב לכן אם שינה כשר וזה קולא גדולה. וראיתי מביאים כזה בשם הג"פ לחלק בין אבי המגרש לאבי המתגרשת, והיינו שהאשה אינה נקראת על שם אביה כאיש לפי שקודם היא קטנה ואח"כ נקראת ע"ש בעלה יעו"ש, [אמנם בברתא דרבנן יכול להיות שלא שייך זה כמו דאיתא ביבמות (דף ל"ז) דפקיע שמייהו ופרש"י וקורין לבתו על שמו עי"ש] אבל דברינו טובים ונכוחים בס"ד:
והנה בשו"ת רעק"א סימן קט"ז קי"ז דן שם הבית מאיר בשם הצ"צ דבשליח גרע שהרי צוה לשליח ליתן גט לאשתו שהיא בת נתן ולסוף נמצא שהיא בת לוי ואימור כוון לקלקלה יעו"ש, ומעשה כזו היה בדורנו באחד שנשלח לארץ גזרה ובתוך דרך הליכתו נתן גט וצוה להוליך לאשתו שהיא בת זה ולסוף נקרא אביה בשם אחר ורצו לכתוב גט אחר, וחששו שמא לא צוה לאשה זו רק כמצחק או שיש לו אשה אחרת וכי"ב. ולדעתי יש ללמוד דבר זה מההיא דפרק המוכר את הבית (דף ע"א) ההוא דאמר להו הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי אישתכח דמחזיק מאה ועשרין אמר רב אשי כו' ה"נ מאן דיהיב מתנה בעין יפה נותן, ואע"ג דיהבינן ליה יותר מכפי מה שאמר בכ"ז יהבינן ליה הך ביתא לגמרי, וגם מר זוטרא סבר דלא חיישינן דלמא על ביתא אחריתא דאית ליה אמר, אע"ג דלא איתחזיק ליה ביתא אחריתא, ובכה"ג אמר דלא חיישינן עיין פרק מי שמת מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה, מ"מ כאן שאנו רואים דביתא זו מחזיק יותר הוי לן לחוש דלמא על ביתא אחריתא אמר, בכ"ז סבר מר זוטרא דיהבינן ליה רק אין נותנין לו טפי מכפי שנתן לו והוא חמשה חלקים בבית זו. וכן לרב אשי אמרינן דהוא טעה יעו"ש ברשב"ם, ועיין במשל"מ ריש פי"א מהלכות זכיה ומתנה באחד שהיו לו צרורות כל אחד ק"כ דינרים ואמר הבו צרור דאית ביה ק' דינרים לפלוני ולא נמצא של ק' ומדמה זה להך דביתא דמחזיק מאה גולפי כו' יעו"ש, חזינא דלא חיישינן דלמא לקלקל קא מכוון הכא, וכמו דלא חיישינן שללגלג ממנו אמר, וכן לא חייש דלמא ביתא אחריתא א"ל, ואע"ג דאיסורא מממונא לא ילפינן הכא חזינא דבשעת הדחק הקילו טפי בגיטין ואין מדקדקין בגט שכ"מ, ואף בנכתב ביום ונחתם בלילה, ובפרט דלכו"ע חשש זה אינו רק מדרבנן ותלינן בטעות, וכן החשש שחשש הגאון רעק"א שמא נשלח מאיש אחר ששמו כשמו ושם אשתו כאשתו, דכיון דכאן לא חיישי שמא אית ליה ביתא אחריתא, כש"כ שם שהשליח מעיד שזה האיש בעלה של זו שלחו בגט זה בודאי דלא חייש לאורחא רחיקא כי האי, ולדינא צריך עוד לעיין בזה, כי הדברים קולות גדולות במה שהחמירו בו רבים וקשה לומר בזה גדר. דכבר אמר המהרש"ל בח"ש דשם עירו הואיל וידוע לכל דהוי שיקרא הוי פסול, אע"ג דאם לא כתבו כלל כשר, וכי"ב כתב הרא"ש בתשובה, דשינה שם אביו פסול דהרואים יאמרו שלא נתגרשה פלונית ששמו שכתוב בגט הוא אחר שהוא יוסף בן שמואל וכתוב יוסף בן שמעון, אעפ"י שלפי דברי יש לחלק דשם אביה אינו צריך לכתוב לכתחלה והכל יתלו בטעות, בכ"ז יפה כתב הבית מאיר דהיכי דצריך לכתוב לכתחלה והכל יודעין שזהו הוא אחר ואיכא לעז דכולי עלמא ולא לעז דבעל לחודא רק דכולי עלמא. הרי דעת רבינו דשינה שם עירו ושם עירה דפסול מה"ת מדכתב בפ"ג דאינו גט ומפרש דרבנן דמודו בשינה שמו ושם עירה הוא דמה"ת אינו גט, ועיין פ"י ה"ד כל מי שניסת בגט בטל כו', וזה דין דשינה שמו ושם עירו דרבנן מודו. ואף שדעת הרא"ש מוכח שם דלא כרבינו, מ"מ מדברי רשב"א בחידושיו שכתב שינה שמו יש מי כו' ואינו מחוור, דאטו איצטריך מתניתין לפסול גט אחר כו' אבל הכא בפסולא דרבנן מיירי כגון שהיו לו שני שמות כו' ועירו נמי קורין אותו בשם אחד ביודא כו', משמע דשינה שם עירו בטל מה"ת דוגמא דשינה שמו, וכיון דשם עירו היינו מקום דירתו בטל הגט דבר תורה, א"כ אנן דאסורים לישא שתי נשים, ובפרט במדינתנו דשכיח כמה מקומות שאיש אחד הבא לישא אשה וקבע ישיבתו שם קוראין לו ע"ש חותנו אף בלא כינוי חתן פלוני רק קורים לו כאילו הוא ילדו. ובזה ודאי הוי חששא אם שינה שם אבי האשה, דיאמרו הכל דלא זה הוא המגרש שזה כתוב בגט לחתן מאחר. והנה בריטב"א במשנה דשינה שמו כתב במפורש דבשם עירו אין הגט פסול מה"ת יעו"ש, ועירו אגב גררא נסביה עיי"ש שיטה חדשה. אולם מחשש שיאמרו שהוא אחר, זה לא גדול כ"כ, דהשם זה נשאר אף בעת שנושא אחרת, א"כ ידעי כו"ע ששם זה עשוי להשתנות וליכא מהא לעז רק על האשה, והיא אינה נקראת ע"ש אביה, רק יאמרו שפלוני אינו מגרש אשה זו רק אשה אחרת ואיכא לעז דכו"ע וכמוש"ב היטב ודוק: