אור שמח על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יח · הלכה יד
כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרין וגובין בהן כו':
יש להביא קצת סעד לזה, ממה שהקשו רבנן בתוספות בשמועה דמצא שט"ח, דשמואל אמר מ"ט דרבנן אחריות ט"ס הוא, דמנא ידע דלרבנן שטר שאין בו אחריות גובה ממשעבדי, דילמא אינו גובה רק מבני חורין, דכיון דמוקי באין חייב מודה כדאמר מ"ט דר"מ דאמר שט"ח שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים ב"ח, וזה פליאה עצומה. אמנם יתכן דלר"מ דאינו גובה מבני חורין למה יחזיר ומשני לצור ע"פ צליחותו, ונהדריה ללוה איהו הא אמר לא היו דברים מעולם, ונתקשו רבנן בתוספות דלמה לא יחזיר דכל אימת דאתי לגבות אמרינן ליה קיים שטרך ואם יקיים הלא נאמן, והעיקר כמו שפירש הר"י בן מיגש בשיטה דאומר פרעתיו ואע"ג דאמר שמואל דלא חיישינן לפרעון הכא נאמן מיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי, וצריך לפרש ע"כ דאמר פרעתיו ואפשיטי דספרא זייר ליה, דאל"ה ניהדריה ללוה כקושית תוס'. ולפ"ז נתבונן, הא הלוה צריך ליתן שכר סופר, רק משום דלית ליה נותן המלוה עבורו, והנייר הוי כמו משכון כמש"כ הפוסקים ועיין סימן ס"ו סעיף כ"ג, וא"כ כי המלוה תובע כל הדמים הכתובים לו בשטר והלוה מודה בפשיטי דספרא, א"כ הוי מודה במקצת וחייב שבועה, אך כי מחזירין לו השט"ח שאין בו אחריות למלוה, תו הוי כמו הילך דהוי משכון על פשיטי דספרא ואין כאן שבועת מודה במקצת, אבל לרבנן דאמרי לא יחזיר א"כ לא יהיב ליה הנייר ותו הוי מודה במקצת וחייב שבועה, אך זה טעות, דשט"ח הוי שעבוד קרקעות ואין נשבעין על שעבוד קרקעות, וזה ניחא בשט"ח שיש בו אחריות, הא בשט"ח שאין בו אחריות אם תאמר דאינו גובה מן המשועבדין, קשה דהא הוי מודה במקצת וחייב לשבע ואין כאן שעבוד קרקעות, וע"כ טעמא דרבנן דאחריות ט"ס הוא, והוי שעבוד קרקעות ולכן אין כאן שבועה, ולכך סתמו לא יחזיר ולא הזכירו חיוב שבועה כלל, וזה נכון:
אולם הרמב"ן כתב וכן פסק בשו"ע סימן פ"ח, דאם אין עדים רק שהלוה הודה שחייב לו מנה בשטר אין זה שעבוד קרקעות, כיון דעכשיו אינו גובה מן המשועבדים, תו לא הוי הודאת שעבוד קרקעות, ושמועה מפורשת מסייעתו, מהך דאמרו ב"ב פרק יש נוחלין (דף קכח), המוצא שט"ח, לוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרע כולו הר"ז נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין יעו"ש דשבועה דבר תורה איכא, וא"כ כיון דאיתרע השטר בנפילה ואינו גובה לפי שאין חייב מודה ונאמן לטעון פרוע מיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי, וא"כ אין כאן כפירת שעבוד קרקעות כלל והוי מודה במקצת וחייב לשבע דבר תורה ומאי אהני אי גובה ממשעבדי, וע"כ דהלכה כפסק רבינו דאם החזיר הרי אלו כשרים ואין חוששין גם לשמא כתב ללות ולא לוה וגובין ממשועבדים, ולכך הוי שעבוד קרקעות עדיין כיון דרק לכתחילה אין גובין היינו דאין מחזירין השט"ח, הא אילו יגיע למלוה, יגבה בו, ולכך אין כאן שבועה דהוי שעבוד קרקעות, ואם כי זה תירוץ נכון, אולם שיטת רבינו בפרק ד' מהלכות טוען הלכה ו' דמשכון לא הוי הילך, וא"כ עדיין קשה לר"מ הא הוי מודה במקצת וישבע בשט"ח שאין בו אחריות דאינו גובה כלל, וע"כ דלא נחית רק למיתני דיני חזרה דכולא פרקא עסיק בזה:
לכן נראה, דאם שמואל הוי סבר כרב אסי דלא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, ובהא הוי סבר כאביי דאיקרי וכתב לא חיישינן, וא"כ אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי ויטרוף ממשועבדים, ותו דאיקרי וכתב לא חיישינן ולפרעון וקנוניא לא חייש, וא"כ מצא שט"ח למה לא יחזיר, ע"כ משום דאין חייב מודה וטוען מזוייף וכשיטת רבנן בתוס', אבל בשטר מקויים ודאי דיחזיר, א"כ קשה אי הוי סברי רבנן דשט"ח שאין בו אחריות נכסים גובה מנכסים בני חורין, א"כ שטר כזה שאין בו אחריות נכסים ודאי דכותבין ללוה אף עפ"י שאין מלוה עמו דלמאי איכא למיחש מלקוחות לא גבי, ואי דשמא ימסור לידו קודם שילוה אטו לדידיה ניחוש יחוש לעצמו, וכיון דכותבין תו אם נפל ודאי דמצי לומר כתבתי ללות ולא לויתי ואפילו מקויים לא יחזיר דנאמן לומר פרעתי מיגו דכתבתי ללות ולא לויתי, ובשט"ח שיש בו אחריות דגבי ממשעבדי הלא אין כותבין וא"כ מחזירין אף אם אין חייב מודה דשמואל סבר דאף אם אין חייב מודה לא חייש לפרעון, וא"כ שט"ח שאין בו אחריות גרע טובא משט"ח שיש בו אחריות, דאם הוא מקויים בשטר חוב שאין בו אחריות לא יחזיר, ובשטר חוב שיש בו אחריות יחזיר ואיך אמרי רבנן אחד זה ואחד זה לא יחזיר משמע דכולהו בגוונא חדא, הא אפכא דשטר חוב שאין בו אחריות גרע טפי, וע"כ דסברי רבנן אחריות ט"ס, וא"כ גם בו במקויים יחזיר דאין כותבין ללוה אלא א"כ מלוה עמו, [וז"א דא"כ למה נקיט שמואל המוצא שטר הקנאה יחזיר אף בשטר דלאו הקנאה נמי יחזיר כיון דלמקרי וכתב לא חיישינן] ואף למאי דמוקי בריש שמעתין דשמואל סובר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו א"כ כותבין שטר אף עפ"י שאין מלוה עמו דכדין יטרוף מזמן החתימה א"כ אף שט"ח שיש בו אחריות לא יחזיר ותו ליכא למימר כמוש"ב, וע"כ כתירוצי הראשון, ולרבינו ליכא למימר כמש"ב, הן גם לפי תירוץ הראשון לאו ראיה לשיטת רבינו דשפיר הוי כפירת שעבוד קרקעות, אע"ג דהשתא דטוען פרעתי אינו גובה מנכסים משועבדים, מ"מ אם היה מודה והיה מצוה להחזיר שטר זה לידו, הלא אז לפרעון לא חיישינן ולשמא כתב ללות כו' לא שייך דהא עדיו בחתומיו זכין לו, הלא היו אז גובין מן הקרקעות המשועבדין וא"כ מקרי שפיר כפירת שעבוד קרקעות אע"פ דהשתא שלא הודה לא הוי שעבוד קרקעות שאינו גובה מן המשועבדין ע"י האי שטרא, מ"מ אם הודה אז הוי שעבוד קרקעות ומקרי שפיר כפירת שעבוד קרקעות. אך דבר זה תלוי באשלי רברבי, כיון דהבעל השטר אם הוי טעין פרעתי הוי נאמן במיגו דכתבתי ללות כו' כן טענינן ללקוחות פרעתי אע"ג דלדידהו ליכא מיגו כמש"כ רבנן בתוספות פרק חזקת (דף ל') ד"ה לאו ועיין ש"ך סימן רצ"ז:
אולם אם נאמר כך יקשה טובא מנא ליה דלר"מ דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מנכסים בני חורין, דילמא אית ליה דגובה מבני חורין רק דלהכי לא מהדרינן דמתניתין לאו בשטרי הקנאה ונאמן לטעון כתבתי ללות ולא לויתי והוה"ד דנאמן במיגו לטעון פרעתי, ותו אף כי חייב מודה נטעון ללקוחות פרעתי כמו דהוי טעין בעל השטר, וזה קושיא עצומה, ולכאורה מזה מוכרח כשיטת רבינו דאם החזיר השטר ליד המלוה גובה בו, ותו לא שייך דנטעון פרעתי כאילו הוי טעין בעל השטר, כיון דאין זה טענה גמורה וחששא מעליא לבטל השטר לגמרי רק לומר דלא יחזיר, ולכך למאן דאית ליה מיגו טענינן, הא ללקוחות כיון דחייב מודה ואין לחוש שמא כתב ללות רק לפרעון לחודא לא חיישינן כיון דלדידהו ליכא מיגו ודוק. ויש לצדד הרבה בזה דלא דמי לדברי תוספות בפרק חזקת, וספיקות של הרב משל"מ לשמואל אי מהימן פרוע במיגו, וכן אי טעין בפנינו פרעתי אי חיישינן, תמצא אריכות בתשובת הר"י בן מיגש העתיקה בשטמ"ק יעו"ש אמרי נועם:
סוף הספר