אור שמח על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יח · הלכה א
המוצא שט"ח וכו' ואע"פ שהחייב מודה ואע"פ שהוא מקוים כו' שמא פרעו וכו':
ירושלמי הלכה ו', א"ר לעזר שאני אומר כתב ללות ולא לוה, פירוש בשביל שכותב ללוה בלא מלוה עמו לכן חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה, אר"א אם היה חייב מודה הר"ז יחזיר, פירוש בשביל דעדיו בחתומיו זכין לו ולכך כשחייב מודה דמטא שטרא לידיה הר"ז יחזיר וכדאביי, אר"א אם הוחזק השטר ביד המלוה הר"ז יחזיר פירוש מאחר שכבר נמסר ליד המלוה הר"ז יחזיר דלא שייך שמא כתב ללות ולא לוה כלל כיון שכתוב בו הנפק, ותליתהון מתברן דתני מצא גיטין וכתובות הרי זה [לא] יחזיר וכתובה לא [היא חזקה]. הוחזקה כצ"ל, והפירוש, שהכתובה הרי הוחזקה שלא שייך שמא כתב ללות ולא לוה דהרי נשאה ומן הנשואין או מן האירוסין משתעבדי אעפ"י שלא כתב וכמוש"כ רבנן בתוס' ב"מ (דף ז') ד"ה בזמן שהבעל מודה יחזיר עיי"ש, ואעפ"כ לא יחזיר הרי רק משום פרעון חיישינן, וא"כ אף בשחייב מודה אמאי יחזיר הרי ניחוש לפרעון ולקנוניא, נמצא דתליתהון, ר"ל הנך תלתא מימרות דר"א מיתברן מהך מתניתא וז"ב, ובבלי מייתי להך דר"א דמפרש בשאין חייב מודה פלוגתייהו דר"מ ורבנן אבל בשחייב מודה ד"ה יחזיר, ורש"י פירש דמזויף טעין ועיין תוס' שם שפירשו שסבר כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו היכי דמטא שטרא לידיה עיי"ש ד"ה דברי הכל ודוק, וזה הירושלמי כפסק רבינו לקמן הלכה י"ב דבכתובה חיישינן לפרעון ולקנוניא, ועיין ש"ך סעיף ל"ב: