אור שמח על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יז · הלכה יא
ואם נתנו לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו כו' ואם היה צבי רץ כדרכו כו' לא קנתה לו שדהו:
הקשה לי רב אחד על דברי התוספות פ"ק דב"ק (דף יב) ד"ה למה לי עומדין בתוכה כו' ואפילו עומד בצד שדהו והוי עבד כצבי רץ לדרכו, ותמה ע"ז דהא מבואר בב"מ (דף יא) דהיכי דדעת אחרת מקנה אותו תו מהני אף ברץ לדרכו וצ"ע, והשבתי באמת נעלם ממנו שיטת רבינו דאף במתנה לא מהני כי רץ לדרכו עיין ביאורי הגר"א סימן רע"ח. אולם אף להנך שיטות דסברי דמהני לק"מ, דתמן בצבי רץ לדרכו ע"כ דלא מרד מרשות בעלים וידע אבוס קונהו ואף ע"ג דאיהו רץ בכ"ז הוא ברשותו של בעלים דעדיין יכול להשיגו ע"י כל מי שיראנו דשם בעליו עליו, דאל"כ אלא דמרד ולא יוכל עוד להשיגו, הלא הוי הפקר כשיטת תוספות ריש פרק שלוח הקן, א"כ ניחזי תו בכל מקום שהוא רץ עדיין הוי של בעלים ונקרא משתמר לדעת הבעלים, ואם היה כפות דלא הוי חצר מהלך אם נותן עליו מידי, קנה דהוי חצר משתמר לדעתו, ולכן כי נתן במתנה ורץ בשדה המקבל קנה המקבל, שהנותן שהצבי הוא משתמר בכ"מ שהוא ברשות הבעלים רוצה להקנותו ע"י ריצתו בשדהו, לא כן גבי עבד דאף בכפות וברשות הבעלים מקרי משתמר שלא לדעתו של בעלים, משום דבר דעה הוא ומשתמר לדעת עצמו כמוש"כ תוספות לעיל ותו מאי מהני במתנה טפי מבמציאה והוי כצבי רץ לדרכו במציאה, דהכא לא עדיף מחמת שבא מכח נותן כיון דגם אצלו לא משתמר היינו לגבי נותן עצמו שרשות הנותן אין עליו כלל שהוא משתמר לדעת עצמו וזה ברור: