אור שמח על משנה תורה, הלכות בכורות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק א · הלכה יט
המפשיט בכור בע"מ הר"ז מותר להפשיטו כו' אם רצה להרגיל מרגיל כו'.
בגמרא בכורות אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין מאן תנא אין מרגילין בבכור כו' אמר רב חסדא ב"ש היא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות כו', ובתמורה איתא אמר ר"ח מני ב"ש היא דאמרי בכור בקדושתיה קאי דתנן ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור כו'. ובאמת תמוה מאוד דבבכורות דשם עיקר מתניתין דפליגי ב"ש שביק ב"ש דמתניתין ונקיט ב"ש דברייתא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות הלא דבר הוא. ונראה דבברייתא איכא תלתא תנאי ב"ש וב"ה אומרים אפילו זרים רע"ק מתיר אפילו עו"ג ובמשנה תני במילתיה דב"ה וב"ה מתירין אפילו עו"ג. וע"כ צ"ל דר"ע דברייתא בשם ב"ה אמר למילתיה, וצריך להבין מדוע נשמט במשנה דעת הת"ק בשם בית הלל. ונראה לנו משום דב"ש ילפי מקרא דובשרם יהיה לך כחזה התנופה דלכהנים אין לישראל לא וב"ה סברי דהני מילי תם אבל בעל מום לא וזה נגד פשטות הכתוב דאמרו בפ"ד דבכורות דובשרם יהיה לך מיירי בבעל מום דמזה ילפינן דהוא מתנה לכהן יעו"ש אך ילפי מקו"ח דמה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור, וזה קו"ח אלים, אולם אם ניזיל בתר טעמא תו ליכא לקו"ח דנאמר הואיל והוא ממתנות כהונה עשתה התורה סייג שלא יאכלנו רק הכהן וכיון שאינו מותר לאכילה רק לכהן תו יתננו לכהן אבל קדושה לית ביה לאחר שהומם ונשחט ומותר כהן טמא לאוכלו שלחמו הוא ואין בו כלל קדושה, רק דמשום דהוא מתנה לכהן אית ביה קדושה שלא יאכלנו זר ולא משום קדושה רק סייג שלא יעכבנו הישראל לעצמו, וכיו"ב אמרו בפרק מי שמתו (דף כ"ג) הא מילתא תיתי בתורת טעמא ולא בתורת קו"ח דאי אתיא לה בתורת קו"ח זהו קו"ח שאין עליו תשובה. אך היכן מצאנו כהאי גוונא, הנה מצאנו לר"מ דסובר מעשר ראשון אסור לזרים בפ"ט דיבמות ואפילו כן אמרו תמן ואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר ושריא רחמנא בטומאת הגוף לאכול, וכבר פירשו שם בתוס' דאע"ג דאסור לזרים גזירת הכתוב שלאכלו בטומאת הגוף מותר, וצ"ל דקדושה ליתא ביה רק כיון דהיא מתנה של לוי אסרתו התורה לאכלו לזר כי היכי דליתביה ללוי ולא יעכב אותו הישראל לעצמו, וזה עד נאמן לטעמא דילן, וא"כ על כרחין אמרי בית הלל מילתייהו מקרא דכצבי וכאיל תאכלנו וצבי ואיל הלא מותרין המה לעו"ג כיון דאתא להורות היתר אכילה איך תוכל לחלק בין זרים לעו"ג כיון דבצבי ואיל שניהם שווין ולכן סתם משנתינו דכר' מאיר, ובפרק יש מותרות סתים לן תנא כוותיה דמעשר ראשון אסור לזרים ואף בנשאת לזר אינה אוכלת יעו"ש, א"כ תו ליכא לומר אליבא דב"ה דבשר בכור בע"מ מותר לזרים ואסור לעו"ג כדפרישית, ולכן נשמט במשנתינו מילתא דב"ה אליבא דת"ק ונשנית רק דעתם אליבא דרבי עקיבא דאף לעו"ג מותר מקרא דכצבי וכאיל דקאי לענין היתר אכילה למי ודוק:
וכיון שעלה זה בידינו מעתה א"ש מה דרב חסדא אמר הא מני ב"ש היא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות, דאי ב"ש דמשנה דלא יאכלו ממנו רק כהנים אין ראיה דקדושה עליו רק כי היכי דליתביה לכהן אבל אין ה"נ דממון כהן הוא ולהכי שריא רחמנא אף לטמאי כהונה, וא"כ כש"כ דנחוס על ממונו של כהן ולהפשיט מן הרגל כי היכי דלירווח כהן דכל עיקר האיסור דרמי רחמנא שלא יאכלנו זר הוא כדי שלא למנוע זה מליתנו לכהן ורחמנא חס על ממונו אבל לא משום קדושה כלל, ולכן אמר מני ב"ש דברייתא דאסרו אותו לכהן אם הוא טמא היוצא מגופו וזה רק משום טכסיסי קדושה דאית ביה לכן לא שרי להפשיט מן הרגל אע"ג דהוי רווחא לכהן כיון דהוא פוגם בבשר דאיכא עליה קדושה דגם לכהן טמא בטומאה היוצאה מגופו לא שריא רחמנא, רק בתמורה דשם הובאה אגב גררא נקיט עיקר דברי ב"ש דמשנתינו הידועים ולא דברי הברייתא, וזה נכון בס"ד:
ומה מאוד מיושב לפ"ז הא דאמר רמי ב"ח פ' כל הזבחים (דף ע"ה) בכור לב"ש אין מאכילין אותו לנדות תמורתו מהו, דגם שם קשה לימא לב"ש דלא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור תמורתו מהו, ולפ"ז מחוור, דרבנן בתוס' שם פירשו דתמורת בכור אינו מתנה לכהן רק נאכל במומו לבעלים יעו"ש ובפסקי תוספות, א"כ לפי מה דבארנו דממשנתינו הוי אמינא טעמא דאסור לאכול לישראל משום דרחמנא עשתה סייג שיתננו לכהן וחס על ממונו של כהן אבל לא משום קדושה דאית ביה ולכן מותר להיאכל לטמאים וכמוש"ב, א"כ פשיטא דתמורתו דאינו לכהן ודאי דנאכל לישראל כיון דקדושה ליכא ביה וממונו של בעלים ישראל הוי מהיכי תיתי לאסרו לישראל, ולכן מייתי ב"ש דברייתא דבכור אין אוכלין אותו טמאים היוצאים מגופם, וזה על כרחין משום קדושה דאיכא ביה, וא"כ תמורתו דמעולם לא היה ראוי להיקרב על גבי מזבח מי גרע קדושתו הואיל ותמורת בכור אינו קרב או לא. ונכון:
אמנם לרבינו גם תמורת בכור מתנה לכהן כמוש"פ בהלכות תמורה פ"ג ה"ב ושם פירשתי טעמו, וצ"ל אדרבה איפכא, דאי ממשנתינו הו"א טעמא דלאו משום קדושה הוי רק דרחמנא עשאה זה לסייג שלא יעכבנו הישראל לעצמו ויתנו לכהן הוה"ד תמורה ג"כ דמ"ש כיון דגם התמורה מתנה לכהן, אבל לברייתא דמוכח דמשום קדושה הויא דרמי רחמנא עליה אימור דוקא בבכור דקדוש מרחם וקרב בתמימותו לגבי מזבח אבל תמורה דקדושתו אינו מרחם ולא היה ראוי מתחלת קדושתו לגבי מזבח אף בתמימותו אימור דמותר להאכילו לנדות. ורבינו פירש דאינך אמוראי דמסקי משום שנראה כעובד בקדשים ומשום שמא יגדל מהן עדרים קאי אליבא דב"ש וראב"ש וכיו"ב פירש"י בתמורה, וכן מוכרח דאל"כ ניתני בברייתא אין מרגילין בבכור ומעשר ובפסוהמ"ק, אבל לפ"ז א"ש דראב"ש לא אמר רק בהנך דתפסי פדיונן לא במעשר דאינו נפדה ודוק בכ"ז: