אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק י · הלכה י

הלכה ז

הלוקח חייב להפריש.
הרמ"א כתב אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו כו' הלוקח חייב ליתן ואם פירש לו אני מוכר לך הכל שניהם פטורים. ותמה הר"מ רבקש, דאם בתלוש שמכר לו לאחר הגיזה הלא כבר נתחייב המוכר ואיך יפטר, והרב בש"ך הוסיף על דברי הרמ"א ז"ל אם אחר הגיזה מכרה המוכר חייב דהא משעת גזיזה חייב ליתן כו' והלוקח פטור דלאו גז צאנך הוא ואם בעודו מחובר מכרה לו ופירש הכל אני מוכר לך שניהם פטורים המוכר פטור דבעודו מחובר לא חל עליו רה"ג ובשעת גזיזה לאו גז צאנך הוא דגיזה לאו שלו וכן הלוקח פטור דלאו גז צאנך דצאן אינו שלו כו' עכ"ל, [וראיתי שכל זה לקח מדברי הלבוש יעו"ש] ונתבונן נא דאיך נוכל לאמר דהמוכר גז צאנו במחובר פטור המוכר דגיזה אינו שלו דא"כ מה נעשה בהך דלעיל ריש פירקא דמשני רבא במקדיש גיזה עצמה סד"א ליגזוז וליפרוק וליתב ליה הלא במוכר כה"ג הגיזה במחובר שניהם פטורים וקרא למה לן וצ"ע. ושוב התבוננתי דאפשר ליישב דבריו עפ"י מה שמצאנו גבי בכורים דאם מכר פירות שדהו אינו מביא הלוקח בכורים דליכא אדמתך והמוכר אינו מביא ובכ"ז כי חזר המוכר ולקח הפירות מביא כמבואר בירושלמי דבכורים וברבינו, א"כ אפשר דה"ה הכא להש"ך אם יחזור המוכר ויקנה הגיזה מיד הלוקח חייב בראשית הגז וע"ז שפיר ממעט אם גזז ופדה מיד הקדש דפטור, וה"ה אפשר דאם לקח ג"כ פטור דמחוסר לקיחה ודוק, כ"ז טרחתי לחיבת פה קדוש הש"ך וככהנא מסייע לכהנא, אבל לא דמי לבכורים דתמן פסק רבינו פ"ב הי"ד דהלוקח פירות תלושין עם הקרקע חייב בבכורים, וכגוונא דא בראשית הגז אם לקח הגז והצאן ודאי פטור לשיטת רש"י דלוקח גז במחובר פטור ודוק:
ודעת רש"י ז"ל נראה דמיירי משנתינו במוכר במחובר והלוקח פטור דלאו צאנו הוא רק המוכר אינו רשאי למכור הגיזה לפטור אותם, ופירש שאינו יכול למוכרן מצידו כיון דשל כהן הוא כשיגוזו דהוא חייב ליתן ראשית הגז ואם פירש הכל אני מוכר לך [ולא שייר המוכר מידי] א"כ החיוב של המצוה רמי על בעל הצאן הוא המוכר ליתן ראשית הגז רק מדמכרן הוה כמזיק מת"כ כיון דלא שייר מידי ובזה הואיל ומשתרשי ליה חייב לשלם לכהן, אבל הלוקח פטור דאין כאן דבר מצויין דנאמר דנטל של כהן ולא הוה כמו זרוע ולחיים כו' דהמה דבר המצויין ומופרש לעצמו ועליהם המצוה ליטול והתם ג"כ החיוב מצד המוכר [ששחט ובשעת שחיטה בא החיוב הזה] דנוטלן מיד הלוקח והלוקח מנכה לו הדמים, אבל הכא אין כאן דבר מצויין לכן הלוקח פטור לגמרי, והמוכר תליא בפלוגתא דהפוסקים המה התוס' דסברי דמוכר מתנות כהונה חייב דקא משתרשי ליה ה"נ חייב לשלם, ולרבינו ור"ן פטור לשלם דהם מדמי מוכר מתנות כהונה למזיק, ודוקא זרוע כו' דאיתנהו בעינייהו, אבל ראשית הגז כיון דלוקח פטור מצידו והכל נמכר לו מצד המוכר ליתנהו בעין דאינם מצויינים, כן נראה ברור כוונתו, א"כ תבין ותשכיל דגם בתלוש אם לא שייר מידי הוה כמזיק מת"כ ופטור לשלם ודלא כהש"ך והר"מ רבקש שחלקו בין תלוש למחובר ובשניהן החיוב רמי על המוכר והלוקח פטור, רק בלא שייר חייב דמסתמא המוכר לא מכר מתנות כהן והדמים שנטל נטל עבור הצמר שנשאר לבד הניתן לכהן, והדין כמו בזרוע כו' דאינו מנכה לו מן הדמים עיין ותשכח. והנה הסברא שכתבנו דהוה כמזיק מת"כ במוכר בפירוש הכל ומיקרי ליתנהו בעינא נראה נכון ומצאתי שכוון לזה המעדני יו"ט אות מ', אולם מדברי רבינו אשר נראה שהבין בפירוש רש"י דאם מכר בתלוש אין בידו למכור חלקו של כהן וא"כ הוה כמו דאיתנהו בעינייהו דנוטל הכהן מן הלוקח והלוקח מנכה למוכר מן הדמים, אבל במחובר הלא מכר בשעה שעדיין לא זכה הכהן ואף דבשעת הגיזה מתחייב המוכר מ"מ כיון דהמה נמכרים ללוקח הוה כמזיק מת"כ ופטור ואינו נוטל מן הלוקח כלום דלא חשיב כאיתנייהו בעינייהו וזה ממש כדברי הר"מ רבקש, אבל מה שהבין הש"ך דליכא חיוב מצוה על המוכר אינו וכמוש"כ בס"ד:
והנה שיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב, א"כ ה"נ בלקח הלא הלוקח חייב להפריש ובכ"ז כי שייר חייב המוכר דחזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה אע"ג דאיהו אינו חייב [וכמו דאמר בירושלמי גבי פאה אעפ"י שלא התחיל לקצור] ואם לא שייר הרי הלוקח חייב להפריש כדינו, ולפי פירושו הך דא"ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך אכ"מ כלל והוא סותר הכוונה, ובודאי שלא היה בגירסת רבינו, והדמיון קשה לפ"ז, דתמן שפיר לא מזבין מתנות כהן דכיון דכבר נתחייב א"כ מסתמא מכר לו לבד המתנות [היכי שלא שקלו במשקל] אבל הכא שלא נתחייב עדיין מנא לן [וה"ה לרש"י לשיטת הש"ך דאין על המוכר חיוב כלום ג"כ לא דמי דתמן כבר נתחייב בנתינתן ומש"ה לא מכר לו מסתמא] ואולי מיירי במוכר בתלוש רק ששייר במחובר ומ"מ הדין אמת ג"כ במחובר ולפי דבריו אם מכר במחובר ופירש אני מוכר הכל מ"מ חייב הלוקח ופשוט מאוד:
והנה לשיטתו צ"ע הך קושיא שהקשיתי לעיל מהך דרבא דאין לומר דמשום דהקדש מחייבי כמו כל לוקח דעלמא צריך קרא לפטור, דזה ליתא דהא אמר הגמ' לעיל דאם הוה צאן וגיזה של הקדש [למ"ד דבקדשי בה"ב א"צ העמדה והערכה] פטור ג"כ מקרא דצאנך דרשות גבוה פטור ממת"כ וא"כ דחוק טובא דרבא יסבור דרשות הקדש בר חיובא וככל לוקח דעלמא וצ"ע. ונראה דהגמ' בב"ק (דף ע"ו) קאמר ודקא אמרת מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה התם כו' הכא אכתי תורא דראובן מקרי ותניא בברייתא (בדף ע"ט) גנב והקדיש חייב בד' וה', והנה התוס' חלקו דהקדש בה"ב הוה כמכירה עיי"ש אולם רבינו לא חילק ודעתו דהברייתא דחויה מן המשנה דתמן, ועיין מלחמות להרמב"ן שהביא מירושלמי דתמן ז"ל ר' יוסטא בר ר' מתון שאל הפודה כלכלה מיד הגזבר מהו שתיטבל למעשר [פירוש דמקח קובע] מתיב ר"ל והתנינין גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר כמה דאת אמר תמן המקדיש אינו כמוכר [פירוש דאינו חייב ד' וה' על הקדש עצמו] ודכוותיה הפודה אינו כלוקח ומסיק מילתיה דר"ל אמרה מכירה כפדיון, [פירוש הא לא דמי מכירה לפדיון ודלא כריש לקיש] וטעמא דאינו חייב על ההקדש משום דראוי הוא לפדותו ולאכלו, ופירושו ע"ד דאמרו בפ"ק דמעשרות הפקר יצא מידי בעלים הקדש לא יצא מידי בעלים שמאחר שאומרים לו פדה ראשון [פירוש דהוא מוסיף חומש] ולכך הוה עדיין ברשותו, וא"כ מוכח כרבינו דאפילו מקדיש לבדק הבית אינו חייב בד' וה' ועיין גהש"ס שם והבן. וא"כ השתא ניחא שפיר דסד"א דהמקדיש חייב למיפרק ולמיתן ראשית הגז דלא דמי למוכר ובפרט דהכא עומד ליפדות ולא קאי למיהוי ברשות הקדש והמקדיש אומרין לו פדה ראשון ולכך ברשות המקדיש קאי וזה נכון, אבל שיטת הש"ך א"א לפרש כן דהוא כתב אליבא דהרא"ש והוא סובר דהמקדיש חייב דו"ה וכמכר דמי ודוק:
אולם עדיין אינו מובן לי איך סובר רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג חייב איך יפרש הך ברייתא בחולין (דף קל"ג) עו"ג וכהן שמסרו צאנן לישראל לגזוז פטור [וה"ה בזרוע ולחיים אם נתנו לשחוט] הלוקח גז צאנו של נכרי פטור מראשית הגז וזה חומר בזרוע ולחיים כו' יותר מראשית הגז כו' וערש"י שם, דמפורש דאפילו לוקח במחובר פטור דומיא דלוקח בזרוע כו' דמיירי קודם שחיטה דבכה"ג חייב ליתן אותם לכהן. וראיתי להמפרש תנא תוספאה על תוספתא זו דאיתא בתוספתא דילן רק נלקה בחסר ויתר וכן לשונה, כהן ועו"ג שנתנו בהמתן לישראל פטור מראשית הגז כו' ופירוש דאתיא כר' אלעאי דסובר דאם גדלו בפטור פטור וכמו בתרומה דאם גדל יותר משליש בפטור תו פטור ה"נ פטור וכמו דמסיק בתלמודין קל"ו עיי"ש, ומיירי שנתנו או מכרו הבהמה וגיזה שעליה כולה לישראל, אבל מה אעשה דנעלם ממנו סוגיא דלעיל דקא פשיט הך דראש שלך וכו' גבי מתנות. ואם נאמר דגרסינן בגמרא וכהתוספתא דילן ובכ"ז משמע לגמרא דמיירי בלא מכרו הבהמה עם הגיזה רק הגיזה לבדה מכרו ומ"מ פטור הישראל כיון דגדל בפטור וכר' אלעאי, ומ"מ פשוט דבזרוע ולחיים אם לוקח הראש קודם שחיטה חייב וצ"ע:
והנה זה פשוט לשיטת רבינו דלוקח גז צאנו של עו"ג במחובר חייב ואמאי גבי הקדש כי שייר לעצמו גיזה פטור, דלא דמי כלל, דתנן מכר לו העו"ג שיגוז הצאן מבהמתו ושעבד לו הבהמה שיגזוז אותה ישראל ומש"ה חייב הלוקח, אבל הכא הוא שייר לעצמו ולא שעבדו הקדש את הצאן שיגוז אותם דהקדש לא שייך ששעבד ומש"ה פטור שאין הצאן שלו ופשוט. ובזה ניחא מה דמייתי הגמ' מזה ראיה למכר אחת [דמפרש שמכר הגיזה] דהכא כשגזז האחת שוב אותה אינה משועבדת לו כלל וכי גזז השנית הראשונה אינה שלו, וכן מדוקדק בלשונו, דז"ל לקח הצאן לגיזתן חייב כו' ואעפ"י שחוזרין הצאן לעו"ג אחר גזיזה כו', ודוק בכ"ז:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה