אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק כד · הלכה טז
עוברת על דת משה וכו' וכן זאת שעשתה דבר מכוער וכו':
הרב המגיד כתב, אבל בהלכות כתבו וכו' אבל מבעל לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה דהיינו שיראו כמנאפין וכן דעת בעל ה"ג. והנה בה"ג כתב דמבעל לא מפיק רק שיראו כמכחול בשפופרת, וכולהו קדמאי הקשו על דבריו, דהא אף לענין מיתה מחייבין משיראו דרך המנאפין כדאמר סוף פ"ק דמכות מכש"כ לענין איסור, ונראה לן דתרי גווני איכא בענין עדות, יש עדות דלא בעינן שיראו הבעלי דברים את העדים, ויש כמו עדי קדושין, דאם נזדמנו אחורי הגדר וראו העדים את הקדושין כיון שהבע"ד לא ראו את עדי הקדושין שוב אינם מכוונים לשם קדושין וכמוש"פ הרשב"א הביאו ההמ"ג פ"ג הלכה ח', כן כוון הבה"ג, דאם ראו העדים את הבועל והנבעלת כדרך המנאפין ולא ידעו הבועל והנבעלת שהעדים רואים אותם, בזה כל זמן שלא ראו העדים כמכחול בשפופרת אמרינן דלא אבדו חזקת כשרות שלהן, ואף דעשו דבר המכוער מכל מקום לא עשו מעשה, ורק כי ראו העדים אמרינן, מדמפקרי כולי האי דידעי דעדים קלא אית להו ויספרו מעשיהן ומבזים עצמן מפני תאותן, תו אמרינן מדמבזי נפשייהו חזקה אש בנעורת כו' ומסתמא גמרו תאותן, אבל בה"ג מיירי בשמועה דרוכל יוצא ומנעלים הפוכין שבזה לא ראו הם העדים, בזה אמר דבעי שיראו העדים כמכחול בשפופרת כנ"ל ליישב דבריו, ועיין מה שכתבנו בהלכות איסורי ביאה פ"א בזה:
וכזה נ"ל לפרש דברי רש"י ז"ל כפי מה שהבין בשו"ת המיוחסות סימן קל"ג, ז"ל, ועוד מסתבר לי דלא אמרו אי מהימן לך אלא באינה מכחישתו כו' הא מכחישתו לא כו' ולא אמרינן ביה מהימן כבי תרי וההיא דשמואל בשאינו מכחישתו, וסעד לדברי מצאתי ברש"י שפירש אי מהימן לך כבי תרי הואיל ולא מכחישתו יעו"ש. ולדעתי נראה דרש"י סבר דכיון דהעד אמר שראה כדרך המנאפין מאי מועיל הא דנאמן ליה כבי תרי דלמא לידי מעשה לא באה, והיא סמכה אנפשה דתכחישנו ותעיז פניו לאמר ששקר הוא דובר ולא ידעה דבעלה יחוש לדבריו, וכיון שהכחישתו תו אמרינן דהבעל גופיה אף דמאמין להעד מכל מקום לא קים ליה דגמרה המעשה ויאמר אימור לא נבעלה כמכחול בשפופרת, ורק לקרוב בשר לא חששה כיון שידעה שבזה אין חיוב מיתה ולא מתסרא אבעלה, ואי דהעד לא ישתוק ויספר להבעל הלא חשבה שתכחישנו כאשר כן הוא האמת שהיא מכחישתו, אבל כי שותקת ואינה מכחישתו, הלא רואין אנו שלא תוכל האשה להעיז פניה נגד העד תו איך פגמה עצמה ובזתה בפני העד שהיה לה לדעת שיספר בפני הבעל והיא לא תוכל להכחישו, ומדפגמה עצמה כ"כ מוכח דהאמת שזינתה ודוק. ולפ"ז באומר העד שזינתה בפניו ועוד עדים, דרך המנאפים דלא שייך לומר שחשבה שתכחישם דתרי כי מכחישתן ג"כ תאסר, בזה כל שמאמינו כבי תרי אסירא ליה, וזה נכון בכוונת רש"י כפי הגירסא שהביא הרשב"א:
וראיתי חידוש בהלכות גדולות שכתב, שאם בא עד אחד ואמר לו שאשתו זינתה ואפקה על פיו, תו אינו מותר להחזירה אחרי זה, דכיון דהימניה כבי תרי תו שויא עליה חתיכה דאיסורא, ומאי רבותא דכיון דמהימן ליה כבי תרי אסור בה. ולכן נראה בכוונתו, דאף אם נותן אמתלא לא מהני דכיון דעביד מעשה תו לא מהני אמתלא וכמו שכתבו הקדמונים בהא דהוחזקה נדה בשכנותיה לוקה דלא מהני אמתלא כמו באמרה טמאה אני, יעוין סימן קפ"ה. וזה דין חדש, ויעוין ברמ"א סימן קט"ו סעיף ו' אשה שאמרה לבעלה שזינתה כו' אעפ"י שאינה נאמנת אם גירשה אסור להחזירה, ויעוין בחמ"ח שם ובתשובות נוב"י סימן י"א שחקרו הרבה אם מועיל אמתלא במקום מעשה, וכולם לא הביאו דברי הבה"ג, והאמתלא באמרה אשתו שזינתה חזק יותר דמצי לומר דגירשה כדי שתפסיד כתובתה. אמנם זה טעותא, דאף אם לא יגרשנה ג"כ הפסידה כתובה כמו שפסק רבינו בהי"ח אע"פ שאינה מאמינה, וא"כ למה ליה לגרשה. אמנם גבי עצמה לא מיחשב הגט למעשה דכיון דמתגרשת שלא לרצונה וכבר העירו בזה האחרונים אכמ"ל, ויעוין בתוספות המיוחס בטעות לר"י הזקן הנדפס מחדש בשמועה דעד אחד שאמר זינתה אשתך, ודוק היטב: