אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יד · הלכה יח

הלכה טז

היה בעלה ישראל כו' מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אחר כך מגרשה כו':
נראה לי מדברי רבינו דדייק הא דבתנאי כתובה אפרקינך ואותבינך לאינתו למאי מבעי לומר ואותבינך לאינתו אם לא לגרע כחה דאם לא יהא מותר בה כמו מדיר אינו חייב לפדותה, וזה דחוק. דחיובי דמחייב נפשיה לאינתתיה חשיב תנא ואזיל, ולכן מפרש דחששו חכמים לתקנות בנות ישראל שמא ימצא גברא קפדנא ולא ירצה להיות עמה אחרי שנשבית ונתעללו בה השבאים ויגרשנה, ותו יהא עליה לעז שיאמרו הבריות אין אדם מוציא הוצאות לבטלה, וכיון דפדה אותה וגירשה בטח ידע דנתרצה לשבאים דאמרה הני נמי לן גוברי וכעובדא דהנך שבויות דגיטין (דף מ"ה) יעו"ש ואסירא ליה, לכן לא החזירה וגירשה ויצא עליה קלא דזנות לכן עשו חכמים בתקנות ובחיובי הבעל שכשיפדנה יהא מחוייב להיות עמה כאיש עם אשתו, וכיון שהוא יתיחד עמה וידור עמה כדרך איש ואשתו אחרי זה יכול לגרשה ולשלחה לנפשה אחרי פרעון כתובה, דתו לא נפיק עלה לעז ולזות שפתים, ולכן אמרו ואותבינך לאינתו, וזה שדייק רבינו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה לגרשה אחר כך, היינו אחר שהחזירה לו לאשה כמו שהיתה, מגרשה אח"ז ונותן לה כתובתה, וזה הלשון הועתק בשו"ע (סימן ע"ח) והחלקת מחוקק נדחק בזה יעו"ש, וידעתי כי זה חדש, אבל מוכרח הוא בלשון רבינו:
ודע דרבינו לא הביא השמועה דשבויי מלכות כו' וגנובי ליסטות והמסקנא דבן נצר ומלכות אחשורוש, וכבר הרגיש בזה הרב המגיד לקמן פכ"ד, ונראה דרבינו מפרש דבסוגיא אמר אבוה דשמואל דאנוסה אסירא דחיישינן שמא נתרצתה בסוף ביאה, ורק בשבויה הקילו דהיא אינה בחזקת בעולה וכמו דאמרו משום דמנוולה נפשה גבי שבאי, וע"ז מייתי הך דשבויי מלכות כו' גנובי ליסטות כו' דאינן כשבויין, פירוש דהרי הם בחזקת בעולות באונס ואזלי הך ברייתות להני תנאי דסברי דשבויה בקדושתה קאי ולר' יהודה יש לה קנס וכתובתה מאתים, ולר' דוסא אוכלת בתרומה, ע"ז שקלו וטרו בברייתות אימתי הן בחזקת שבויות ואימתי אינן כשבויות, רק הן בחזקת בעולות ודאי, ולכן באחשורוש שלא היה צריך רק לאחת אימור לא מצאה חן בעיניו, שהוא לא ראה אותה קודם רק משרתי המלך ולכן אינה בחזקת בעולה רק כשבויה. אבל בן נצר שהוא בעצמו ראה אותה ונשבית רק לשם אישות ולא לעשות עמה מסחר וקנין עבור ממון שממון רב היה לו, רק אחר שנתעלל בה, שנאה, ונתנה עבור ממון, היא בחזקת בעולה באונס, ולסטים דעלמא אימור למסחר גנבו אותה ומיגו דמנוולא נפשה לא נטמאה והיא כשבויה ופשוט, ולכך לפי הדין לא זכר אותה רבינו, ואיהו סובר אף בנחבשה מחמת נפשות מותרת לבעלה ישראל וזה ברור, ואם כה נוכל לומר דהא דמחוייב להחזירה לו לאשה כשהיא רק שבויה ולא ידענו שנטמאה והיא אומרת טהורה אני. אבל כשנבעלה יכול לפדותה ולגרשה תיכף משום דנטמאה בביאת ערל מאוסה היא לו, וא"כ יתכן לפ"ז הגירסא בתוספתא כמו שהיא בתוספתא כת"י ערפורט, וז"ל, נשבית חייב לפדותה, במה ד"א בשבויי מלכות, אבל בשבויי ליסטות פודה אם רצה לקיים יקיים ואם לאו נותן כתובה, ופירושה כך, דזה ציון על המשנה וקאי על סוף דברי המשנה ואותבינך לי לאנתו וכדפרישית שחייב להחזירה לו לאשה שלא יאמרו מסתמא ידע בעל שנטמאה וילעיזו עליה וע"ז אמר בד"א בשבויי מלכות אבל בשבויי ליסטות [כגון בן נצר] דבחזקת בעולה הואי, פודה ואם רצה לקיים יקיים [שלא חייש שמא נתרצתה] ואם לאו נותן לה כתובה שברצונו תלוי אם לא רצה להחזירה לאשה רשאי ודוק. וזה העיר ההמ"ג שאם עבדו מעשה שמורה על רצונם או שפשעו בזה, שייך לומר דאינו חייב לפדותה, אבל באופן שפירש בזה רש"י שבבן נצר חייש שמא נתרצתה להנשא למי שהוא גדול כמוהו, אינו מובן מפני מה אינו חייב לפדותה כיון שהיא אומרת שאנוסה היא, הוי אינו יודע אם פרעתיך דהא חזינן האונס, רק חיישינן שמא נתרצית, ויעוין בדברי הרמ"א וכבר עמדו עליו ואכמ"ל. וזה נכון מה שפרשתי לרבינו דהברייתות אמרו דאינן כשבויות, פירוש, דאין בהם קולות שהקילו בשבויה, רק ודאי דנבעלה ולכך גם לר' דוסא לא אכלה בתרומה דלאו בקדושתה קיימא, וכן לאבוה דשמואל אסורה לבעלה ישראל שמא נתרצתה בסוף, אבל לדידן לא נפק"מ רק כפי מה שפירשתי בתוספתא נפ"מ להחיוב להחזיר ולא רשאי לגרש אחר שנפדית וכמוש"ב, ועיין ר"ן ורא"ה בזה:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה