אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יב · הלכה כד
המדיר את אשתו וכו' ממתינין לו עד ל' יום יתר ע"כ יוציא ויתן כתובה וכו':
ובשהדירה כשהיא ארוסה וניסת אמר בגמרא דסבר וקבלה ולא מצית אמרה כסבורה אני שיכולה לקבל ועכשיו אין אני יכולה לקבל דידעה דבלא מזוני לא מציא, ומלשון רש"י מוכח דמחלה חיוב המזונות לגמרי, ומלשון הגמרא אינו מוכח דאפשר לפרש דידעה דלמיזן בלא פרנס אי אפשר וניסת למיזון ע"י פרנס, ולכן אף לאחר שלשים יום ג"כ אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה, רק ניזונית ע"י פרנס, ומצאתי בשטמ"ק שפירש כן הרשב"א, וכן נראה לי עוד דאם היתה נערה בחיי אביה והשיאה אותה אביה לא שייך סברה וקבלה דאביה מסר לה בע"כ ומה היתה יכולה לעשות, ולא שייך לומר שניסת אדעתא דא, ואף אם תאמר דהוי כמו שנשאה ע"מ שאין לה עליו שאר וכסות, נראה ג"כ דהיינו דוקא במתנה עמה, אבל אם התנה עם אביה לא מהני דהיא לא מחלה ואביה מסרה בעל כרחה וכשניסת ויצאה מרשות אב היא הא לא מחלה ליה וצ"ב בזה עוד, והא דלא משני הגמרא שהשיאה אביה חדא מנייהו נקט:
ובזה יתישב מה שפירש רבינו נסים בפרק השותפין על מתניתא דהאומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובע"ח באין ונפרעין, דמיירי שהדירה בעודה ארוסה, וכיון דאכתי לא משתעבד לה חייל נדרא ומסתברא אפילו לאחר שנשאה דמשועבד לה, והרי מוכח בכתובות בפרק המדיר, וכונתו כיון דחל נדרא תו לא פקע, דמוכח דמפרש כהרשב"א דלא מחלה שעבוד מזונות, רק ניסת אדעתא למיזון בפרנס, ואם ליכא גברא דבעי למיהב לה, לוה מאחרים בתורת הלואה ובע"ח באין ונפרעין ממנו, וה"ה כשהשיאה אביה, וזה ברור ופשוט: