אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק יא · הלכה ד

פרק יא

ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה:
הרב המגיד כתב שזה ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה, ולמד זה מחרש ושוטה שנשאו נשים וכו' ששם דוקא ברוצה לקיימן, וה"ה כאן, וזה קיצור מופלג בדברי רבינו, ולהלן בפרק כ"ב כתב רבינו, אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה והחרשת שנשא פקחת כו' יירשנה, וכתב הראב"ד שלמד זה רבינו מדין כתובה כמו דחרשת אין לה כתובה מן הפקח כן אינו יורשה, וא"כ אף בחרש שנשא פקחת שאין לה כתובה ממנו אינו יורשה יעו"ש, ובהלכות נחלות כתב רבינו שאין הפקח יורש את החרשת שניסת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ופשט דבריו מורה דאף ברצה לקיימה כשנתפקחה אינו יורשה, ואם מדין כתובה למד, הלא בזה דיש לה כתובה גם צריך ליורשה, וכבר עמד ע"ז בלח"מ שם. אמנם כבר העיר הכסף משנה דדברי רבינו מפורשים בירושלמי דפ"ק דכתובות הלכה ב' ומזה למד רבינו, וכן כתבו שם מפרשי הירושלמי, וזה לשונו, חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסיה והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיה [זה דין של רבינו לקמן פרק כ"ב, שהיא בת דעת ומזכה לו בנשואין שלה כל הזכיות שיש לבעל על אשתו שהלא ניחא לה בנשואין של חרש וניסת להחרש בכל הזכותים שיש לבעל על אשתו], פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה ואם מתה אינו יורשה שהוא רוצה לזוק לה נכסיו והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה, ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה, ר' ירמיה בשם ר' ליזר כשכנסה פקחת כנסה [פירוש כשכנסה פקחת ונתחרשה], ריב"א בשם ר"ל שכנסה פקחת ונתחרשה מכל מקום לא פקחת כנסה [בתמיה דא"כ כשכנסה פקחת ונעשית אשתו אמאי אינו יורשה הא אשתו היא לכל דבר ומשני] תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחלה אין לה כתובה לפום כן צ"ל יש לה, עכ"ל הירושלמי כפי ההגהה הברורה, וכיון שכן הלא דין שלפנינו בכנס חרשת ונתפקחה דיש לה כתובה כו' מפורש הוא בירושלמי, ולכן נקטיה רבינו כפשטא דאף אם עדן לא בא עליה ואינו רוצה לקיימה יש לה כתובה, דבשלמא בחרש שנשא פקחת הרי בעת נשואין היה אינו בן דעת, ולכך השתא דנתפקח אפשר דיאמר איני רוצה לקיים אותה ויגרשנה דבידו לגרשה דבו תלוי הגט, ולכך כל זמן שלא בא עליה ואינו מקיימה עוד, אין לה כתובה עליו אף אם מת אח"כ, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי לאו בידה לגרשו והיא אשתו גמורה, ואין שייך לומר שלא ירצה הבעל שנשא כשהיתה חרשת לקיימה כשנתפקחה, וכל פקח הלא נותן כתובה לאשתו רק דכאן חששו דממנעי ולא נסבי וכיון שנתפקחה לא שייך זה, לכן יש לה כתובה אף אם לא בא עליה בפקחותה. והדין שפסק בהלכות נחלות דאף אם כנסה חרשת ונתפקחה אינו יורשה ג"כ מפורש הוא, וזה אע"ג דרוצה לקיימה ובא עליה, דדוקא בחרש שנשא פקחת אמרינן דאם רוצה לקיימה בעת פקחותו כשנתפקח אח"כ, הרי היה בידו לגרשה וחזינן דניחא ליה בהנך נשואין שנשא בעודו שלא היה בן דעת, ולכך יש לה עליו כתובה, אבל בפקח שנשא חרשת ונתפקחה אף שבא עליה אימור לא ניחא לה בהנך נשואין שניסת כשלא היתה בת דעת, אבל מה תעשה הרי אין בידה לגרשו, וכיון שתקנו לה חכמים בעודה חרשת נשואין הרי צריכה גט ומה בידה לעשות. ואף לשיטת רבינו דבמאיס עלי כופין אותו להוציא לא ניחא לה לזלזולי בבי דינא ולכופו, לכן אף שבא עליה ג"כ אינו יורשה, ובכל זה יראה לי שזה ברוצה לקיימה, דהנשואין לא הוי רק מדבריהם כמו שהיה קודם. אבל בבעל אותה בפני עדים אחרי שנתפקחה דאז אמרינן דלשם קדושין הוא בועל והוי קדושין דבר תורה וכמו בבא על הקטנה כשנתגדלה אמרינן דאם קבלה קדושין משני אינה צריכה גט כרב דלשם קדושין הוא בועל, וכיון דמקודשת אליו מה"ת הרי רצתה בקדושיה דבר תורה והבעל יורשה, דנעשה כאילו קדשה עכשיו ויש להבעל כל הזכיות שיש לבעל על אשתו, רק במקיימה באופן שאין עדים שלא נתוסף בקדושיה קדושי תורה אז ברור דאין הפקח יורשה הואיל ואין ראיה שרצונה בנשואיה, כנ"ל בזה. דאף דדעת רבינו דירושת הבעל מדבריהם ולפ"ז הוי מצינן למימר דאף שבא עליה אחר זה לשם קדושי תורה שלא יתפסו בה קדושי אחר ג"כ אינו יורשה דלא תקנו חכמים ירושה, כיון שהנשואין היו בעודה חרשת ולאו בת דעת הויא וצריכה גט ומה תעשה, בכל זה לא מחוור והעיקר כדכתיבנא והדין דחרש שנשא פקחת הלא מפורש הוא בירושלמי, ואין לומר דנפרש דמיירי בנתפקח אחרי זה, וכמו דסיפא דפקח שנשא חרשת דיש לה עליו כתובה מוקי הירושלמי בנתפקחה אח"כ, והכי נמי רישא דחרש שנשא פקחת מיירי כשנתפקח אחר זה, זה אינו, דאם כן אמאי אין לה עליו כתובה כיון דנתפקח. ואין לפרש דמיירי כשלא בא עליה עדיין כשנתפקח ואינו רוצה לקיימה, דא"כ אמאי יורשה כיון דלדבריך חרש אינו יורש פקחת ואטו אם נתפקח יורשה. ונראה שמהראב"ד אישתמיט דברי ירושלמי זה שכתב שלמד מדין כתובה והוא מפורש בירושלמי כרבינו. ולהיפך דאם נתפקחה אח"ז יש לה כתובה ואינו יורשה, וטעם הדבר, דפקח הנושא חרשת אין לה עליו כתובה דממנעי ולא נסבי דפיקח שנשא אותם חושב אם יוכל לדור עמה הרי טוב ואם לאו יגרשנה כיון דאין לה כתובה. אבל אם תאמר דיש לה כתובה ממנעי ולא נסבי, אבל בפקחת שנשאה חרש הרי יודעת שנכנסת לרשות חרש ותהא אגידא ביה לעולם דאין בידה להתגרש ומה איכפת לה שהבעל החרש יירשנה במותה כיון דניחא לה באישותו וטב למיתב טן דו יהיה יורשה ג"כ ופשוט:
סוף דבר דעת רבינו על פי ירושלמי דהפקח שבן דעה הוא מתחייב את עצמו ליתן ככל זכיות שיש לאשה עם בעלה, רק כתובה לא תקנו דבאמת אין נשואין כלל לחרשת, רק חכמים תקנו וראו שימצאו אנשים שישאו גם חרשת אבל אם יתחייב כתובה לא נסבי לה. ולפ"ז הבעל אוכל פירות נכסי אשתו הפקחת אע"פ שהוא חרש דהיא זיכתה לו נכסיה שהיא ניסת לדעתה, לבד מעשי ידיה שצריכה למזונות, ואף בעבד עברי אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, וכן החרשת עם הפקח היה לה על הבעל כתובה ות"כ, רק חכמים חששו דממנעי ולא נסבי, והוא היה בן דעת כשנשאה לכן הבעל חרש זוכה בכל הזכותים שיש לבעל בנכסי אשתו הפקחת. והא דאמרו בריש האשה רבה, דהואיל והיא אינה זוכה בדידיה, כך הוא אינו זוכה בדידה, זה תמן דנשואין שלה באיסור וחכמים לא ניחא להו בנשואין דילהו כמו שניות וכו' נפסק אגד הקשר ויחס ברית נשואין שלהם, וגם שם בשניה דעת ירושלמי כן דאע"ג דאין לה מזונות מכל מקום הבעל זוכה במעשי ידיה יעו"ש פרק יש מותרות הלכה ה', ובזה נראה דפליג הבבלי, ואולי מוקים הבבלי זאת הברייתא כר' אליעזר דסובר באשה שהלך בעלה למדינת הים כו' דבעלה זכאי במציאתה כו' דלדידיה לא קנסו רבנן, כן הוה"ד בשניה דהיא מרגלת אותו לא קנסוהו ודוק, אבל כאן חרש שנשא פקחת דנשואין הלא הוא מתקנת חכמים וחכמים חששו לטובתו ורצו לתקן ככל דיני נשואין, רק שלא חייבו אותו בכתובה משום דחרש לאו בר דיעה הוא וחיובו וכתיבתו אינו כלום לכן לא שייך לחייבו, אבל היא שהיא בת דעת זכיא ליה בשלה ככל פקחת שניסת, וזה כוונת ירושלמי שרצת ליזוק בנכסיה בנשואין שלה שניסת אליו מדעתה, וזה פשוט וברור:
אבל קשה לי מהא דאמר סוף פרק הכותב דרב ושמואל פליגי אם קטנה יוצאה בגט אם יש לה כתובה, הוא בפלוגתא דר"א ור"י ואמר אליבא דר"א כו"ע לא פליגי כו' ואמאי נימא דר"א סובר דקטנה שאינה בת דעת לכן לא זכי הבעל בקנינים שיש לבעל על אשתו כלל. אבל מניה דידיה דאיהו בן דעת יש לה כתובה ות"כ, וכמו דאמרו בירושלמי גבי פקחת שניסת לחרש. ונראה דסבר תלמודין דאם הוי ר' אליעזר מחשיב לנשואין דילה דיהיה לה ממנו כתובה ות"כ, לא היה מקיל דאם היא בת כהן לישראל דתאכל בתרומה, אע"ג דלהירושלמי באשת חרש הלא יורשה וזכי בנכסיה ובכ"ז אמר בפרק אלמנה לכה"ג דטובלת מחיק בעלה ואוכלת בתרומה, הלא בזה פליג הבבלי דאמר שם חרש פוסל דהא קניא בתקנתא דרבנן, ובפרט דשמואל גופיה אמר ביבמות לר"א דעשאה כמטיילת בחצר עמו, אלמא דאיהו מודה דלר"א אין לה כתובה, רק לר' יהושע אמר דרב סבר דגם בקטנה חששו חכמים דממנעי ולא נסבי לה לכך העדיפו כח הבעל יעו"ש ודוק. וכבר נדפס זה משמי בספר מלאכת חרש ח"ב, רק באתי עתה לקיים דברי שהוא ירושלמי מפורש דיורש את נכסי אשתו הפקחת וכל שכן שאוכל פירות נכסיה, ובשביל שהאחרונים לא עיינו בירושלמי לכן לא דקו בזה במח"כ ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה