אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ט · הלכה כא
והדבר ידוע שכתובה שכתב לאחת מהן אבדה כו':
בהשגות שאם התנה לה סתם אעפ"י שלא כתב חייב וכו'. הנה בודאי תנאי מהני דהוי כתנאי שכירות דמהני ומצי להתחייב, רק פליג על רבינו, דהא דקנסוהו בקידש בביאה לשלם לכל אחת כתובה, היינו באופן דנתחייב לה על ידי מעשה הביאה, וחייב את עצמו, שהאשה שתתבענו והוא לא יכחישה, לומר נתקדשתי לך בביאה ונתחייבת לי כתובה, יתן לה. אבל באומרת כתב לי כתובה והכתובה אבדה, הלא לא התחייב א"ע רק באופן שתוציא את כתובתה והיא נחתא אדעתא דהכי דעל ידי כתובתה תגבה, או בעדים שכתובה שהיה לה ממנו נאבד, תגבה שאל"כ יוכל לומר פרעתי ובפרט כשימות טענינן ליתמי פרעתי, בזה אינו חייב לתת כתובה לכל אחת, והגע נא בעצמך למ"ד אין כותבין שובר אינו צריך לפרע מחשש שמא יחזור ויגבה ע"י השטר או ע"י עדי השטר, וכיון שכאן צריך ליפרע לעוד ארבעה ועשו חכמים הספק כודאי לו שחייב לה, אבל הוי כמשלם עוד ארבעה עבורה ומאי מהני כתיבת שובר שלה ודאי דאינו חייב בלא כתובה, ואף דהוא גרם שאינו יודע אם אינו חייב למי שאינו חייב, בכל זה הא גם לה בספק לו אם הוא חייב ומן הדין פטור, כן סברת הראב"ד ז"ל, והוא נכון ודוק: