אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ז · הלכה כג
לפיכך המקדש על תנאי וכנס סתם או בעל סתם ה"ז צריכה גט:
רבינו נסים ביאר טעמא באורך, דטעמא דלא אמרינן בכך הא אין אדם עושה בעילתו ב"ז דאתנאה סמיך, רק טעמא דאימור אחולי אחיל וזה לא הוי רק ספיקא לא ודאי דאחיל לתנאיה, ולרב מתניתין מיירי אף בקדשה ע"ת וכנסה סתם דאין לה כתובה, וטעמא משום דאימור אחולי אחליה לתנאיה, דאם הוי אמרינן משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז שפיר הוי ניחא לה דאין לה כתובה דתנאי לא מחיל, רק לענין קדושין הוי ודאי דצריכה גט, אבל כיון דלאו משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז ובין כנס ובין בעל הוה טעמא משום דאימור אחולי אחיל לתנאיה הוי רק ספיקא. אמנם בסוגיא שם דמוכח מהא דחולץ ע"מ שתתן מאתים זוז דהוי חליצה מוטעת וכשרה משום דאחולי אחיל לתנאיה הרי דסמכינן אהא לקולא ובודאי אחליה לתנאיה כ"ז שלא התנה בשעת גמר מעשה:
אמנם אם נתבונן מדברי רבינו נסים נראה דלפי מה שהוכיח שם דלמסקנא אף לרב בקדשה סתם וכנסה סתם אין לה כתובה ומשנתנו מיירי סיפא אף בקדשה סתם וכנסה סתם, ואינה מקודשת רק מספק ביש בה מומין אלו ונדרים אלו דקפדי אינשי ולכן אין לה כתובה, ומשום זה מביא האלפסי בהלכות שנויי דמשני בגמרא אמאי אין לה כתובה בקדשה סתם וכנסה סתם, וכן אמר הגמרא משום סימפון כמוש"כ ר"ן ותוספות, א"כ בזה אמרו דאף אם קדשה ע"ת וכנסה סתם ונמצאו בה מומין לא אמרינן דמדלא חשש להזכיר התנאי בעת הכניסה דאחליה לתנאיה בודאי, רק דנשאר הדבר כאילו לא התנה כלל והוי ספק אם קפדי אינשי בהא או לאו והתנאי אינו מועיל כיון דלא התנה בשעת כניסה אמרינן דאחולי אחיל לתנאיה והוי ספק כאילו לא התנה כלל, אבל אם היה התנאי מפורש משאר דברים שסתמא אמרינן דיש לה כתובה דלא קפדי אינשי בהכי, א"כ בלא הזכירו בעת כניסה אחולי אחליה לתנאיה דמדלא חש להזכיר אמרינן דהוי כאילו לא התנה כלל ואף אם היה בלבבו אדעתא דתנאי הוי דברים שבלב ולא הוי דברים דהענין מוכיח, דכנסה סתם ולא הזכיר תנאי כלל והוי כאילו לא התנה כלל ומקודשת מודאי, ולכן בחליצה למאי דס"ד דכל דלא התנה בשעת גמר מעשה אמרינן דאחליה לתנאי והוי כאילו לא התנה כלל ושפיר הוי חליצה כשרה אף אם לא תתן מאתים זוז, וזה נראה נכון בכוונת הר"ן:
אבל דעת רבינו דכתב בכל התנאים דמקודשת מספק מוכח דאף בתנאים דלא קפדי אינשי כיון שהתנה בעת הקדושין הוי ספיקא אם אחולי אחיל לתנאיה. ונראה לנו בזה כך, דהנה בשו"ע הלכות גיטין (סימן קנ"ד) כתב מי שגירש אשתו בגט כשר ויצא קצת לעז על הגט מותר לכופו לתת גט אחר, ויש מקור לזה מדברי ירושלמי (פ"ק דגיטין הלכה א') נתן לה גיטא אשכחינה בפסול כפוניה ויהב לה חורין כו' וזה מורה דכופין לתת גט אחר, ועיין במפרש שם שפירש שיש לומר דכהן היה והיה אסור לישא אותה יעו"ש. אולם גם בשו"ע לא נזכר רק בשהגט כשר אך קצת לעז איכא, אבל בספק גט צ"ע אם רשאין לכוף אותו לתת גט אחר ואולי הוי גט מעושה. אולם כ"ז בגט ספק דהוי רשאי לישא אותה שנית, אבל בחליצה שיש בה ספק דאינו רשאי ליבמה דהוי ספק חליצה וקאי עלה בלאו דלא יבנה ודאי דמסתברא דכופין אותו לחלוץ שנית עד שיאמר רוצה אני ואין זה חליצה מעושה שלא כדין כיון דמספק אסור בה ותהא עגונה ודאי דכופין אותו לחלוץ, וכזה מצאנו בירושלמי פרק מצות חליצה אתא עובדא קומי רב הונא ועבד כרשב"ל כד שמע ר' יוחנן פליג חזר וכפה וחלץ לה תניינות, הרי דכיון דבחליצה הראשונה יש בה ספק תו כופין אותו לחלוץ שנית דכיון דהוא אסור בה תו אין מעגנין לבת ישראל, ועי' שו"ע סימן קס"ט ס"ק נ"א, ועיין ההמ"ג בשם הרשב"א שכתב כך יעו"ש וז"ב. א"כ נתבונן כיון דהוי סבר דכל דלא התנה בשעת המעשה אימור אחליה לתנאיה והוי ספיקא אם אחיל או לא. א"כ כי יחלוץ לה והיא לא תתן לו המאתים זוז, אינו רשאי לחזור ליבמה דכבר אסורה עליו, וא"כ מפסיד ההיתר ליבמה, ואז יכופו אותו הב"ד לחזור ולחלוץ לה בלא תנאי ולא ירויח כלום בתנאו, לכן אמרינן שפיר מדלא חש להזכיר התנאי בעת גמר המעשה שפיר אחיל לגמרי כיון דלא חש לספק דתהא אסורה עליו והב"ד יכופו אותו לחלוץ שנית בע"כ ולא הזכיר התנאי שפיר אחיל לתנאיה בודאי, אבל גבי קידשה על תנאי וכנסה סתם אף אם הוי ספק שמא אחיל לתנאיה ותהא אסורה להנשא בלא גט מ"מ אין ודאי דאחיל מדלא חש שתהא צריכה להנשא בגט. דאף אם הב"ד יכופו אותו לגרשה ויאמרו לו כנוס או פטור הלא לא יתחייב ליתן לה כתובה, ועוד דאפשר דאין הב"ד רשאין לכופו כיון דהיא גרמה שהיא ידעה שיש עליה נדרים ויש בה מומין ונתקדשה אליו ע"י תנאי זה אפשר דבזה רק מבקשין ואין כופין וכמו שאמרו באמרה קדשתני והוא אומר לא קדשתיך, כיון דהיא פשעה והטעתו בתנאי זה, ועוד דיהיה ספק אם אחליה לתנאיה לא יחייבוהו ב"ד בשאר כסות ועונה, ולכן אף דיאסר בקרובותיה אף אם אינו מוחל תנאו מספיקא דמספקא לכו"ע אם אחיל אינש לתנאו במה שכנסה אחר זה בסתם, בכ"ז לא אמרינן דאחולי אחיל לתנאיה ודאי, משא"כ בחליצה כיון דתהא אסורה עליו גם מספיקא ועוד דהב"ד יכופו אותו לחזור ולחלוץ, ולכן כיון דלא חשש להזכיר והכניס עצמו לספק הזה בחליצה אמרינן דודאי אחולי אחיל לתנאיה ולא חשש ליה כל עיקר, ולכן שפיר לרב דמשנתנו בקדשה ע"ת וכנסה בסתם אין לה כתובה דאינה רק מקודשת מספיקא שמא אחיל לתנאיה וכמו"ש רבינו, ועיין ירושלמי משם מתבאר פסק רבינו כר"י יעו"ש:
ודע דמסתפקא לי בהא שכתב רבינו לקמן (פ"ט הלכה ט"ו) קדשתני והוא אומר לא קדשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט כו' והוא כפי מה דמסיק בתלמודין דאין כופין אותו ליתן גט, איך הדין באמר האב על בתו נערה קדשתיה לפלוני, ופלוני אמר לא קדשתיה מי כופין אותו ליתן גט כדי שלא תעגן ותאסר להנשא, דהיא לא פשעה מידי, בשלמא גבי אמרה נתקדשתי לפלוני מצי אמר לא היה לה לשקר, אבל כאן אביה שיקר ומה היה לה לעשות. לכן יכופו אותו אם כנוס או פטור, וכיו"ב מצאנו לרבינו שפסק לקמן (פרק כ"ג הלכה א') כתנא דמשנתנו דאם פסק האב נדוניא כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא, אבל אם פסקה היא על עצמה כו' יושבת עד שתלבין ראשה והכא נמי אם אביה משקר תו כופין אותו או כנוס או פטור, או דילמא שאני כאן דלא ניחא ליה לאיתסורי בקרובותיה וצ"ע להלכה: