אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ז · הלכה יא
כשיבואו קידושי ראשון ימצאו אותה אשת איש כו':
יעוין בהרב המגיד מה שהביא בשם הרמב"ן, ולהבין דבריו שרבינו אזיל בשיטתו כפי מה שהוכיח ההמ"ג מלשונו הזהב נבאר דברי הירושלמי וז"ל בהלכה א'. ר' אבוה בשם ר' יוחנן, הר"ז עולה לאחר שלשים יום ומכרה בתוך שלשים יום הר"ז מכורה והקדישה הקדש, חזר ולקחה בתוך שלשים יום חל עליה הקדש עולה, לאחר שלשים לא חל עליה הקדש עולה, לא דמיא עולה לאשה מה דמיא אשה לעולה, א"ר חייא בר אבא תיפתר שמת השני והוה ליה אח מכיון שזקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון, מה דמיא עולה לאשה, אמר ר' מתנה תיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע עכ"ל. והנה הולך בסיגנון ישר רומיא ותירוצא באופן נכון, אשר מזה יבין כל רואה כי לא נשתבש בהעתקה, ובכ"ז קיצורו יכסה זהרו עד כי לא נבין שורש דבר. ולדעתי נראה לבארו, שורש דבר, דאשה מקנה עצמה לבעל הראשון אחר שלשים יום, ובתוך שלשים הקנתה עצמה לאחר, ואם חזרה אחר כך לרשותה מקודשת ממילא והוא שתחזור עצמה קודם שלשים, הא לאחר שלשים לא וקאמר דכן בהקדש אם אמר שתהא עולה אחר שלשים ובתוך שלשים מכרה לאחר, אם חזרה אחר כך לרשותו, חלין ההקדש והוה עולה, ודוקא שתחזור לרשותו קודם שלשים, אבל לאחר שלשים אינה קדושה ואמר דלא כן לא דמיא עולה לאשה. ופירושו לענ"ד, דאם אמר שתהא עולה אחר שלשים בזה נכלל שתהא תולה כ"ז שתהיה בחיים ראויה להקריבה, וגם אחר ארבעים תהיה עולה. וכוונתו היה שמשלשים תצא מרשותו, אבל כי לא מצי ההקדש לחול רק אחר ארבעים, שלאחר ארבעים חזרה לרשותו, חל ההקדש לאחר ארבעים, שגם זה נכלל בתוך הקדשו, אבל באשה, דאשה המתקדשת יוצאה לאחר זה בגט, אם כן כשקדשה לאחר שלשים אינו נכלל בזה שתהיה אשתו לאחר ארבעים, דאפשר לגרשה קודם ארבעים, וא"כ דוקא שיהיו חלין אחר שלשים אמר לה, אבל שיהיו חלין אותן הקדושין אחר ארבעים מי שמעת ליה כיון שאינו בכלל הקדושין שלאחר השלשים דמצית היה להתגרש מאתו קודם ושפיר לא חלו הקדושין אם חזרה לרשות עצמה אחר שלשים יום, אבל בהקדש אף כי חזרה לרשותו אחר שלשים ג"כ חלה ההקדש ונעשית עולה וזה סברא בהירה בס"ד * . וע"ז מסיק מה דמיא עולה לאשה, פירוש, באיזה אופן תמצא דעולה תדמה לאשה, דבעינן שתחזור לרשותו קודם שלשים יום, אמר ר' מתניא תיפתר שהקדישה לבעלת מום קבוע דאז ההקדש הוה הקדש דמים ויש לה פדיון, א"כ בזה שאמר שתהיה לדמי עולה לאחר שלשים בזה אינו נכלל שתהיה עומדת לדמי עולה אחר ארבעים דאפשר בפדיה קודם ארבעים, וכיון שלא חלה אחר שלשים מחמת שלא היתה ברשותו, שוב לא חל לאחר ארבעים ג"כ ולא קדשה כלל וכמו באשה ודוק:
הגה"ה
והא דאמר מה דמיא אשה לעולה, פירושו לפ"ז, דתהא אף שלא חזרה לרשות עצמה רק אחרי ארבעים יום בכ"ז יהיו חלין הקדושין. אמר ר"ח בר אדא תיפתר שמת השני והוה ליה אח מכיון שהיא זקוקה ליבם לא חלו עליה קדושי הראשון, זה ענין נפלא, עפ"י מה דמבואר בירושלמי לקמן הלכה ה' דשקיל וטרי אם קדושין תופסין בשומרת יבם, ופריך מלאחר שיחלוץ לך יבמך דחזינא דכ"ז שהיא שומרת יבם אין הקדושין תופסין. ומשני ריב"ב מתניתא לאחר שיחלוץ לך יבמך אבל כו' לאחר שימות יבמך הרי זו מקודשת, ופירושו פשוט עפ"י המתבאר אצלי בקונטרס זיקה, דהירושלמי סבר דבזקוקה ליבום לאו בת קדושין היא, רק סבר כי מת היבם, או מתה היבמה, או חלץ לחברתה היינו צרתה פרחה זיקה ממנה למפרע ותפסו בה קדושין ולכך אם קדשה לאחר שימות יבמך לא הוי דבר שלב"ל, דמעיקרא נמי בת קדושין היא, אבל אם חלץ היבם או בא עליה, הזיקה נשארה במקומה דהא נתקיים תכליתה [דתכלית הזיקה או יבום או חליצה], ופרחו הקדושין ולכך המקדש לאחר שיחלוץ יבמך הוה כמקדש דבר שלא ב"ל דמעיקרא לאו בת קדושין היא ע"כ, ומתבארים הדברים במפורש ביבמות פ"ק הלכה א' קידש אחד מן השוק את אחת מהן ובא היבם וחלץ לה או בא עליה נפקעו ממנה קדושין חלץ לחברתה כו' למפרע חלו עליה קדושין ע"כ. ועוד כמה מקומות מפורשין כן, ע"ז קאמר הירושלמי כאן דאיך משכחת שלא תחזור לרשותה עד אחר שלשים יום ובכ"ז תהא מקודשת כמו בעולה, ע"ז אמר, דאם נתקדשה לשני ומת השני קודם שלשים יום, ובכ"ז אינה חוזרת לרשותה דהוה ליה אח וזקוקה ליבום, ובידו לחלוץ או ליבם ולא יהיו חלין הקדושין, ואחר כך מת לאחר ארבעים יום, כיון דמת וחוזרת לרשותה, שוב פרחה לה זיקה מעיקרא, וחלין הקדושין למפרע משלשים ואילך, דוגמא אילו קדשה בתוך הימים שהיא שומרת יבם דחלין הקדושין ה"נ חלין הקדושין למפרע. הרי דמשכחת גם באשה אף שחזרה לרשות עצמה אחר ארבעים בכ"ז חלין הקדושין וזה נכון:
ולפי פירושי זה האמיתי, יתחוורו דברי רבינו משה בן נחמן, דכתב דלדידן דקיי"ל דקדושין תופסין שפיר ביבמה לשוק, א"כ אף אם מת והניח אחיו בכ"ז חלין הקדושין, דכן קאמר גם הירושלמי. וטרם באתי אל העיון בירושלמי, אמרתי, דאין ראיה לדחות דברי ירושלמי, דהמקדש אותה לאחר שלשים, לא כוונו רק אם תהיה ראויה לביאה בשעת חלות הקדושין, כמו דהוי השתא, אבל כיון שאינה ראויה לביאה לאחר שלשים, אדעתא דא לא כוונו שיחולו הקדושין. אולם כפי פירושי בירושלמי דברי רבינו מפורשין בירושלמי היטב. ומה שיש לפלפל בזה בדברי הירושלמי אבאר במקום אחר: