אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה ד
וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט:
כן מקיש הגמרא יציאה להויה, ונסתפקתי דמבעי להגמרא ריש זבחים אם סתמא כשר בגט, ומסיק דפסול משום דאיתתא לאו להתגרש קיימא, ולכן בקדשים כשר הקרבן, משום דסתם לשמו קאי. ולפ"ז יתכן דבקדושין דאמרו סוף פרק יש נוחלין איתתא לאינסובי קיימא אפשר דסתמא כשר, או אפשר דשאני קרבן דסתמא לשמו ולשם בעלים קאי, משא"כ בקדושין אע"ג דלאינסובי קיימא, מ"מ לא קיימא לאינסובי דוקא לאיש זה, דהא אפשר לה להנשא לאיש אחר, וכמו כן אמרו בפרק תמיד נשחט דסתמא לאו להני אוכלין קאי דילמא ממשכי כו' ע"ש:
ונראה דבפ"ק דגיטין (דף י') דפריך והא איכא לשמה משום דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, ומתרץ מלתא דאיתא בקדושין לא תני, ואם נאמר דסתמא כשר בקדושין א"כ ליתני סתמא דבגיטי נשים ושחרורי עבדים פסולים. ויש לדחות, דנתבונן לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה ורק חתימה בעי לשמה א"כ מאי חידוש יש כאן בגיטין, אטו אם יחתמו העדים על שטר שנכתב בלא צוואת המתחייב מאי חשיבות יש בו, וכלום יש דבר קיים בעדותן, וכשמעידין על דבר שלא היה עדיין פסול בודאי דאין זה עדות כלל, וצ"ל דאין זה רק כשצוה הבעל לגרש לכתוב ספר כריתות לאיזו שירצה לגרש או לשם אחת מנשיו ולא פירש לאיזו, וכיון דכותב על פי צוואת הבעל, והבעל לא פירש לאיזו וחתמו עדים בצוואת הבעל, בזה ודאי בשאר שטרות אם יצוה עדים לחתום שילוה מראובן ולא פירש מאיזה ראובן, דעדות גמורה היא שמתחייב לראובן שיתן לו השטר, וכש"כ כאן בגט דלא בעי דעתה ודאי היה מועיל, לולא שהצריכה התורה חתימה לשמה, א"כ כיון שנכתב ע"פ צוואת הבעל ויש לו שתי נשים ששמותיהן שוין תו הוי כמו שאמרו ריש זבחים דזה גרע מסתמא דהוי כמו דאינתק לשם חברתה ואין זה סתמא כלל דהויא כמו דנכתב לשם חברתה אשתו השניה, וזה ברור. א"כ כאן דתני וכדברי ר"מ בארבע, מוכח דר"מ מודה בהנך ארבעה, ואם הוי תני לשמה הלא גם בקדושין בעינן, ואם הוי תני סתמא הלא בחתימה לא משכחת סתמא, וליכא למימר דצוה לכתוב ולחתום לשם נכרית דאמרו שם דהוי כמו סתמא כיון דלאו בת כריתות הויא ולא מחרבתה כיון דשלא במינו יעו"ש, דבכה"ג בחתימה אם יאמר חתמו שטר ששדי נתון לשוטה זה ששמו ראובן כו' דלאו בר קנין הוי כלל מי הוי עדות ושם שטר ע"ז, שאם יתן השטר לראובן אחר תהא קנויה לו השדה? ובלאו כ"ז בקדושין אם חתמו עדים על טופסי קדושין שנכתבו סתמא, הלא בכל מקום בשטר בעי מרצון המתחייב, והיא המתחייבת ובלא רצונה שהיא המקנה עצמה לבעל, מה דין שטר יש לו, לכן אף כי אמינא דצוה לכתוב לנשיו וחתמו דהוי סתמא, מ"מ בקדושין דבעי מרצון המתחייב ודאי לא מהני בכה"ג שחתמו סתמא אף בצוואת המקדש וז"ב:
אולם לפ"ז תמיה לי בפרק האיש מקדש (דף מ"ח) דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן, דר"מ סבר המקדש בשטר אינה מקודשת כגון שכתבו שלא לשמה כו' א"נ שכתבו לשמה ושלא מדעתה וקא מיפלגי בפלוגתייהו דרבינא כו', דא"כ לר"מ בכתבו שלא לשמה הא אף לר"מ בגיטין ג"כ כשר כשמצאו באשפה, ועל כרחין דבחתמו עדים מיירי, וא"כ אף שלא מדעתה תיפוק ליה דנחתם שלא מרצון המתחייב ואין זה שטר רק מפי כתבם, וכן בשלא לשמה א"כ אין זה עדות וכמוש"ב. וצ"ל דמיירי כגון דשויתיה שליח לקבל קדושין או דשדיך ונתרצית בקדושיה, רק דשמה ושם חברתה שוין ושניהם נשתדכו לו ושמותיהן שוין, וכיון דשלא מדעתה נחתם אין זה קדושין דילפינן מגט. [או דאזלי להני אמוראי קמאי רב הונא ורבא דסברי בגיטין (דף כ"ג) דאף לר"מ בעי כתיבה לשמה מה"ת ומיירי בשנכתב שלא לשמה] וכ"ז דחוק. אמנם ז"א דהא בערכאות קתני דכשרין בקדושין, וע"כ בעדי מסירה מיירי, וזה דלא כר"מ, והא דתני וכדברי ר"מ פירושו בתוספות למאן דסבר כר"מ בהא יעו"ש. וא"כ הדק"ל ליתני סתמא וע"כ דסתמא פסול בקדושין [והא דמשמע מתוספות גיטין (דף כ"ו) דבשחרורי עבדים כשר לכתוב טופס ולא גזר אטו תורף, וכן בקדושין לא גזרי אטו תורף משום דהסופר לא יטריח לכתוב שלא בבירור לשמו ולשמה דאימור יקדשנה בכסף בפרוטה, ול"ל למכתב שטר ולשלם לסופר, ולכן סברי דכשר לכתוב טופס ולא גזרינן ולכן שפיר הקשו דניתני וכדברי ר"א בארבע, ולא שייך דאיתא בקדושין דשם ודאי לא גזר דרובא מקדשי בכספא וכדאמר פרק ד' אחין דמשו"ה לא תקון זמן בש"ק ודוק היטב:
אולם יש לדחות דלר"מ ג"כ משכחת פסולא דרבנן בגיטי נשים ע"י ערכאות, והוא בכתיבת יד הבעל דכתיבתו כמאה עדים דמי וכמו דמוקי בגמרא הך דשלש גיטין וכו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כר' מאיר ועיין רש"י ותוספות שם, וא"כ אם נעשה בערכאות וחתומים עליו נכרים פסול והולד ממזר ואם ניסת תצא, דאימור לא יקיימו כתב ידו של הבעל ויסמכו על עדי החתימה, ובזה לא הוי אלא פסולא דרבנן והוי כמו דאוקימנא בעדי מסירה אליבא דר' אלעזר, ושפיר משכחת וכדברי ר"מ בארבע. ולפ"ז יש לפקפק במה שהוכחנו דסתמא פסול בקדושין דבעי למיתני מילתא דגם לר"מ איכא דפסול בגיטין וכשר בקדושין וחתימה בסתמא לא משכחת כמוש"ב בס"ד:
אולם מדברי הירושלמי מוכח דסתמא פסול לקדושין, והוא, בריש תרומות על משנה דחשו"ק שתרמו אין תרומתן תרומה, ופריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלו חשו"ק כו' ואיזהו מעשה שלהן ר"ה אמר בתפוס בהן בטל ואמר אף הכא ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתו ר' אבהו בשם ר' יוחנן ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו. פירוש, דעיקר ההרמה הוא אף בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, א"כ אין המעשה צורך אל המחשבה להתיר השירים באכילה לכן אין המעשה מוכיח על המחשבה, משא"כ בהכשר שהצורך אל המעשה בצירוף המחשבה, היינו דיהיה הטל יורד עליהן ויהיה ניחא להן, שפיר המעשה מוכיח על המחשבה, אמר ר' יוסי קשייתה קומי שמואל הרי גיטין הרי אין כתיב בהן מחשבה ואין מעשה שלהן מוכיח על מחשבתן דתנן הכל כשירין לכתוב כו' חוץ מחושו"ק, חזר ר"י ומר תמן זה כותב וזה מגרש, ברם הכא הוא חושב והוא תורם, וזה פלא, דלא מקשה מהא דקטן יש לו מעשה אהך דקטן פסול לכתוב הגט ועמדו בזה בתוספות פ"ק דחולין. ונראה, דלכאורה יש לחלק בין הכשר וכן לחוק כלי לקבל טומאה, לגט, משום דענין ההכשר נהי דהוא ענין דתי שלא הורידה התורה תורת טומאה על האוכלין אם לא שיכשרו ע"י ז' משקין, בכ"ז מה דבעינן דיהא ניחא לבעלים הוא דבר ההוה מהויות העולם כמו משפשף רגלי המטה שיודחו במים וכמו שהיפך בפירות שירד עליהן הטל כדי שיתלחלחו, דלא בעינן כלל שידע קצת מן הקצת מעניני הטומאה, רק ממסיבות העולם והליכותיו בזה שפיר מוכיח מעשה של הקטן על מחשבתו דניחא ליה במה שבא עליהן המשקין וכן האלון כו' שחקקו להן תינוקות כו' הוא לעשות בית קבול לכלי זה אינו מעניני הדת והחוקים, אבל בגט דבעינן שיכתוב לשם כריתות, ענין הכריתות הוא חוק דתיי דבר שאינו תלוי בהויות העולם רק בעניני הדת, אין ה"נ דאין מעשה של קטן מוכיח על מחשבתו. וזה סברא ברורה לחלק. ולכן לא הוי מקשה בירושלמי כלל אהכשר מגט, לולא שתירץ דמשום דכתיב ונחשב לכם לכן לא מוכיח מעשה על מחשבה, הא אילו לא היה היתר התרומה תלוי במחשבה רק בהפרשה לשם תרומה היה תלוי שמפריש להתיר השירים באכילה ולהרים לשם, היה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, אף ע"ג שזה ענין דתי שפיר מקשה מגט דאינו מוכיח מעשה על מחשבתו, ולכן לא מקשה בתלמודין למה לא מוכיח מעשה בגט על מחשבתו, ואם תאמר א"כ מה פריך אהך דקיימא עולה בדרום ואייתי לה קטן בצפון ושחטה כו' איכוון לה, התם הוא חוק דתיי שיהא מתכוין לשם עולה ובזה אין מעשה מוכיח על מחשבתו כמוש"ב בס"ד. יש לומר דרבנן בתוספות שם פירשו, דאע"ג דסתמא כשר והוא שאינו צריך לחשוב לשם עולה רק בסתמא סגי, אבל בקטן גרע טפי שסבור שהוא חולין והוי כמו משם חולין דקיי"ל דפסולה, וכיון דאין השחיטה צריכה להיות לשמה, רק מה שדעתו שהקרבן הוא חולין, אם כן הידיעה זו אם הוא חולין או קדשים, בהמה זו ששוחטה הוי כמו כל ידיעה מן הידיעות הקשורים בהויות העולם ותלוים בהמציאות ואין להם יחס אל עניני הדת וחוקיו ושפיר מייתי מהיפך בהן בטל שג"כ הוא ענין מעניני המציאות כמוש"ב בס"ד:
והנה יש להתבונן מאי פריך מתרומה אגט לימא שאני תרומה דאילו היה תלוי בהפרשה היה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו, משום דתרומה סתמא לשמה קאי דקיימא להפרשה, אבל גירושין דאשה לאו לגירושין קיימא וסתמא לאו להכי קיימא לכן אין מעשה שלהן מוכיח על מחשבתן דלא עדיפא מחשבת הקטן מאילו חשב סתמא וזה חילוק נכון, ובפרט לשמואל לטעמיה דאמר ירושלמי פרק ב' בקטן כותב הגט ואחרים עומדים ע"ג צריך שיניח מקום התורף ואתיא כי דמר רשב"ל כתב תרפו בטופס פסול, הרי דסבר דסתמא פסול בגט ומאי מקשה, וצ"ל דתרומה שאני, שהגם שהיא עומדת להפרשה בכ"ז אין עומד להפריש זו המקצת לתרומה דילמא מקצת אחרת. ולכן לא שייך לומר דסתמא לשם תרומה קיימא ומשו"ה הוי מהני בקטן, לולא דהיא תליא במחשבה, וא"כ מוכח דגם בקדושין סתמא לאו לשמה קיימא אע"ג דאיתתא לאינסובי קיימא, מ"מ לזה האיש אינה עומדת דהיא ראויה להתקדש לאחר, ועיין מש"כ בהלכות גרושין שם יתבאר דבעינן דתהא עומדת להתגרש בגט זה כמו"ש בתוספות עיי"ש דברי נועם בס"ד ודוק:
כתבו שלא לשמה או לשמה שלא מדעתה כו' אינה מקודשת:
הנה הב"י בבדק הבית הוכיח מסוגיין (דף מ"ח) דאף דלא נחית אדעתא דקדושי כסף מכל מקום אם יש שוה פרוטה בנייר מקודשת דדעתה נמי אניירא עיי"ש, ורבינו סתם, נראה דסבר דכיון דלא נתכוין לקדשה רק בתורת שטר לא נחית לקדשה בכסף כלל לכן אינה מקודשת אף אם יש בנייר שוה פרוטה. ונראה דסברת רבינו דאמאי קאמר ורבנן מספקא להו אי כר"מ אי כר"א לימא דסברי כר"מ דעדי חתימה כרתי ולכך שמין את הנייר, ועל כרחין דסברה הגמרא, דזה אין סברא לומר כיון דהיא נתכוונה להתקדש בשטר דנימא דדעתה אניירא, דאימור מגניא לה למקני בניירא, רק כיון דמספיקא היא מקודשת וצריכה גט להתירה להנשא, תו אנו אומדין דעתה דמסכמת להתקדש על כל מה שמכוון הבעל לקדש, ודעת הבעל לקדשה אף בניירא, לכן לדידן דאינה מקודשת מודאי ולא הוי קדושין כלל, תו אמרינן דילמא מגניא לה להתקדש בניירא מתורת כסף וכמו דאמרו (דף י"א) אשה בפחות מפרוטה לא מקניא כו' דגנאי הוא לה, ובנתיה דר' ינאי לא מקדשי פחות מתרקבא כו' כיון דהוי מתורת מחיר ושווי לא מקניא נפשה, וא"כ הכא אף כי אמרה אחרי זה דניחא לה להתקדש גם בשומת הנייר הוי כמקדש בלא עדים, שהעדים רואין אותה שקדשה בשטר פסול ואמדו דעתה דלא ניחא לה בתורת כסף, וזה נכון בביאור לשון הגמרא, ורבנן מספקא להו הלכך שמין את הנייר, דמשום דהויא מקודשת בספק תו אומדן הוא דניחא לה בניירא ולכן שמין את הנייר, משא"כ לפום דהוי מייתי מעיקרא דבמקדש במלוה מתורת כסף ודאי שמין הנייר ודוק:
אמנם אם נאמר כסברא זו קשה לן מדף י"ב מהך דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית בה שוה פרוטה א"ל תקדשי בארבעה זוזי כו' דמייתי מהך דכנסי סלע זה בפקדון כו' ולאחר מתן מעות שתקה לא הוי כלום יעו"ש דמאי ראיה, הא רבינו פירש דהיא מקודשת מספק שמא ש"פ במדי כמוש"כ לקמן פ"ה הלכה כ"ה, אם כן כיון דהיא מקודשת מספק שמא ש"פ במדי, תו אמדינן דעתה דניחא לה להתקדש אף שהוא לאחר לקיחת המעות אי שתקה ולא שדיתינהו, ועל כרחין לומר דלא נפ"מ בהך סברא, ונראה דרבא כי פשיט מכנסי סלע בפקדון, מייתי ראיה, דהא ודאי דאשה צריכה שתעשה מעשה לשם קדושין, דאל"כ ודאי דלא הוי קדושין אם לא גילתה דעתה בפירוש, רק דלא נאמר דהא דמונח בידה ולא שדיתה מקרי מעשה, מייתי מכאן דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני, אלמא דהא דלא שדיתה לא מיקרי מעשה, וכיון שלא עשתה מעשה המורה על רצונה בהקדושין מהיכא תיתי לומר דניחא לה להתקדש אחרי שבציפתא לא הוי רק ספק, אבל למאי דקאמר רב הונא בריה דר"י דתמן טעמא משום דסברה אי שדינא ומיתברי מחייבא באחריות, תו אין ראיה דאפשר דמה דאוחזת הד' זוזי ולא שדיתינהו, הוא משום דכיון דכבר היא מקודשת בכסף מספק לכן ניחא לה להתקדש ורצונה להתקדש, דהיא דינא גמירא וידעה דמקודשת מספק לכן ניחא לה להתקדש ומקודשת, ומה דאוחזת בידה והא מעשה לגלות רצונה שניחא לה שתתקדש ודוק. ולפ"ז הא דאמר אתון דשמיע לכו כו' חושו, פירוש, דאף לפום מה דפריך רב אחאי דאולי גם הכא סברה דאי שדינא מחייבנא באחריות, בכ"ז כיון דמה דאוחזת בידה הוי מעשה וצריכה אמתלא למה לא שדיתה כמו שביאר רב אחאי, תו אמרינן דכיון דבל"ז מקודשת וצריכה גט תו דעתה להתקדש בד' זוזי, והחשש הוא שמהך דפחות ש"פ אם בא אחר עליה הולד כשר כדעת רמ"ה, ולדידהו הולד פסול, וזה היה נכון, אך דברי רבינו מפורשים דאין שום חשש יותר מהך דקדשה בפחות מש"פ, וצ"ע: