אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק ג · הלכה א
אומר לה הרי את מקודשת לי וכו' בזה וכו'. ובהלכה ה' ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי בבעילה זו. ובהלכה ג' ואם קידש בשטר כו' הרי את מקודשת לי כו':
דייק רבינו גבי כסף וביאה לשון בזה, בבעילה זו, ובשטר השמיט תיבת בזה, מוכחא דדוקא נקט, וטעמו משום דבשעה שנותן השטר על כרחין אומר לשון קדושין כמבואר הלכה י"ח, מוכח דבשטר זה הוא מקדש, אמנם נראה גבי גט בנתינה צ"ל לשון גירושין ואפ"ה אמרינן דצריך לכתוב ודין כו', משום דאל"כ דילמא בדיבורא קא מגרש, יעוין בפרק המגרש פלוגתא דר"י ורבנן, ויעוין ר"ן בפ"ק דנדרים דלחד סברא מאן דמצריך לי בקדושין מצריך נמי ודין גבי גירושין ורבינו השמיט בזה והצריך לי, וצריך לומר דסברתו דשאני גירושין שכותבו שלא מדעתה אינו מוכח דבגיטא מגרש ואימור בדיבורא בעלמא מגרש, אבל גבי קדושין שכותבו מדעתה וברצונה כותב השטר מוכח דבשטרא מקדש ולא בדבורא ודוק. ורבינו דייק בלשון המשנה התקדשי לי בתמרה זו בכוס זה, וגבי שטר העתיק לשון הברייתא, ומזה המציא ההבדל, וכן הועתק בשולחן ערוך יעו"ש. וראיתי בספר נאות יעקב בקונטרס גט מקושר בסימן ט' האריך הרי"ט אלגאזי אם בעינן ודין גבי שטר קדושין והביא דברי הריטב"א בריש פ"ק דקדושין דבעינן כמו בגירושין ולא הרגיש מדברי רבינו בלשונו הזהב שמוכח כמו"ש ודוק:
הבית שמואל הביא בשם רש"ך דטלי כסף קדושיך מע"ג קרקע לא מהני, ולהקת האחרונים תמהו ע"ז ועיין באבני מלואים בשם שו"ת מוהרי"ל באורך והנני להעיר כי מתוספתא משמע כן, וז"ל בפרק ב', אמר לה התקדשי לי בסלע שיש לי בידך אינה מקודשת, כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי את מקודשת לי ע"כ. ובמאי מיירי, אם במלוה הא איכא תקנתא במחילת מלוה שיאמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה ולמה ליה ליטול אותו הימנה, ואם נגרוס התקדשי לי בסלע שיש בידך [ולא בסלע שיש לי] ואפשר דקאי על סלע דידה ומשום דתניא קודם בחטף סלע מידה כו' הרי זו מקודשת, קמ"ל דוקא בחטף סלע מידה אמרינן דאקנויי מקנית לו הך סלע, אבל כל זמן דאיכא ברשותה לא מצית להקנות לו ואינה מקודשת, זה מילתא דפשיטא טובא. לכן נראה לפרש שהיה לו סלע בידה רק שלקחה מעצמה או גזלה ממנו ולכך הוי טלי קדושיך מע"ג קרקע שלא הגיע מידו לידה ולכך אינה מקודשת עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דבעינן דיגיע מידו לידה, אמנם מתוספתא פרק ב' גבי סלע שאני חייב לך מוכח דאחטף סלע וקדשה לאחר שנתן לה קאי דאינה מקודשת וכדוגמא דנקט בפרק ב' גבי כנסי סלע שאני חייב ליכי יעו"ש ובירושלמי:
אולם ראיתי בתוספתא סוף פ"ג, בדינר של כסף ונמצא של זהב אינה מקודשת כיצד יעשה יטלנו הימנו ויחזור ויתננו לה, ולשון זה צריך ביאור, הא כיון דאינה מקודשת בודאי דדינר שלו הוא ויקדשנה אף אם מונח בידה ויאמר לה התקדשי לי בדינר של זהב שיש לי בידך, וע"כ דטעמא משום דטלי קדושיך מע"ג קרקע לא מהני, אף דיכול לקדשה בפקדון שיש לו בידה, צ"ל תמן שאני, דמכל מקום הגיע לידה מקודם מידו, אבל הכא אילו ידע שהוא של זהב לא היה נותן לה אז לא מיחשבא נתינה קמייתא מידי וצריך ליתן לה מחדש דהוי כאילו נטלה מעצמה כיון שלא הגיע לידה במכוון רק במקרה ע"י טעות וגרע מפקדון, ויעויין סימן כ"ז סעיף ג' ברמ"א, וביאורי הגר"א אות כ"א ואין ענין כלל לכאן יעו"ש ודוק:
אמנם נראה דלפי מה שצדד הר"ן באינו יודע המוכר שזה טעות במקח, נראה דלכו"ע כיון דהמעות נתנו לשם מקח הוי המעות מלוה ורשות ביד המוכר להוציאן יעויין במשל"מ (פ"ה הלכה ז') סוף דבריו. והארכתי בזה במק"א בסוגיא דר"פ המוכר פירות בדברי תוספות שם ד"ה ואי ליכא הנהו זוזי, א"כ פשוט דכיון דרשות בידה להוציא המעות הוי המעות מלוה אצלה וכמו שכתבו בתוספות פרק אלו מציאות (דף כ"ט) ד"ה והוי שואל עלייהו, ואתי שפיר שצריך ליטול מידה, דאי לא"ה כל זמן שהוא בידה הוי מקדש במלוה דלהוצאה ניתנה ואינה מקודשת. והנה באמת בטעה הנותן ונתן של זהב ודאי דלא שייך להוצאה ניתנה דהא לא כוון ליתן המותר ששוה הדינר של זהב כ"ה פעמים כשל כסף ולא ניתנו בתורת מקח, רק משנתנו דמיירי באופן שהמקדש ידע שהוא של זהב שאל"כ לא הוי אמר ר"ש דלשבח מקודשת, ובפרט לאוקימתא דגמרא דאמרה לשלוחה, ודאי דבכה"ג רשאה להוציא הדינר כיון שלשם קדושי טעות ניתנו עדיף ממקח טעות והוי הדינר של זהב בידה מלוה וצריך לחזור וליטול הימנה ודוק: