אור ברסלב

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק

פרק א · הלכה ו

הלכה ד

ויש נשים אחרות שהן אסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות מפני שהן שניות לעריות:
רבינו פסק בשניות דר' חייא דיש להן הפסק דהוא בעיא דלא איפשטא, והרמב"ן תמה איך אפשר דכלת בן בן בנו תהא אסורה ובת בן בן בנו תהא מותרת, עיין במגיד, וכן עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולענ"ד אינה קושיא מכרעת כלל, דהא אשת אבי אבי אביו יוכיח שאין לה הפסק ואפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד מישראל, ואילו אם אבי אבי אביו מותרת וכמו שכתב רבינו אם אבי אביו בלבד, וזהו מדברי הירושלמי הביאו הרי"ף בר קפרא מוסיף אם אבי אביו כו' [הן דלהגירסא בירושל' שלפנינו משמע דלדידן גם בזה אין הפסק ומזה מוכיח הירושלמי דסבר ב"ק דיש להן הפסק, מדצריך להוסיף אם אבי אביו, ועיין ביאורי הגר"א ובהגהותיו לרא"ש ודוק], ועל כרחין דאיסור אשת אביו איסור דלאו קרובא, דהא מתגרי בה יצרא לכן גזרו בה רבנן טובא דאין לה הפסק, משא"כ באם אבי אביו דעיקרה דילה משום אמו, דערוה דילה היא מן הני קרובות דלא מתגרי בה יצרא ומותר אדם להתיחד עם אמו לכן לא גזרו חכמים כ"כ בשניות דילה, ומשום זה א"ש, דגם בכלת בן בן בנו אסור דעיקרא דילה משום כלתו דאינה מצד קורבא רק מצד קדושין עשו דאין לה הפסק, משא"כ בבת דעיקרא דילה משום איסור קורבא ולכן אמרו דיש להן הפסק, ופוק חזי בכשלונה של ירושלים מה הוכיח אותם הנביא יחזקאל ערות אב גלה בך וגו' ואיש את כלתו טמא בזמה, ומקרובות לא זכר רק אחותו בת אביו לא בת אמו דלא מתגרי בקרובות יצרא, ולכן לא החמירו חכמים להוסיף בשניותיהן דיש להן הפסק ודוק:
ובזה יפורש לן דברי הירושלמי דאמר משמיה דרב כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו ולכן בת בנו נקבה ערוה אשת בן בנו גזרו עליה, וכן בת בתו ערוה, אשת בן בתו גזרו עליה, ובסוף שמעתתא פריך על רב מחורגתו שהיא ערוה ואשת בן חורגו מותרת אליו, ולא בעי לשנויי כמו דמשני בבלי, דשאני תמן דעד דאיכא תרי קדושין לא מקרב להו, משום דבאמת יש להבין, הלא נחקור על גזירת חכמים בהוספת השניה כאן וכאן לא הוי רק ע"י חד קדושין דחורגתו הא לא הוי רק ע"י קידושין של אשתו והוי ערוה, רק דאשת בן חורגו נוסף קדושי בן חורגו באשה, וא"כ דמי לכל הני, דבלא קדושין הוי ערוה וע"י חד קדושין הואי שניה, דלמיהוי שניה לא חסר רק חדא קדושין, וא"כ מה זו סברא לחלק במה נגרע הערוה שע"י קדושין שלא הוסיפו חכמים שניה ע"י קדושין. אולם כוונת הבבלי עמוק, דכל מה שתקנו חכמים בזה הוא מושמרתם את משמרתי שתעשו משמרת למשמרתי, והיינו שהמשמרת תהיה על דרך משמרתי, ולכן תקנו רבנן כעין דאורייתא, ולכן בעריות מצאנו בתורה שהשוה התורה הנקבה ואשת הזכר דוגמתה, כמו אמו ערוה, אשת אביו ערוה, אחות אביו ערוה, אשת אחי אביו ערוה, בתו ערוה, אשת בנו ערוה, אחותו ערוה, אשת אחיו ערוה, ולכן גזרו חז"ל לעשות בזה האופן משמרת, משא"כ ע"י תרי קדושין לא מצאנו בתורה בשום מקום שתהיה ערוה לכן גם חז"ל לא גזרו ודוק:
ומה נאות בזה הא דאמר בתלמודין דלא אסרו כלת בתו רק משום כלת בנו וכלת בנו משום כלתו והוי גזירה לגזירה, ולא אמר דאסרו כלת בתו משום דבנקבה הויא בת בתו ערוה לכן גזרו גם בזכר על אשתו ולא הואי רק חדא גזירה, וכבר עמדו רבנן בתוספות ע"ז. ולפ"ז א"ש, דהגמרא לא אמר רק באשת אחי האם מן האם דגזרו משום דאחות אמו מן האם ערוה, לכן גזרו חכמים על אשת הזכר, והוא, דראו חכמים משמרת התורה, דאחות האב מן האב הוי ערוה והשוה התורה לזה גם בזכר על אשתו, דאחי האב אשתו ערוה, וכן באחותו ערוה ואשת אחיו ערוה, דכולהו איסור אחוה דמצאנו בתורה המה מגדר אחד, ולכן עשו חכמים משמרת למשמרת ג"כ על אופן זה, אבל לומר דאסרו כלת בתו משום בת בתו וכן כלת בנו משום בת בנו, זה לא יתכן, דלא מצאנו באיסור כלתו שתהא בתורה גדר הערוה של אשת בנו משום בתו, דנאמר דזה אחזה התורה למשקולת בהביטה על סוגי קורבא של יוצאי חלציו, דזה לא יתכן, דהלא לפ"ז הלא בתו קורבא יותר מכלתו דלא הוי רק ע"י קדושין שזה קורבא בתולדה וזה ע"י קנין לתולדתו, וראוי שלא תהא ביאתה קלה מאשת בנו, וחזינן דאשת בנו הוי בסקילה ובתו בשריפה דהיא מיתה קלה מסקילה, ועל כרחין דהתורה חשבה זה לערוה בפ"ע שאשת בנו בסקילה, לא שסיבתה איסור קורבא של בתו או בנו [וזה מכוון הגמרא ריש יבמות ובדין הוא דליקדמה לכלתו דלאו משום קורבא הוא דאסירא, פירוש, ודמיא לאחות אשה, דאיסורו לאו משום קורבא דהא לאחריה שלא בחייה שרי והוי ליה למיתני בתר אחות אשתו ולא בתר אשת אחיו כו' דאסור משום קורבא ודוק היטב ודלא כרש"י ז"ל שנדחק שם], ולכן גם רז"ל כשגזרו לא יתכן לומר שיאסרו כלת בנו או כלת בתו משום בת בתו או בת בנו, דלא מצאנו באיסור זה של התולדות הבאות ממנו, שתביט התורה אל זה לאסור בזכר על אשתו משום שבנקבה הוי ערוה שהחכמים שמו אורחותם במסלול התורה, ולא מסברא אמינא רק גמרא ערוכה ריש פרק הנשרפין רבא אמר כו' ועוד בתה בשריפה וכלתה בסקילה, פירוש בתמיה היאך יתכן זה. וזה דהוי סבר דהאיסור הוא מסוג אחד וכמו דאמר תמן לעיל, ועוד אמו בסקילה ואם אמו בשריפה יעו"ש דכל שהקורבא רחוקה הימנו צריך להיות קל ולא חמור, ואמר ע"ז הוא בעצמו יוכיח דבתו בשריפה וכלתו בסקילה, א"כ אין האיסור של כלתו בא מאיסור של בתו, ולכן כיון שלא מצאנו בתורה לענין כלה כזה. לכן גם חכמים לא גזרו, ולכן אמר טעמא דכלה משום כלה והוי גזירה לגזירה וכולהו משום אשת בנו, דזה השקפה פרטית אצל מבט התורה לא מצד סיבת קורבא שאצל בתו הוא קורבא יותר חזקה, ולכן בירושלמי דרב סבר דאסרו כלת בתו משום בת בתו פריך שפיר ע"ז דחורגתו ערוה ואשת בן חורגו מותרת, ולא מצי לשנויי תרי קדושין, דלפי מה שפירשנו גם בכאן לא הביטה התורה ע"ז ולא מצאנו שתאסור אשת הזכר עם הנקבה בסוג אחד וכמוש"ב, וזה דבר נכון בעומק הכוונה של שני התלמודים בזה ודוק:
ובזה מתבאר לן מה דתמהו בתוספות פרק ד' מיתות (דף נ"ד) דמבעי קרא לאזהרה ועונש דאשת אב לאחר מיתה, ובאשת בנו לא צריך קרא לעונש אחר מיתה, רק דאזהרה הדר קרא וכתביה אשת בנך היא לחייבו לאחר מיתת בנו אבל עונש ליכא, ולפ"ז יתכן, דאם נאמר דאיסור ערוה דכלתו הוא משום דאשה כבעלה וכמו דילפינן בפ"ג שם, מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה גו' דודתך היא, אם כן אשת בנו הוא כיוצא ירכו והוי כבתו, ויש מקום לומר דאימת אמרינן זה דוקא כשהיא עמו, אבל אם מת בנו דפקע שאירותו ולא הוי כיוצא ירכו ואינה חשובה כבתו, ועיין פרק הבא ע"י (דף נ"ה) בתוספות ד"ה דיש לה בנים, אבל כיון שהוכחנו דאין זה מתורת קורבא כיון דאם נאמר דמתורת קורבא איך יתכן דהקורבא הבאה ע"י חיתון תהא חמורה מקורבא הבאה בטבע דבתו בשריפה דהיא קלה, וכלתו בסקילה החמורה, ועל כרחך העונש הוא אינו מסיבת הקורבא רק על כלתו רמי רחמנא סקילה. וא"כ מאי שנא בין מחיים לאחר מיתת בנו שם כלתו לא פקע, אבל באשת אביו יתכן לומר דסיבת העונש דאשה כבעלה והוי הוא כיוצא ירכה והוי כבן על האם, ומה אמו בסקילה אף אשת אביו בסקילה, ואימתי שקולה כאמו בעוד שאביו בחיים, אבל כשאביו מת ופקע שאירות שיש לאביו באשתו לכן פקע הקורבא ואין בה עונש סקילה לכן מבעי קרא גם על העונש לאחר מיתה ודוק:
ובזה יש מקום בראש לומר, דר' ישמעאל ורע"ק אזלי לטעמייהו דפליגי בחמותו לאחר מיתת אשתו אם בשריפה, דר"י סבר ריש פרק ד"מ דארוסה בת כהן יוצאת לשריפה ולא נשואה וא"כ סבר דשריפה חמורה מסקילה וא"כ אין האיסור דחמותו משום דאשתו כבעלה והוי אם אשתו חשוב כאמו, דזה לא יתכן, דאיך מצי לומר דאמו אשר היא בטבע לא יתחייב עליה רק סקילה הקלה, ועל אם אשתו אשר הוא ע"י מעשה החיתון יתחייב שריפה דהיא חמורה, רק ע"כ האיסור משום דעל שם חמותו רמי רחמנא עונש שריפה ולא שאני בין מחיים ללאחר מיתת אשתו, אבל לרבי עקיבא מצינן לומר דהטעם דהוא משום קורבא דאישות דאשה כבעלה והוי אמה כאמו, רק לפי שהוא אינו בתולדה, ואינו איסור הבא מאליו, הוא קילא טפי ולא חייבה רחמנא רק שריפה הקלה וכשהיא בחיים, אבל אחר מיתה דפקע שאירות לא הוי כאמו ולכך פטור משריפה, אבל ז"א, דר"ע סבר ג"כ דאחת ארוסה ואחת נשואה יצאת לשריפה, אלמא דסבר דשריפה חמורה:
ואולי יש לתרץ לפ"ז קושית תוספות פרק הבא ע"י דלמה לן קרא דאתהן למעט לאחר מיתה, ולפ"ז א"ש דכיון דאינו משום קורבא מבעי לן קרא למעט לאחר מיתה, ועיין בסוף פרק הנשרפין מוכחא דר' שמעון ורבנן פליגי אליבא דר"ע, וכן משמע דלא מדכר הגמרא כלל דר"ע סבר דשריפה חמורה משום דר"ש ורבנן פליגי אליבא דר"ע, והא דתניא בברייתא דרע"ק סבר אחת ארוסה ואחת נשואה הוא לר"ש אליביה, אבל לרבנן אליבא דר"ע נשואה יצאת ולא ארוסה, וא"ש ר' עקיבא לטעמיה סבר דחמותו לאחר מיתה אתמעט משריפה ודוק:
והנה לשיטת רב דאשת בן בנו אסור משום בת בנו, תו לא יתכן לומר כפסק רבינו דבת בן בן בנו תהא מותרת וכלת בן בן בנו אסורה כיון דכלת בנו אינה אסורה רק משום גזירה דבת בנו לכן אמר רב שם איפכא דזרע היוצא ממנו אסור, פירוש דבת בן בנו אין לה הפסק וכלת בנו יש לה הפסק יעו"ש, משא"כ בבלי סבר אליבא דרב דכלת בנו משום כלתו לכן כלת בנו אין לה הפסק, משא"כ בכלת בתו סבר דיש להן הפסק כיון דרק גזירה משום כלת בנו הוי [ופוק חזי בכל הני דחשיב רבא דהוי גזירה לגזירה ולא חשיב כלת בתו משום דחכמים חילקו דעשו לה הפסק, ובכל הני דחשיב שוים להדדי, הגזירה עם הגזירה לגזירה ואשת אבי אמו לרב אין לה הפסק], ולא שייך למיגזר משום דנקבה ערוה הוא בת בתו אף לרבי שמעון דשריפה חמורה ולא שייך הדברים שכתבנו למעלה, וכן בת בת בתו ג"כ יש לה הפסק כמוש"ב ודוק:
ובירושלמי שם איתא ר' יעקב דרומייא קומי ר' יוסי אשת בנו תורה אשת בן בנו שניה לה, אשת בן בתו אסרו משום אשת בן בנו, וזה כמו שיטת הבבלי אליבא דרב. עוד איתא תמן בירושלמי, רב הונא שמע כולן מן הדין קריא ערות אשה ובתה כו' לא תהיה אם אביו כאם חמיו, אם אמו כאם חמותו, גזרו על אשת אבי אביו מפני אם אביו [שהן דומים ששתיהם נשי אבי אביו] אסרו אשת אבי אמו מפני אם אמו [ששתהן נשי אבי אמו] לא תהיה אשת בן בנו כבת בן אשתו, לא תהיה אשת בן בתו כבת בת אשתו [ששתיהן הן דור השלישי וחדא קדושין שכאן באשתו וכאן בנכדו], ולדידיה לא מצינא לומר דאשת אבי אבי אביו אסורה ואם אבי אבי אביו תהא מותרת כיון שאשת אבי אביו אסורה רק משום גזירה דאם אביו, איך יתכן דזו אין לה הפסק ואם אבי אביו יש לה הפסק כיון דסיבת האיסור יש לה הפסק, ופשיטא דלא מצינא לומר דבמעלה דאשתו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק, כיון דאשת אבי אביו הוא רק גזירה משום אם אביו, ואם אביו היא גופא גזירה מפני אם חמיו, לא כן לפי מה דאמרו בבבלי דאשת אבי אביו מפני אשת אביו ואשת אבי אמו מפני אשת אבי אביו, וכן א"ר מתניא בירושלמי לכן מפליג זעירי דאשת אבי אמו יש לה הפסק ואשת אבי אביו אין לה הפסק ואם אבי אביו מותרת כפסק רבינו, ודלא כשיטת רש"י בד"ה יש להן הפסק (בדף כ"א), ולמעלה דאשתו יש לה הפסק אע"ג דלמעלה דיליה אין לה הפסק, נתברר שיטת הירושלמי לכולהו אמוראי, ושיטת רבינו ברורה עפ"י ש"ס דילן והרבה מאמוראים דירושלמי, והבן בכל מה שהעליתי בזה בס"ד:
ובהגהות הביא דברי הירושלמי, ר' זריקא וכו' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. אין תימר תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה כו'. פירוש, דאם הוי סייג לתורה מדין שניות אז לא נשא דוד אותה, דאז אין נפק"מ בין אלמנתו של מלך לאלמנתו של הדיוט, וקרינן ביה לא תסור, ודברי סופרים חמורים מד"ת כדאמר בירושלמי ברכות, וע"כ דרק מפני מראית העין אסורה דנראה כחמותו ואימתי חיישינן למראית העין היכי דליכא משום עגונא, אבל כאן ברצפה דכולי עלמא אסורין בה להשתמש מדין שרביטו של מלך ולא היתה מותרת אלא לדוד בלבד ולולא דוד היתה אלמנה כל חייה ואסורה להנשא לכל אדם ולא גזרו בה משום מראית העין, ויעוין בר"ן במסכת ע"ז גבי פרצופות המקלחות מים לעו"ג משום שנראה כמשתחוה לעו"ג, כתב שם דאין זה בכלל אביזרייהו כיון דאינו אסור רק משום מראית העין, ובירושלמי סנהדרין פ"ב כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור בו, ולפ"ז הא רצפה בת איה בא עליה אבנר? וצ"ל דדוקא היכי שבא מחיים של מלך לא היכי שבא אחר מיתתו ודוקא אבשלום שבא בחייו ודוק, ועיין יפ"מ בזה. ויתכן דירושלמי לא פליג על הא דבבלי דאמר בסוטה דלא גזרו בחורגתו מפני מראית העין, ובירושלמי אמר בחורגתו יסבון באתראי דלא חכמין להון, הוא כדי להוציא מלבן של צדוקים שאומרים דמה"ת אסור בחורגתו דזה בת אשת אביו, יעויין באבן עזרא בפסוק בת אשת אביך וגו' לכן לא גזרו, רק באשת חמיו גזרו משום מראית העין ודוק:

תוכן העניינים

אור שמח על משנה תורה, הלכות אישות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה