אור שמח על משנה תורה, הלכות אבל· רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק
פרק יד · הלכה טו
אין מפנין את המת מקבר לקבר כו':
נשאלתי באחד שקנה מקום גדול מהקהל בבה"ק לו ולמשפחתו, ולו בת אחת קטנה אשר כבר מתה ורוצה לפנותה להמקום המיוחד לו ולמשפחתו אם שפיר דמי, וזה אשר השבתי. תנן בפרק נגמר הדין, קבר הידוע אסור לפנותו, פנהו מקומו טמא ואסור בהנאה [ובתוספתא אהלות ובירושלמי נזיר גירסא אחרת וכן הוא גירסת רבינו] וברור דאסור לפנותו אף אם יוליכוהו למקום אחר לקבור, וטעמו של דין זה נתברר מקורו בספרי שופטים סימן קפ"ח לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך כו' מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול רעך כו' פירוש דמוכר קבר אבותיו לאחרים לקבור וכמו דאמרו סוף פרק יש בכור דקבר משפחתו גנאי הוא שיקברו אחרים ופגם משפחה הוא יעו"ש, אבל עיקרו של דבר הוא שאסור לפנות המת ממקומו שנקבר ברשות בעל השדה, ולכן בנפל אמר בספרי דאינו עובר משום דסבר כרשב"ג דאין לנפלים דין תפיסת קברות משום דאין לו נחלה וכתיב בנחלתך כו', ורבנן פליגי עליה דרשב"ג וסברי דאית ליה תפיסת קברות יעו"ש בפרק נגמר הדין (דף מח) ובר"ש אהלות סוף פרק ט"ז וכותים דרשי הך קרא דנפל אין טעון קבורה דאין לו נחלה כמבואר בנדרה (דף נז) יעו"ש:
אבל עיקר איסור פנוי המת והעצמות מקבר שנקבר ברשות הוא הך קרא דאל תסיג גבול רעך דמייתי הגמרא בנדה, ובספרי פ' בהעלותך דריש קרא דיחזקאל מ"ז והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה, ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל, היינו דאף דהם לאו בני נחלה בא"י גם להם ניתן קבורה ואיכא משום לא תסיג גבול רעך כו', ובהגהות הגר"א מביא ד"א לא תסיג גבול רעך במפנה קבר נביא ומלך כו', וזה מה דשנינו בירושלמי סוף נזיר כל הקברות מתפנין חוץ מקבר המלך והנביא יעו"ש דמיירי שהקיפתו העיר בסמוך לכן מפנין מפני הטומאה, וקבר מלך ונביא אינן מתפנין, והובא בספר תורת האדם להרמב"ן בענין הקבורה יעו"ש, ולא איתברר לן אם הוי דרשא גמורה והוי דבר תורה, וקרא דלא תסיג גבול רעך כולל כל הני ענינים כמו דדריש בשבת (דף פה) גם על זריעת כלאים, ותוס 'כתבו שם דהוי לאו שבכללות, או דהוי רק אסמכתא וכמו דמביא גם בהגהות הך דמעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואע"פ דבירושלמי סוטה פרק ד' הלכה ג' אמר זה מקרא דמשלי אל תסג גבול עולם כו' זה חדא מלתא דכן אמר בפאה אל תסיג גבול עולם זה העולים ממצרים [והוא מה דאמר קרא אשר גבלו ראשונים] ובאמת תרי קראי כתובים במשלי [אחד בקאפיטל כ"ב ואחד בקאפיטל כ"ג] ומקרא שני דריש עניים כמבואר בירושלמי פאה פרק ה' הלכה ה' יעו"ש. והגמרא אמרה בפרק החולץ דהוי רק איסור דרבנן יתכן דלפנות קבר ג"כ אסמכתא הוי, ולפשוט מהא דאשכחן דלפנות לקבר אבותיו שרי אלמא דדבריהם הוי ז"א כיון דמשום כבוד המת הוא מותר אע"ג דהוי איסור פינוי דבר תורה, וכמו גבי לא תלין דל"ת גמורה היא ואפ"ה לכבודו של מת כמו להביא תכריכים וחלילים שרי, אבל דא ברור דמקרא זה נפקא לן איסור פנוי למת ועצמותיו מקברו, ובב"י סימן שס"ג הביא בשם כלבו טעם משום חרדת הדין וזה ע"ד דרש טעם לאיסור וכדרך הראשונים, והדבר ברור כדכתיבנא, ובתורת האדם הביא בשם א"ר דאין מלקטין עצמות לא מתוך הארון ולא מתוך הקבר לצד כו' וע"ז נאמר אל תסיג גבול עולם כו' וזה כפי מה שנתבאר מהספרי ודוק:
אמנם בירושלמי פ"ב דמוע"ק אמר ובתוך שלו אפילו מן המכובד לבזוי ערב הוא לאדם שיהא נוח אצל אבותיו, הרי דשרי לפנות מת לקבר אבותיו, וקראי כולהו ושכבתי עם אבותי, ובשמואל י"ט ואמות בעירי עם קבר אבי ואמי, ובמלכים ובדה"י ויקברו אותו עם אבותיו ויקבר עם אבותיו בכל מלכי יהודה הרבה מאד, אבל לפנות עצמות המת מהקבר לקברות אבותיו לא הוזכר. ואין להביא ראיה מהא דתנן בפרק נמגר הדין נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיו (רש"י) דשם כיון דנתכפר להם ע"י עיכול הבשר כדאמר שם דף מ"ז, הרי בזיון גדול הוא להיותן קבורים במקום הרשע שעליהן דריש בירושלמי אל תאסוף עם חטאים נפשי אלו הנהרגין והנחנקין כו'. וכן אין להביא ראיה מהא דאמרו פרק אלו הן הגולין מת קודם שמת כ"ג מוליכין עצמותיו אל קברי אבותיו דמוכח דמפנין עצמות שכבר נקברו וכמו שציין הגר"א לרש"י שכתב אחר זמן, דשם שאני דערי מקלט ותחומיהן שנתנו ללוים לא נתנו לקבורה דכתיב ולכל חייתם לחיים נתנו ולא לקבורה רק רוצח גלי רחמנא שם תהא קבורתו, וכיון שמת כ"ג שוב אסור להשהותו בערי מקלט דלחיים נתנו ומחויבין להוציאו משם לקברות אבותיו דלא עדיף מהלוים אדוני העיר דלא היו רשאין להקבר שמה:
ובזה פרשתי זה כביר דברי המסכת שמחות פרק י"ד קבר גולין אין להם חזקה, פירושו, גולין לערי מקלט שמוציאין אותן אחרי מיתת כ"ג, אין חזקה בהן ליורשיו. ונראה דאחרי שפנוהו מקומו מותר בהנאה דלא נקבר רק לזמן ובנקבר ע"מ לפנותו כתב בכ"מ פ"ח מהלכות טומאת מת ה"ח דמותר בהנאה יעו"ש. ויתכן דגם להרמב"ן והשו"ע סימן שס"ד דנתנו ע"מ לפנות ג"כ הקבר אסור בהנאה מודה בערי מקלט דכיון דאינו שלהם להקבר שם ואינו רשאי להניחו מותר בהנאה היכי דפנו מתמן, ודוק. אולם מפורש להדיא בכתוב בשמואל כ"א גבי שאול ויעל משם את עצמות שאול כו' ויקברו את עצמות שאול כו' בקבר קיש אביו כו' הרי דפינו עצמות לקבר אבותיו, ובהלכות יו"ט כתב רבינו בתוך שלו כו' ועל זה אמר בב"ב (דף קיב) דא"כ נמצאת שדה חוזרת ביובל ונמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, ובקרא גבי יהושע כתיב ויקברו אותו בגבול נחלתו כו' וכן ויקבר בביתו, דשלו ומקום משפחתו ערב לאדם ומפנין עצמות מת לתוך קברות שלו או של משפחתו:
אמנם דא ברור דאם הוזמן רק למשפחתו ולאבותיו לענין איסור הנאה מפורש שנינו נפש שבנאו לשם חי מותר ואין ספק בדבר, אבל לענין אם חשוב קברות משפחתו לפנות מקבר לקבר, נראה להוכיח מזה דכתב האור זרוע בהלכות אבילות סימן תי"ט דאין מוליכין המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת יעו"ש דסבר דזה חמיר טפי מהך דאיסור פינוי עצמות דמביא שם ירושלמי דאין מפנין כו' כש"כ שאין מוליכין אותו כשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כו' וכל מת לענין קבורת עירו כמת מצוה דמי ודבריו הובא להלכה בסימן שס"ג יעו"ש וכיון שכן הא מצאנו גבי אלעזר כתיב בסוף ספר יהושע ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו כו' בהר אפרים ושקיל וטרי הגמ' טובא איך היה לפנחס בנו בהר אפרים ומסיק ע"י ירושת אשתו או אמו יעו"ש בפרק יש נוחלין, ופשוט דאלעזר כה"ג היה ואז כשנתקדשה שילה היה דינה כירושלים והיה מוכרח לישב תמיד בשילה וכמש"כ רבינו בהלכות כלי המקדש פ"ה ויהא ביתו בירושלים ואינו זז משם לעולם, וכן מצאנו שם י"ט אלה הנחלות כו' אלעזר הכהן כו' בשילה פתח אה"מ, וכי הוליכוהו לקברו הוליכוהו להר אפרים ולא בקברות שילה, משום שהוא של משפחתו של פנחס בנו אף שעדיין פנחס היה בחיים מקרי של משפחתו הרי מוכח דלהוליך לקברו הוי של משפחתו אף שהם בחיים הוי כמו ביהושע שהיה גבול נחלתו, וא"כ ה"ה לענין פינוי עצמות הוי כמו שלו ושל משפחתו אף שהם בחיים, וברור. ואף דנראה דשילה היה אז כירושלים לענין שאין מוליכין בה מת ואין מקיימין שם קברות חוץ מקברי מלכים וחולדה כדתניא בתוספתא נגעים פרק ו', מ"מ היה לה קברות, ואעפ"י שהיו אוכלין בכל הרואה ובטח לא היו מקיימין קברות בשילה בכ"מ שהיו אוכלין קדשים מפני הטומאה מ"מ אם הר היה מפסיק הלא אמרו שלהי זבחים דבעי שלא יהא דבר מפסיק בין שילה, ושם היה להם בית הקברות ואפילו כן הוליכו אותו משילה להר אפרים, כן פירוש הקרא דאל"כ מאי משמיענו, לכן נראה מתוך הקרא דמה שהוא של משפחתו החיים הוי כקבר שלו ושל אבותיו ומותר להוליכו משם לקבר משפחתו דשם הוי שלהם ונקרא על שמם וה"ה דמותר לפנות, אע"ג דלענין הזמנה אם חפר קבר לחי ימכר כמו דתנן באבל רבתי פי"ג, כן נראה:
ובהך דכל הקברות מתפנין חוץ מקבר מלך ונביא, הגירסא האמיתית בתוספתא פ"א דב"ב דת"ק סבר דמתפנין חוץ מקבר מלך ונביא אף בהקיפתו העיר ואף ירושלים, ולכן רע"ק דפליג וסבר דמתפנין דריש קרא דלא תסיג למעוברת חבירו יעו"ש בגירסא שבהגהות בספרי, ולת"ק דקבר נביא אינו מתפנה ודאי א"ש דלא פנהו לעצמות הנביא יאשיהו ואמר אל יגע עצמותיו, ולרע"ק ג"כ דשם הפינוי היה לשרוף אותם על מזבחות העגלים ולטמא את המזבח אשר הקימו לעו"ג לכן כתוב בדה"י ועצמות כהנים שרף על מזבחותם ולכהני הבעל עשה כן לכן לא בזה את הנביא ואין ראיה מזה לענין איסור פינוי עצמות. ויש להתעקש דתמן אף שהיה פנחס בחיים מ"מ הוא זכה בירושת אשתו וז"א חוזר ביובל ולעולם הוא אחוזתו אבל כאן דקנה מקום לקבר משפחה על בית הקברות הלא יתכן לחזור ולמכור, וזה אינו דיחוי למבין. אמנם לפי טעם שכתבו בשם הכלבו באיסור פינוי כתב הנוב"י דבעצמות אחר עיכול הבשר קיל כמו דהיו קוברין במהמורות שינוחו עצמות אביו מן הדין אף ע"ג דהתם הרי נקבר ע"מ לפנותו כשהן עצמות כיון שכן היה המנהג, אבל חזינן דמדין ינוחו בעיכול הבשר ובודאי איכא לחלק בדיני שמים בין דין חמור לדין הקל לאחר מיתה כמו דמפלגי מחיים בריש פרק שבועת הדיינין ובקדושין מ"ג, ומה שהאריכו האחרונים אם גבי קטן שייך חרדת הדין יעוי' בשו"ת חכם צבי אין רצוני להאריך, בכ"ז דעתי נוטה להתיר, אבל לפי שדברי האו"ז לא נזכרו בקדמונים ורבינו שמחה ור"י דטראני לא הסכימו לדבריו רק ביו"ט יעו"ש אין רצוני לסמוך על דעתי לבד, אך שיסכים עוד אחד מהמורים המובהקים: