אור ברסלב

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג

חלק יב

חלק יא

פרק א

מתגלגל ויורד עד מדור התחתון וכו': ענין ג' המדורים כבר נתבאר בחלק העבר, שמדור התחתון הוא בחי' נפש, והאמצעי הוא בחי' רוח, והעליון הוא בחינת ג"ר, שאין העובר נשלם בנרנח"י דנפש, כי אם בדרך עליתו בהם, עד למדור העליון. עש"ה. אמנם לעת לידה, הוא אובד כל המדרגות הגבוהות של העיבור, והוא יורד לגמרי מבחינת אצילות ויורד לבי"ע, כמ"ש לפנינו. וזה אמרו "בבוא עת לידה הוא מתגלגל ויורד עד מדור התחתון" כלומר, שאובד אז כל נרנח"י דעיבור, כמו שמסיים "ויוצא אח"כ אף מן מדור התחתון ההוא" דהיינו שאובד גם בחינת הנפש דאצילות, שהוא בחינת המדור התחתון כנ"ל, ויורד לבי"ע. כמ"ש לפנינו.

פרק ג

אין בתוכם שום אורות רק אלו המוחין דז"א, ואין שם אורות של תבונה כלל: פי', כי כל עוד שיש בהם מבחינות האורות דתבונה, אין הכלים דנה"י שלה, ראוים שיתלבשו בז"א, אלא שצריכים להתמעט בג' מדרגות של הצל"ם, עד שיהיו מותאמים לקומת הקטנות של ז"א, אשר אז נבחן שאין בהם עוד מאורות דתבונה כלום, רק אלו המוחין דז"א בלבד, כמ"ש לעיל (חלק י"א בתשובה קפ"ב, ע"ש).

פרק ו

א פי הרחם הוא צר ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול: צריך לזכור כאן כל המתבאר לעיל בחלק ט' (דף תשפ"ז מאות פ"א ואילך כל ההמשך, ובאו"פ שם ד"ה דלת) שב' דלתות יש ברחם, שהם עושים שם בחינת ם' סתומה, הסוגרת ומעכבת על הולד שלא יוכל לצאת משם, כי אם ע"י איזה גורם שיפתחו הדלתות. כמ"ש באו"פ שם בדף תש"צ ד"ה והענין, עיין שם היטב. וזה שאמר כאן, שפי הרחם הוא צר, ואין הולד יוצא משם אלא בדוחק גדול. דהיינו שיתעורר גורם מיוחד לפתיחת הדלתות.

ב האורות שיש אל אמא בנה"י שלה מסתלקין מהם, ועולים שם בבטן שלה: כי בעת לידה, חוזר ומתעורר הקטנות דה"ת בעינים ביסוד דאמא, (כנ"ל באו"פ דף תש"צ ד"ה והענין) שמשום זה מסתלקים הג"ר דתבונה מכלים דחג"ת שלה, ונשארת ברוח נפש בלבד, אשר אז עולה הרוח לכלים דחב"ד, והנפש לכלים דחג"ת ונמצאים הכלים דנה"י שנשארו ריקנים לגמרי מאורותיהם. וזה אמרו שהאורות דנה"י דאמא מסתלקים.

ג בבטן שלה, ואז נמצא שם אורות רבים מאד: כבר ידעת, שענין ריבוי אורות, פירושו, עלית מ"ן חדש, הגורם לזווג שמה. כנ"ל בדברי הרב, דף ת"ד אות י"ד. עש"ה ובאו"פ שם). וגם כאן, אחר שחזרה הה"ת לעינים, ואור הנפש דנה"י עלה לחג"ת, כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה נעשה שם בבטן דאו"א זווג חדש על המסך דבחי"א, שנתחדש מכח עלית ה"ת לעינים, אשר מזווג זה יצאו ע"ס בקומת אור הרוח, המכונה מוחין דיניקה. כמו שכתב הרב בע"ח שער י"א פרק ט'. שבזמן העיבור ראשון בסופו בעת הלירה, יוצאין מוחין שניים דרוח, ויען שאינם נכנסים אלא ע"י היניקה לכן נקראים מוחין דיניקה. עש"ה. וזהו שאומר כאן "שהאורות שיש אל נה"י דאמא מסתלקים ועולים בבטן שלה ואז נמצא שם אורות רבים מאד" דהיינו שנעשו שם לבחינת מ"ן ועליהם נעשה הזווג דאו"א מבחינת כלים התיכונים שלהם, שהם מבחינת מסך בעביות של בחי"א, שמוציאים ע"ס בקומת רוח.
וע"כ מדייק "בבטן שלה" להורות על הזווג כי מקום הזווג הוא בבטן כנודע. ומכאן תדע, שעיבור א' כולל ב' קומות, שהם קומת נה"י שבהמשך ירחי העיבור, וקומת חג"ת מהזווג שבשעת הלידה. כמבואר.

ד ונבקע הרחם דרך פיו כיון שיש שם בקיעה ממש: כי הרחם הוא הראש דישסו"ת כנ"ל (דף א' נ"ז אות ק"ב). שיסוד דכללות, הוא כמעט בפי הראש דתבונה. ע"ש. וז"ש כיון שיש שם בקיעה ממש, כי בפה דראש כבר יש שם בקיעה, אלא שנסתם בסוד ב' הדלתות העושים ם' סתומה (כמ"ש לעיל בדף תתכ"ח תשובה כ"ח עש"ה) ולפיכך עתה אחר שחזרה ה"ת בעינים וחזרה הקטנות דדלת וציר הא' למקומה, ונבדלה לעצמה מדלת וציר הב' שהוא מבחינת גדלות, הנה זה נבחן שנפתחו הדלתות ונעשה בקיעה בהם' סתומה, שדרך הבקיעה הזאת יוצא הולד לאויר העולם. וזה אמרו "הוא נבקע ונרחב" כלומר, שנעשה הבדל גדול בין דלת וציר הא', אל הדלת וציר הב'. כנ"ל.

ה האורות התבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח, ונולד: פירוש, כי בעוד שז"א היה רק בבחינת עביות דשורש, שהיא בחינת הכתר באור הנפש, כנודע, שזה היה בכל המשך זמן העובר, הנה לא היה לו שום הכר לעצמו, אלא שהיה נכלל לגמרי בראש דתבונה, בסוד, עובר ירך אמו הוא. אמנם לעת לידה, שחזרה ה"ת לעינים, ונעשה זווג דאו"א על מסך דבחי"א, כנ"ל, ונתחדש העביות דבחי"א בז"א, הנה ניכר ההפרש הגדול מראש דישסו"ת שהוא מבחינת למעלה מטבור דא"א אל בחינת הז"א שהוא מבחינת למטה מטבור דא"א, שההבדל ביניהם גדול מאד. וכיון שהוכר השינוי הגדול הזה אשר בז"א, נבחן זה, כמו שיצא וירד משם לדרגתו ולמקומו, שזה נקרא בשם לידה ויציאה לאויר העולם. וזה אמרו שהאורות דתבונה שהם בעל הבית דוחין את הז"א לחוץ שהוא האורח" כלומר, שז"א נדחה מבחינה הגבוה דתבונה, ויוצא לחוץ ממנה, כי הוכר עביותו שהוא מבחינת למטה מטבור, ואין לו שום שייכות אל בעל הבית דהיינו אל התבונה, כנ"ל. ושינוי הזה לפי עצמו, נבחן ללידה ויציאה לחוץ, והבן היטב אמנם מטרם שנתחדש שם הזווג על עביות דבחי"א, לא היה ניכר הז"א שהוא בחינת אורח בבית הזה שהוא הרחם, כי בהיותו רק בבחי' עביות דשורש, היה נכלל לגמרי בבחינת הרחם, והיה כמו ירך אמו בעצמו. אלא באותו הרגע שניכר בו שהוא אורח, נחשב כנולד. כמבואר.

פרק ז

הנה"י דאמא צריכין להתרוקן מהאורות שלה, כדי שאחר הלידה תכף יכנסו המוחין דז"א בתוכם: כלומר, שצריכים להתמעט בהתאם אל הקטנות דז"א כנ"ל, אשר האורות דגדלות שבתבונה צריכים בהכרח להסתלק מהם, כי אינם מתאימים לז"א, ואיך יוכלו להתלבש בתוכו. כמ"ש הרב לעיל דף תתקמ"ט אות קנ"ד ע"ש.

פרק י

א חיצוניותן לבד הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין, כי או"פ אינו נשאר כאן כי, אין כח בז"א לקבלו: נודע, שאין התחתון יוצא מפנימיות דעליון, דהיינו מבחינת העביות שבקומת העליון גופיה, אלא מחיצוניות דעליון, דהיינו הפחותה במדרגה אחת מעביות שבמסך דעליון גופיה. (כנ"ל דף תתקי"ג אות פ"ג') ונמצא שהזווג הנעשה בפה דראש דישסו"ת, על המ"ן דז"א שנכללו שם במסך דישסו"ת, הנה התכללות והזווג הזה, היה רק בחיצוניות ישסו"ת, ולא בבחינת פרצופו עצמו דישסו"ת. ונמצא שנה"י וצל"ם הזה, שבהם מתלבשים המוחין דישסו"ת, שכל עצמותם הוא האו"ח העולה מהזווג ההוא, הנה אין להם שום חיבור עם עצמות הפרצוף דישסו"ת, אלא עם חיצוניות פרצופו בלבד, דהיינו באותה הבחינה שמ"ן דז"א נכללו שם. כנ"ל.
וזה אמרו "הנה חיצוניותם בלבד הוא אשר בו מתלבש הצלם והמוחין הנ"ל כי או"פ אינו נשאר כאן כי אין כח בז"א לקבלו". דהיינו כמבואר שז"א אין לו שום חיבור והתכללות עם הפנימיות דישסו"ת, שהוא גדול ממנו במדרגה, ולא ישתוה עמו לעולם, ואפילו בזמן שז"א משיג מוחין דחיה, נמצא עוד נמוך במדרגה מן ישסו"ת, כנודע. וע"כ אין כח בז"א לקבל מאו"פ דישסו"ת אפילו משהו.

ב מסתלק משם וממקבץ בחציו הראשון של התבונה ושם נשאר: ענין הסתלקות זו כבר נתבאר לעיל (דף א' קכ"ח ד"ה האורות) ע"ש. שמסבת עלית ה"ת לעינים שבעת הלידה, עלו האורות דנה"י ונתלבשו בחציו הראשון דגוף, דהיינו בחג"ת, ואורות דחג"ת נתלבשו בחב"ד. ונמצא בזה שלא נשאר מאו"פ דאמא כלום באלו הנה"י, וע"כ נעשו ראוים להתלבשות למוחין דז"א. כנ"ל בדיבור הסמוך.
וצריך שתזכור כאן מ"ש הרב לעיל (חלק י"א אות ק"ו). כי אותה הפנימית דישסו"ת שעלה בעת הלידה למעלה בחציו הראשון דגוף, נתן תכף כח הגדלה בהכלים העליונים, והוציאו שוב ג"ר דאורות ונה"י חדשים דכלים לגדלותם כמו שהיו מקודם לכן, ורק החיצוניות דישסו"ת בלבד ירדה ונתמעטה בסוד רובצת, כדי להלביש המוחין דז"א, עש"ה.

פרק טו

נדחו בכח הלידה וירדו למטה בבריאה תחת אותם ב' פרקין תחתונים דנו"ה דעתיק: כי אלו המ"ן דזו"ן הם מז"א דנקודים שנתפשטו בעת מלוכתם עד לבי"ע, כנודע. כי גם זה היה סבת שבירתם, ונפילתם בבי"ע. והנה הגם שעתה בעת העיבור הובררו ועלו מבי"ע לאצילות עד לבטן דאו"א, ונתקנו שם בבחינת אצילות. הנה כל זה התיקון היה רק מבחינת נפש, אשר אז היה נכלל כולו בבחינת או"א, בסוד, עובר ירך אמו הוא. אכן בעת שהוכר עביותו עצמו דז"א, דהיינו אחר שיבת ה"ת לעינים שבעת לידה, שהוכר הז"א לבחינת אורח שם, כמ"ש הרב לעיל, כי אז נתחדש בו עביותו שהיה בו מתחלה, הנה נתגלה בו גם בחינת עביות דבי"ע, שעדיין לא נטהר ממנה לגמרי, ולכן בעת הלידה, שפירושו, שנפרש מאמא ובא למקומו ולדרגתו עצמו, נמצא שהוכרח שוב לחזור לבי"ע, אלא ע"י יניקתו מב"ש תחתונים דנה"י דעתיק, שגם המה חזרו וירדו לבי"ע אחר הזווג, כנודע, שהם התחברו במלכות דא"א, המתוקנת מצמצום ב', קבל כח לחזור לאצילות ולינק מדדי אדם, שהם במקום בינה. ואין להאריך כאן, כי כבר נתבאר זה באורך לעיל דף תרל"ז ד"ה וראוי. ובדף תשי"ב תשובה ס"ח ע' וע"א. ע"ש.

פרק כא

א טיפת הלובן היא המסו המקפיא את החלב כדי שיתגבן: פירוש, כמו שהמסו מברר את האוכל שבחלב, ומגבן אותו, שבזה נדחה הפסולת שבחלב לחוץ, שהוא הקום, כן טיפת יסוד דאבא, מברר את האוכל שבתוך המ"ן דז"א, ומקפיא אותו בסוד רקיע, עד שהפסולת נדחה ממנו ויוצא לחוץ. ולפיכך נבחן, שעיקר החומר של הולד בא על ידי אבא, כי לולי כח הקפאון הנ"ל שבאבא, לא היה שום מציאות של בירור אל המ"ן דז"א שעלו מתוך הקליפות שבבי"ע, שהיו שם בשבירה ופיזור כנודע, אלא בכח הקפאון הנ"ל שבטפת יסוד דאבא מתלקטת כל הקדושה שבמ"ן דז"א ונעשים לחומר אחד בבחינת אצילות.
וטעם הדבר הוא, כי כל בחינה מקבלת מבחינה שכנגדה בעולם העליון ממנה, וע"כ יסוד דאבא שהוא ע"ב דעולם האצילות, מקבל מהבחי' שכנגדו בא"ק, דהיינו מיסוד דפרצוף ע"ב דא"ק. ומשום זה נבחן יסוד דאבא לבחינת צר ואריך, שפירושו, שכל הקטנות והצמצום שבו, הוא רק מבחינת חסדים, המכונה צר, אבל לא מחכמה וע"כ הוא מכונה אריך, שמורה על אור החכמה שאינו חסר שם לעולם. וע"כ הארתו מכונה לקפאון הרומז על צמצום החסדים שבו, בסו"ה אור יקרות וקפאון. וזה הוא בהיפך מיסוד דאמא, שהיא רחבה בחסדים ואינה מחוסרת מהם לעולם, אלא שהוא קצר, דהיינו שמצומצמת מאור חכמה, כי צמצום חכמה מכונה קצר. וע"כ הארתו מכונה בשם אש הגבורות וחימום, שהוא בהיפך מבחינת הקפאון. כי החימום מורה על צמצום חכמה וישות חסדים, וקפאון וקרירות מורה, על צמצום חסדים וישות חכמה. ובכדי לעמוד על שורש הדברים, צריך שתעיין לעיל בדף תתכ"ח אות כ"ח.
ולפיכך טיפת הלובן הבא מיסוד אבא, מאיר בהולד עיקר חיותו, שהוא הארת חכמה שבו, שבזה מלקט ומחבר הקדושה שבמ"ן דז"א, ונותן בהם עיקר החיות שנקרא חומר האצילות, הנקרא כ"ב אותיות, שהם כל הכללות. שזה נבחן כמו המסו המלקט כל האוכל שבחלב ומגבן אותו לגוף אחד, ואמא אינה מוסיפה עליו אלא הצורה שבו דהיינו האודם שבו, שפירושו, בחי' המסך והעביות הנמשכים מיסוד אמא, מבחינת אש הגבורות שבה, כנ"ל בסוד קצר ורחב. ומגבורות אלו נמשך ג"כ הבשר ודם שבו. והם מכונים בשם ה' אותיות הכפולים מנצפ"ך, שאינן מוסיפות כלום על כ"ב האותיות, מלבד מה שמסיימות צירופי התיבות כן הארת יסוד אמא, נותנת בהולד כח המסך והעביות המגבילים ומסיימים לכל אבר ואבר שבהולד, שבזה קונים צורתם הנרצה וכבר ידעת סוד הארת ה"ג שה"ס הקשר דצמצום ב' המקשר לכל הע"ס דז"א, ומכשירו לקבל כל המוחין שלו, כמו שהארכנו בזה בהחלקים הקודמים.

ב מהאודם שבהנקבה נקפא ע"י טיפת הלובן של הזכר: כבר נתבאר בדיבור הסמוך, ענין האודם של הנקבה, שהוא מהארת אש הגבורות שביסוד אמא, שבחינתה קצר ורחב, ע"ש, שפירושו, שהיא חסרה מחכמה ומלאה בחסדים. וכיון שחסרה מחכמה, נמצאת גם הארתה שנצרכת לברורין דאבא, דהיינו שיאיר הארתו בגבורות שלה, וימזג אותן בכח הקפאון שביסוד אבא, כנ"ל בדיבור הסמוך. באופן שאי אפשר שתתחבר אל הולד מבחינת הגבורות שבה, רק בשיעור הזה שהארת יסוד מקפיא אותם בהארת חכמה שבו. ואלו החלקים של הגבורות, שאינם יכולים לקבל הארת יסוד אבא. אינם מתחברים אל הולד אלא שנשארים בבחינת דם ונחשבים לסיגים.

פרק כה

באמא אין חיצונים נוגעים בה כלל ואין להם שום אחיזה כלל: היינו אפילו בבחינת הקטנות מאמא, אין שום נגיעה לחיצונים, כי באורות הגדלות אין לחיצונים שום אחיזה אפילו באורות דזו"ן, אלא הרבותא היא באמא, שאפילו בקטנות שלה אין לחיצונים אחיזה. וטעם הדבר כבר נתבאר בחלקים הקודמים, שהוא מכח האחורים שלה הדוחים חכמה, בסוד כי חפץ חסד הוא, וע"כ אין הצמצום שבה"ת פוגמת אותם כלל, ואפילו האורות דחסדים שלה נחשבים לג"ר.

פרק כו

הארה גדולה מאד, ואז ע"י עירוב ב' האורות ביחד וכו': היינו הארת ה"ג שז"א מקבל מאמא, שה"ס השיתוף דמרת הרחמים בדין, כנודע. אשר כל המוחין דז"א עד תכלית גדלותו תלוים בה"ג אלו שמקבל מאמא, וע"כ קורא אותם הארה גדולה מאד

פרק כז

והתחיל הבירור מן בחינת הכתר דז"א שבשבעה המלכים: אין קושיא ממה שנודע, שדרך הגדלה הוא ממטה למעלה דהיינו ממלכות עד הכתר, וא"כ היה לו לתחיל הבירור ממלכות ולא מן הכתר. אמנם יש בזה ערך הפוך מאורות אל כלים, כי רק באורות נבחן, שהתחתון נכנס בתחלה, אחר כך העליונים, דהיינו מתחלה קונה נפש, ואח"כ רוח וכו', עד שלבסוף קונה אור יחידה. אמנם בתיקון הכלים הוא להיפך, שהעליונים נגדלים תחלה ואח"כ התחתונים, שמתחלה מתברר הכלי דכתר, ואח"כ הכלי דחכמה וכו', ער שלבסוף מתברר כלי המלכות כמ"ש באורך בחלקים הקודמים. ועי' לעיל דף ע"ג ד"ה וכך הוא הסדר.

פרק כח

הבחינות שלו מהוד יסוד ומלכות המעורבות שם באותם שבעה מלכים לא נתבררו כולם: כבר ידעת שז"א כולל ה"ח וה"ג, שבחינתו עצמו הוא ה"ח. ובחינת המלכות שבו הוא ה"ג. והנה כאן בעיבור ז"א, רק בחינתו עצמו, נתבררה לגמרי, שהם הה"ח, אבל הה"ג שהם בחי' מלכות שבו, לא נתבררה לגמרי. והטעם הוא מפני שמלכות שלו צריכה להעשות פרצוף מיוחד, ונפרד ממנו הנקרא נוקבא דז"א, שהיא אינה מתתקנת אלא אחר גדלות דז"א, כמ"ש הרב לעיל (דף תשע"ב אות ס'). וע"כ אלו הה"ג שנתקן בז"א עתה, הם רק בחינת הנוקבא שבגופו, הרי שאין עתה בירור שלם אל המלכות שלו, אלא חלק אחד ממנה הנצרך לבחינת נוקבא שבגופו. וע"כ נבחן שה"ג דז"א לא נתקנו כולם רק מקצתם. כמבואר.
ולא עוד אלא אפילו הה"ח לא נתבררו כולם, כי נודע שה"ח הם חג"ת נ"ה, אשר כח"ב ירדו לבחינת חג"ת, ונצח הוא ז"א, והוד הוא הנוקבא. ונמצא מטעם הנ"ל אשר גם ההוד דה"ח לא יכלו להתברר לגמרי, דהיינו אותם החלקים השייכים להנוקבא דז"א הנפרדת, משום שהוד דה"ח היא בחינת המלכות. כמבואר. וכיון שהוד לא נתברר כולו, כמ"ש היסוד מלכות שלא יכלו להתברר כולם. כי ידעת שב' הכלים יסוד ומלכות, הם התפשטות הכלי דהוד. (כנ"ל דף של"ו ד"ה ועתה) ונמצא שג' כלים אלו: הוד, יסור, ומלכות, לא יכלו להתברר כולם עתה בעת העיבור. וזה היה בין בכללות ובין בפרטות, דהיינו בהוד יסוד מלכות הכוללים, וגם בהוד יסוד ומלכות שיש בכל כלי וכלי מכתר עד מלכות, כמ"ש כאן הרב. ועי' מ"ש עוד בענין זה להלן בדבור הסמוך.

פרק ל

הוד השמאלי שהוא רגל הקוף הארוך וכו' לכן ממנה ולמטה לא הוברר כי יש בהם קליפות רבות: כבר נתבאר לעיל כי הוד הוא שורש המלכות, שעיקר ברורה לאחר גדלות הז"א, ועוד לא הגיעה שעתה להתברר עתה לגמרי, עי' לעיל בדיבור הסמוך. אמנם באמת אין ההוד, שהיא מלכות, מתבררת כולה גם בנוקבא הנפרדת דז"א, אלא שהברורין שלה נמשכים בכל משך זמן דשתא אלפי שני עד גמר התיקון. ונמצא שכל אחיזתה של הקליפות, הם בהמלכות שהיא הוד, כי אין הבירורין שלה נשלמים, אלא בגמר התיקון.

פרק מ

סיגים בערך עולם האצילות וכל בחי' אלו יוצאות בסוד דם הלידה: כי לא נתקנו באצילות, אלא מבחינת הפנים של הז"ת דנקודים, אבל מבחי' אחורים שלהם לא יכלו להתקן באצילות כנ"ל בחלק י"א וכיון שנתברר כל בחינת אצילות שבהם, נחשבים השירים לפסולת שלא יצלח עוד לכלום, בערך האצילות, וע"כ הם יוצאים בסוד דם הלידה. אמנם בערך בי"ע אינם נחשבים לפסולת לגמרי, כי עוד נמצא לברר מהם בחינות קדושה לצורך פרצופים דבי"ע, כמ"ש לפנינו.

פרק מב

ודם הלידה שבאשה הוא להיות בה בחינת העשיה גס כן, ובסוד העשיה, דם לידתה טמא: כלומר, כיון שהדמים היוצאים בעת הלידה, הם כללות כל הפסולת והסיגים, שמהם נבררים בזה אחר זה כל הפרצופים של מטה מהפרצוף הנולד, שבכללם גם הסיגים הנשארים אחר לידת הנוקבא תתאה דעשיה, שהם טמאים. כנ"ל באות מ"א. א"כ יש בחינת דם טמא בכל הלידות, דהיינו מה שמעורב בהם גם מהסיגים שלאחר הנוקבא דעשיה וז"ש "ודם הלידה שבאשה הוא להיות בה בחינת עשיה גם כן" כמבואר.
ועם זה תבין מ"ש שמה"ג יוצאים דם טמא. להלן אות נ"ד, שהכונה היא על בחינת הסיגים המעורבים שם מאותו מין הנשאר לאחר לידת הנוקבא דעשיה

פרק מה

תחלה בעיבור לא הוברר בו לגמרי רק ג' אמצעיות וכו' וע"י החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א והיה ז"א בן ו"ק: כבר ידעת, שכל המדובר כאן, הוא במלכות דז"א, דהיינו בנוקבא שבגופו, כנ"ל. גם נודע, שכל הגובה של הפרצוף, תלוי במדת המלכות שבו, דהיינו במסך ועביות שעליו נעשה הזווג עם אור העליון. ולפיכך בעיבור, כיון שלא נעשה שם הזווג כי אם בכלים החיצונים דאו"א, שפירושו במסך דבחינת השורש, ע"כ קומתו רק בקומת נה"י, שהיא אור הנפש, ובחינת הכלים שלו, הם רק חג"ת וחסר נה"י, כי בכלים נבחן שהעליונים נגדלים מתחלה, כנודע. וז"ס ג' גו ג', שנה"י נכללים בחג"ת. הרי שהוא חסר נה"י דכלים, כל עוד שהוא בקומת עיבור. ובזה תבין יותר, מ"ש שהוד יסוד מלכות לא נבררו בעת העיבור. אמנם נצח, כיון שהוא מבחינת ז"א, דהיינו מבחינת חג"ת, כנודע, שעקרו של ז"א מצד הכלים הוא נצח, ומצד האורות הוא ת"ת. לכן הוא נחשב על בחינת חג"ת הנבררים גם בקומת עיבור, כנ"ל. וע"כ אינו חושב רק הוד יסוד מלכות. כי עיקר המדובר כאן הוא מבחינת הכלים.
וזה אמרו "וע"י החלב נתפשטו אלו החלקים במקומם בז"א והיה ז"א בן ו"ק" פירוש: כי בעת לידה נעשה זווג חדש דאו"א על בחי"א, כנ"ל דף א' קכ"ח ד"ה בבטן. ע"ש. שקומה היוצאת על הזווג הזה. הוא קומת ו"ק גמורים, שהוא רוח נפש, שרוח מתלבש בכלים דחג"ת ונפש בכלים דנה"י, הרי שעתה נתחדשו לו כלים דנה"י, וזה אמרו שנתפשטו החג"ת מתוך הנה"י כלומר, שנתגלה קומת הרוח, ואז ירד אור הנפש והגדיל הכלים דנה"י, ואור הרוח נתלבש בכלים דחג"ת. כנודע. אמנם מוחין אלו הגם שבאו בזווג או"א בעת הלידה, מ"מ אין ז"א מקבלם, אלא ע"י יניקה לאט לאט, כמ"ש לפנינו, וע"כ נבחן, אשר קומה זו דרוח אינה מתפשטת לז"א רק ע"י יניקת החלב.
אמנם עוד לא נשלם כאן ביניקה מדת הברור של מלכות דז"א לגמרי, אלא שצריכה לקבל עוד מדת מסך דבחי"ב ובחי"ג, ועד"ז גם הנוקבא הנפרדת דז"א, שאחר הנסירה היא לוקחת כל הגדלות של הנוקבא דגופו, כנודע. ואז נחשבת המלכות למבוררת כולה מבחינת אצילות, עכ"פ, אבל עדיין אינה נבררת מבחינת בי"ע, אשר בירורין אלו שלה נמשכים עד לגמר התיקון.

פרק מט

החמשה לבושי גבורות נתבררו ויצאו הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורים אך הה"ח נתבררו וכו' וחזרו לחלב: פירוש, כמ"ש לעיל, שיש ב' מיני פסולת אחר הברורים דעיבור ז"א, א' הוא מה ששייך עוד לז"א עצמו, שהם נשארים באמא ונבררים שם עוד בדרך היניקה. וב' הוא מה שאין שייך עוד לז"א, אלא לפרצוף שלאחריו וזה יוצא בסוד דם לידה, שהם סיגים גמורים, כלומר שאין בו עוד כלום מבחי' קרושה לצורך הז"א. אמנם כלפי הפרצוף שלאחריו אינו בחשב לדם טמא אלא לסיגים, דהיינו שיש בו עוד ניצוצי קדושה, שהרי בכל הפרצוף שלאחריו נברר מפסולת ההוא שאין בו עוד צורך ותועלת אל העליון.
וזה אמרו "שהה"ח הסיגים שלהם יותר ממותקים ונשארו יסוד דם טוהר וחזרו לחלב" כי הה"ח נחשבו לעיקר הז"א, כנ"ל רף א' קל"ו ד"ה הבחינות. עש"ה. אבל הה"ג שלו הם בחינת המלכות, שברורה מתחיל אחר הגרלות דז"א, כמ"ש שם באורך. וע"כ הברורים דה"ח נחשבו לצורך ז"א עצמו,
והסיגים שנשארו מהם, דהיינו מהוד יסוד מלכות שבהם, הם שייכים עוד לז"א עצמו, וע"כ הם נשארים באמא ומתבררים לצרכו ע"י יניקה. אבל הברורים הנשארים מה"ג, שהם בעיקר רק בחינת מלכות, אשר נאצלת אח"כ בבחי' נוקבא נפרדת, א"כ הסיגים שנשארו מה"ג אלו, נחשבו לז"א בבחי' סיגים גמורים, כי אין מהם שום תועלת כל שהוא לצורך ז"א, וע"כ הם יוצאים משם בסוד דם לידה וז"ש "החמשה לבושי גבורות נתבררו ויצאו הסיגים בסוד דם גמור וסיגים גמורות" כלומר, שאין בהם שום צורך עוד אל ז"א, אלא שהמה באים אח"כ ונבררים לצורך הנוקבא הנפרדת דז"א כמבואר. כי כלפי הנוקבא יש בהם קדושה רבה, כי כל פרצופה נברר מן הסיגים הללו. והבן היטב.
ומה שאומר שהם יוד שמות אהי"ה, אע"פ שהשמות דעבור הם בחינת שמות אלקים, כנודע. מ"מ בהתחשב בבחינת הלבושים שהוא מקבל מאמא, נבחנים לשמות של אהי"ה, מטעם שהזווג של העיבור דז"א נעשה באו"א עלאין שהם בכללות ישסו"ת בפרצוף אחד, כנודע, ואז ישסו"ת אינה עולה בשם זולת או"א עלאין בלבד, שהם השמות דהויה אהיה, כנודע, וע"כ חושב הלבושים דה"ח וה"ג לשמות של אהי"ה, ולהיות הלבושים אלו רק מבחינת אחורים של או"א עלאין, דהיינו מבחינת הכלים החיצונים שלהם, ע"כ נבחנים ליוד שמות אהי"ה דאחורים. כמופורש לעיל בדברי הרב, חלק י"א אות קמ"א. ע"ש.

פרק ס

מזונו נמשך ממקום יותר עליון שהוא מאותם ב' פרקין עליונים וכו' ממבחר נשמתו ומבחינה העליונה הוא ניזון: וצריכים לזכור כאן, כל המתבאר בענין זה, לעיל בדברי הרב (חלק י"א מאות מ"ה עד אות ס"ט. ובאו"פ שם) ונתבאר שם, שסוד עליה זו של ב' שלישים עליונים נו"ה דא"א לחג"ת דאו"א, נעשה בעת התיחדות ד' פרצופים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד, דהיינו שעולים לבחינת ג"ר דא"א, שהוא ג"ר דע"ב. ולפי שאין לאו"א מבחינת קומת ע"ב, אלא ששה כלים חג"ת נה"י בלבד, ונבחנים למחוסרי נה"י דכלים וג"ר דאורות, דהיינו לפי השיעור שהם מלבישים לא"א בקביעות, שהוא רק מגרון ולמטה, והם חסרי ג"ר דראש א"א. לפיכך בעת זווג דנשיקין דא"א, המגדיל לאו"א בקומת ע"ב, צריכים הו"ק דא"א, להתחלק לע"ס שלמות לצורך או"א והוא ע"ד התחלקות הו"ק דז"א לע"ס בעת גדלותו, שפרקים עליונים ואמצעים דחג"ת, עולים ונעשים לחב"ד, ופרקים תחתונים שנשארו מחג"ת, מתחברים עם פרקים עליונים דנה"י העולים אליהם, ונעשים שניהם החג"ת לאו"א. עש"ה. ואלו הם הב"ש עליונים דא"א שנעשו לדדים באו"א, כלומר לבחינת חג"ת, דהיינו אחר שנתחברו עם השלישים תחתונים דחג"ת, כנ"ל. וד' פרקים דנו"ה דא"א נשארו למטה, בבחינת נה"י כמקודם לכן ולפיכך בעת גדלות דז"א, בעת שמשיג ג"ר, וקונה ע"ס שלמות, הנה אז הוא מקבל הג"ר שלו מהשלישים דנה"י דא"א, שנצטרפו ונתחברו לחג"ת דאו"א, וו"ק שלו, הוא מקבל מד' פרקים תחתונים דנו"ה דא"א שנשארו למטה אמנם לעת היניקה, עדיין אינו ראוי לקבל מהשלישים עליונים דנו"ה דא"א במקומם, אלא בדרך עליה ביניקה מדדי אמו, ששם מלובשים אותם הב"ש עליונים דנו"ה דא"א, ואחר יניקתו שוב יורד למטה במקום הד' פרקים תחתונים דנו"ה דא"א, שהם בחי' ו"ק בלבד.
וזה אמרו "הד' פרקים תחתונים דנו"ה של אריך הם מתלבשים בז"א ונעשים נשמה אליו" דהיינו שמלבישם וקונה דרגתם בקביעות, שמכחם יש לו הו"ק שלו תמיד בעת היניקה. וז"ש "אמנם מזונו נמשך ממקום יותר עליון שהוא מאותם ב' פרקין עליונים וכו' ומבחינה עליונה הוא ניזון" כלומר, שאותם ב"פ עליונים דנו"ה דא"א המלובשים בדדים דאמא אינו יכול להלביש אותם שיעשו לו בבחינת נשמה פנימית, רק שמתפרנס וניזון מהם בדרך עליה בלבד, ומיד יורד למקומו לו"ק. כנ"ל. והוא מטעם שהוא בחינה עליונה. דהיינו בחינת ג"ר שלו, שאינו ראוי להם עתה, רק לינק מהם בלבד, ולא להלבישם, כמבואר.

פרק סג

ונתמתקו ונעשו חלב ממה שנתברר מהם שהוא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם: נודע שז"א דנקודים לעת גדלותו, היה מתפשט עד העשיה לנקודה דעוה"ז. ונבחן אז שהפרסא דאצילות, היה בשוה כמו הפרסא דגוף דז"א שמחזה ולמטה. באופן שמחזה ולמעלה היה בבחינת אצילות ומחזה ולמטה היה מתפשט בבי"ע. ובעת שביה"כ, נשברו כולם פנים ואחור, דהיינו אפילו המחזה ולמעלה שלו, שהיה באמת בחינת אצילות, ולא היה ראוי לפול לבי"ע, גם הם נשברו ונפלו לבי"ע, אע"פ שהם בחינת פנים ואצילות. ולעת תיקון, נתקן רק בחי' הפנים שלו בלבד, שהם הכלים דגו"ע שהם בחינת מחזה ולמעלה, וזה נעשה ע"י הברורים דאו"א, שבררו בחי' הכלים דפנים מתוך הכלים דאחורים שהם בחינת בי"ע דהיינו אח"פ, כנודע.
ויש כאן ב' בחינות ברורים הנקראים: עיבור א' ועיבור ב'. כי מתחלה נבררו הכלים דפנים בלבד, שהם הגו"ע, באופן שהיו חסרי נה"י, שהם אח"פ. ואז נבחן שהוא חסר ראש, כי בחוסר נה"י דכלים הוא מחוסר ג"ר דאורות, כנודע. ובירור זה נקרא עיבור א'. ואח"כ ע"י עלית מ"ן לזווג ע"ב ס"ג, הנה הארת ע"ב מורידה הה"ת מעינים עד לפה, שפירושו שמעלה אח"פ חדשים מבי"ע לאצילות, ואז נשלמים ע"ס דז"א וזה נקרא עיבור ב', דהיינו המשלים לו בחינת גדלות וג"ר.
אמנם אלו ב' עיבורים כוללים ד' זווגים: ב' זיווגים בעיבור א', שהם: א' לקומת נה"י, שהוא אור הנפש. וב' לקומת חג"ת, שהוא אור הרוח, וכן יש ב' זווגים בעיבור ב': א' לגדלות הכלים, שיהיה לו ע"ס שלמות מבחינת הכלים. וב' לגדלות האורות, כי אחר שיש לו כלים דג"ר, עולה ומקבל בהם המוחין דג"ר. כמ"ש במקומו.
ונודע, שמתחלה עלו כל הרשימות כולן מכללות כל הנקודים שנשברו, למ"ן לע"ב ס"ג העליונים, כמ"ש לעיל בדברי הרב (חלק ח' אות ב') שהם היו כלולים מכל הבחינות כולן שנפלי לבי"ע, עד לבחינה התחתונה. ונתברר מהם לאט לאט, דהיינו שהיותר מובחר נקלט ונברר מהכללות הזה לצורך עתיק, ושאר הכללות נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף א"א. וא"א בירר וליקט מהם המשובח ביותר לצורך עצמו והשאר נדחה ממנו בבחינת פסולת, לפרצוף או"א. וכן ביררו או"א לצרכם, כל בחינת הסוב הראוי להם, ושאר הכללות הורידו לפרצוף זו"ן, וכן זו"ן ביררו מהם הטוב הראוי להם והשאר הורידו לבי"ע. וכן בי"ע ביררו כל אחר הטוב הראוי לו, ונתקן מהם פרצופי בי"ע, ושאר הסיגים דהיינו אחד שכבר הוברר מהם גם הטוב הראוי לעשיה כולה, המה נבחנים לבחינת טומאה, שכבר לא נמצא מהם כלום שיהיו ראוים לאיזה מדרגה של קדושה.
ועד"ז ממש, היו סדר הבירורים גם בפרטות הפרצוף, דהיינו שמתחלה נבררו מז"א רק הכלים דגלגלתא, כי אע"פ שעלו למ"ן כללות כל רשימות עד לבי"ע, כנ"ל, אמנם או"א לא נזדווגו, רק על בחינת כלים חיצונים שלהם, שפירושו: בחינת עביות של כתר ושורש, שאינה מוציאה אלא קומת נה"י, שהוא אור הנפש, המתלבש בכלים דגלגלתא, שהוא בחינת ראש דז"א, הנקרא כלים דחג"ת. הרי שלא נברר בעיבור מתחלה אלא המשובח ביותר מכללות המ"ן שהיה אז נכלל בז"א, והשאר היו אז בבחינת פסולת, ובעת ההיא עוד אין לו לז"א שם בפני עצמו, אלא נבחן לירך אמו, כי כל עוד שהוא בבחינת ראש וגלגלתא, הוא נכלל לגמרי באמא, ואין לו שום הכר לעצמו כמ"ש בפרצופי א"ק. אלא לעת לידה, אחר שנגדל ז"א, בכל נרנח"י דנפש, אז נתעבה יותר, ומתחיל לקבל האורות ממעלה למטה, כנ"ל בחלק י' ע"ש ואז מתגלה בחי"א, דהיינו שה"ת יורדת מגלגלתא לעינים, אשר או"א מזדווגים אז מבחינת כלים התיכונים שלהם.
ומוציאים על המ"ן דז"א אלו דבחי"א, קומה חדשה דרוח. ונמצא עתה שנבררו גם נה"י דז"א, כי הכלי דעינים הם בחי' נה"י משום שהעביות ומקום הזווג נעשה עתה בעינים, ואור הנפש מתלבש תמיד במקום העביות והזווג, כנודע. וע"כ נבחן, שאור קומת רוח נתלבש עתה בכלי הקודמת דחג"ת דהיינו דגלגלתא, ואור הנפש בנה"י. וכל שאר הכללות מהמ"ן שהיה נכלל בז"א שוב אינו ראוי לו, והמה נדחים ממנו בבחינת פסולת, לנוקבא ולבי"ע. שהם היוצאים בבחינת דם לידה.
וזה אמרו "וע"י עליה ההיא נתבררו שם ונתמתקו ונעשה חלב ממה שנתברר מהם, שהיא הטוב שהיה בתחלה מעורב בתוכם" כי עליה ההיא לחג"ת הוא הזווג שנעשה בכלים התיכונים דאו"א שהם חג"ת, דהיינו על מסך דבחי"א, המוציא קומת רוח, כנ"ל, אשר אז נבררים גם הכלים דעינים מתוך כללות המ"ן, שהוא בחינת הטוב שהיה מעורב בתחלה בכללות המ"ן, כי הם מבחינת הכלים דפנים דז"א, שכולם טוב וראוים לז"א דאצילות, אלא כל זמן שלא היה עוד הזווג באו"א על בחינת הכלים התיכונים, דהיינו בחי' מסך דבחי"א, המוריד ה"ת מגלגלתא לבחינת עינים, הנה עוד לא יכלו הכלים דעינים להתברר, כי הם צריכים להתכללות במסך וזווג דאו"א, כנודע ונמצא, שהזווג דאו"א בירר לכלים דנה"י דז"א, שהם העינים, שהיו מעורבים עוד בכללות הסיגים. ובזה נגמר העיבור א' דז"א. באופן שכל הנשאר בכללות המ"ן נחשבים מעתה סיגים גמורים, שאינם ראויים עוד לבחינת ז"א, והמה יוצאים בבחינת דם לידה לחוץ. והבן זה היטב.
ובב' זווגים אלו נשלם העיבור א', שפירושו, הבירורים דכלים ופנים דז"א, מתוך הכלים דאחורים, ובזה נשלם עיקרו של ז"א ועצמותו. דהיינו ו"ק בלי ראש, כנ"ל. אכן נוהג בו גם בחינת תוספות שמבחינה זו יכול להשיג גם בחינת ראש ומוחין דע"ב, ולזה הוא צריך לב' זווגים חדשים דאו"א, הנקראים עיבור ב', שזווג א' הוא, להגדלת הכלים לע"ס. וזווג ב' הוא, להמשכת המוחין בהם. וע"פ דברים האלו תבין דברי הרב בהמשך שלפנינו.

פרק פא

תחלה בימי המלכים ו"ק, ובתוכם מוחין דנפש דנה"י דאמא דחיצוניות: סובב על ז"ת הנקודים, שהם כולם בחיבת ז"א דנקודים. כנודע. והיה בו בחינת קטנות וגדלות כמ"ש שם בחלק ו', כי מתחלה יצאו ע"ס דנקודים בבחינת הקטנות, מה"ת שעלתה בנקבי עינים דס"ג, שירדו או"א לבחינת חג"ת, שהם אח"פ שיצאו לחוץ, ונמצאים הז"ת בבחינת נה"י. וז"ש "ז"א היה בו תחלה בימי המלכים ו"ק ובתוכם מוחין דנפש" דהיינו בחינת הקטנות דנקודים, כמבואר. אבל אח"ז, ע"י עלית מ"ן דנה"י דא"ק לע"ב ס"ג העליונים, יצאה הגדלות דנקודים, כי הארת ע"ב הורידה הה"ת מעינים אל הפה, והחזירה לאו"א לבחי' ראש וג"ר, וז"ת דנקודים נתפשטו במלכותם עד לבי"ע, כמ"ש בחלק ז'. ומתוך, שאלו ו"ק דז"א במוחין דנפש שיצאו בעת דקטנות דנקודים, הם הכלים ואורות הפנים דז"א, דהיינו בחינת מחזה ולמעלה דז"א, שכולו בחינת אצילות, כנ"ל בדיבור הסמוך, לפיכך נחשבים לעיקר עצמותו דז"א, כי כל אלו המוחין שיצאו בגדלות דנקודים, הם רק בחי' תוספות, כנודע. ע"כ חושב אותם כאן לעיקר ז"א, כי גם בעולם התיקון, לא נתבררו בעיבור א' רק אלו הכלים דפנים, דבחינת מחזה ולמעלה, שהם בחינת גו"ע שלו, שיצאו שם מזווג דה"ת בעינים דס"ג. וכלים דאחורים, דהיינו מחזה ולמטה דז"א, שיצאו שם בזמן הגדלות, ע"י הארת ע"ב שהורידה הה"ת מעינים, וחיברה אח"פ דז"א לבחי' אצילות, כל זה הוא רק תוספות, ואינם מעיקר ז"א וע"כ גם בעולם התיקון לא באו רק בבחינת תוספות, בעיבור הב', כמ"ש בדיבור הסמוך.

פרק פב

א ובתקון נתעברו עיבור א' והיו מתבררין מעט מעט הכלים דו"ק: כמ"ש בדיבור הסמוך, שכל תיקונו דז"א מבחינת עיקרו ועצמותו, הוא רק לכלים דפנים, שהם גו"ע בלבד, שהם ששה הכלים דחג"ת נה"י, שזמן בירורם נקרא עיבור א', ומתבררים ע"י ב' זווגים זווג א' לכלי דגלגלתא, שנקרא חג"ת. וזווג ב' לכלי דעינים, שנקרא נה"י. גם בזווג הא' יש בו זווגים פרטים עד שמשלים נרנח"י דנפש וכן בזווג הב' יש בו זווגים פרטים עד שמשלים נרנח"י דרוח, הנמשכים במשך ימי היניקה. וז"ש והיו מתבררים מעט מעט הכלים דו"ק.

ב ומה שלא נתברר מן הכלים ונשארו מעורבים טוב ורע נשארו בבטן אמא: היינו הכלים דהוד יסוד מלכות, שלא נתבררו במשך זמן העיבור, אלא בהמשך זמן היניקה כנ"ל.

פרק פג

מוחין דיניקה בנה"י האמצעים בעת הלידה: כי לצורך המוחין דיניקה, נעשה זווג ב' דאו"א, על בחי' מסך דבחי"א, שהוא מבחינת הכלים האמצעים שלהם, דהיינו מבחינת פרצוף דיניקה דאו"א עצמם. וזווג זה נעשה בעת הלידה, מטרם שנולד ויורד למקומו, כנ"ל דף א' קכ"ח ד"ה בבטן שלה. עש"ה.

פרק פד

א בירור אחר אל האורות לבדם למוחין דיניקה העולים למעלה: פירוש שלהחזרת הגדלות דז"א, שהוא הנשמה, הנה אז לבירור שני צריכים, שנקרא עיבור ב', שהוא ע"י עלית האורות דיניקה למעלה לאו"א למ"ן, שע"י זווג הזה יורדת הה"ת מעינים ומחזירה אח"פ לאצילות, ואז משיג ז"א עשרה כלים שלימים. וז"ש, וצריך בירור אחר אל האורות לבדם למוחין דיניקה העולים למעלה. כמבואר. ומה שמדייק "אל האורות לבדם הוא להשמיענו שאין עלית מ"ן לבחי' הכלים דהפרצוף דיניקה, אלא להפנימיות שבהם שהם האורות לבדם, כמ"ש במקומו.
וכבר ידעת שיש בעיבור ב' הזה ב' זווגים כמו בעיבור א' שהם: א' להשלמת כלים שזה נעשה תכף אחר תשלום ב' שנים דיניקה. וזווג ב' הוא להמשכת המוחין, שזה נעשה אחר ט' שנים ויום אחד, ובחינת צ' דצלם, נכנסת בו עד י"ג שנים ויום אחד ובחינת ל' ומ' דצלם הזה נכנסות בו בז' השנים מי"ג ויום א' עד עשרים שנה כמבואר בע"ח שכ"ה דרוש ח' עש"ה.

ב נכנסין בז' שנים שהם משנת י"ג עד כ': כלומר, שגמר כניסת המוחין דגדלות, הם באלו הז' שנים, שאם נכנסים בו מקיפים דל"מ דצלם דגדלות, כנ"ל בדיבור הסמוך. וכיון של"מ דצלם הזה, הם עיקר הגדלות, ע"כ אינו חושב כאן המוחין דגדלות, מבחינת הצ' דצלם, הנכנסים בו מן ט' ויום א', עד י"ג ויום א'.

פרק פו

א בעת הלידה יוצאים מוחין שניים דרוח ויען שאינם נכנסים אלא ע"י היניקה לכן נקרא מוחין דיניקה: ענין הזווג הזה שבעת הלידה לצורך המוחין דיניקה, כבר נתבאר לעיל (דף א' קכ"ח ד"ה בבטן ובד"ה האורות) עש"ה. ונתבאר שם שתכף אחר זווג הזה, הוכר העביות דגוף הז"א לבחי' אורח ואינו ירך אמו, שזו היא לידתו ויציאתו מאמא. לפיכך, אינו יכול לקבל המוחין האלו תכף, אלא הוא יורד לבי"ע, ויונק מתחלה מסוד דדי בהמה, שע"י יניקה זו קונה כח להפריש ממנו כל הבחינות דבי"ע הנכללות בו. וכשנשאר בו רק מבחינת האצילות בלבד, אז הוא יכול לחזור ולעלות לאצילות, ולקבל המוחין דיניקה, שהם המוחין דרוח, ע"י יניקה מדדי אמא, שהם במקום בינה. וע"כ, נקראו המוחין דרוח בשם מוחין דיניקה.

ב עיבור גי אך בערך היניקה אינו אלא עיבור ב': אמנם לא נמצא בדברי הרב שיקרא בשם עיבור ג'. כי לא מצאנו אלא ב' עיבורים בלבד. וטעם הדבר, כי הגם שעיבור פירושו, זווג, מ"מ יש בו ענין נוסף על בחינת זווג סתם. כי באמת יש הרבה זווגים בעיבור א'. וכן בעיבור ב'. ואינם נקראים כל אחד בשם עיבור. אמנם עיבור פירושו, בירור כמ"ש הרב לעיל (באות פ"ד) ועי"ש באו"פ בד"ה בירור וכללות הבירורים הם רק שנים: א' הוא לכלים דפנים לבד שהם גו"ע, הנקרא ו"ק דז"א ועיקר עצמותו דז"א, שעיקר המברר אותם הוא א"א, ואו"א משתתפים עמו לבחי' מעבר בלבד, משום שאין ז"א יוצא אלא מאו"א. כנ"ל בחלק י'. ועיבור הזה כולל ב' זווגים כוללים: א' לאור הנפש בכלים דחג"ת, הנקרא קומת נה"י. ובזווג הכולל הזה, יש י"ב זווגים פרטיים, שהם: ד' הזמנים שבמדור התחתון. וד' הזמנים שבמדור האמצעי. וד' הזמנים שבמדור העליון. כנ"ל בחלק י"א. שבי"ב הזווגים האלו, הוא משיג כ"ה מדרגות דבחינת נפש בלבד, שהם נרנח"י דנפש, שבכל אחת מנרנח"י יש שם נרנח"י פרטים. עוד יש בעיבור א' הזה זווג ב' כולל לאור הרוח, אשר אז יורד אור הנפש, ומתלבש ומגדיל את הכלים דנה"י דז"א, ואור הרוח מתלבש בכלים דחג"ת. כנודע. שזה מכונה התפשטות החג"ת מתוך הנה"י, שפירושו: כי מקודם לכן, בעת שלא היה בו אלא אור הנפש, היה אור הנפש שהוא קומת נה"י מתלבש בכלים דחג"ת, ונבחן בזה אשר חג"ת ירדו לבחינת נה"י. כי עיקר בחינת המדרגה נקרא על שם האור המלובש שם. ונמצא עתה אחר שקנה אור הרוח, אשר אור הנפש יצא מן הכלים דחג"ת וירד למקומו לנה"י ואור הרוח השייך לחג"ת, נתלבשו בכלים דחג"ת, ונבחן שהכלים דחג"ת נתעלו ונתפשטו מבחינת נה"י, ועלו למדרגתם עצמם, דהיינו אור הרוח.
וגם בזווג הב' הכולל הזה, יש בו י"ב זווגים פרטיים, כמו בזווג דא' שהם כ"ה בחינות דקומת הרוח, שהם נרנח"י דרוח כוללים, שבכל אחת מהם יש נרנח"י פרטים. ומלבד י"ב הזווגים האלו שאמרנו, יש כנגדם גם בבחינת ל' דצלם, וגם בבחינת ם' דצלם. הן בקומת הנפש, והן בקומת הרוח. אמנם כל אלו הזווגים המרובים הנ"ל, אינם אלא לברר בחינת הכלים דפנים דז"א, שהם ו"ק בלבד. ולפיכך נכללים כולם תחת שם עיבור ראשון בלבד. דהיינו בחינת הקביעות של ז"א, ובחינת עיקר עצמותו. וכל אלו אינם מספיקים רק לו"ק דז"א.
וכדי להשיג ג"ר, הנה הוא צריך לבירורים אחרים חדשים לגמרי, שהם בירורים מכלים דאחורים דז"א, אשר בירורים אלו מיוחסים בעיקר לאו"א עצמם, דהיינו לזווג דע"ב ס"ג, המורידים הה"ת מעינים ומחזירים את אח"פ למקומם, דהיינו הנקרא נה"י חדשים. ואלו הבירורים בכללם נקראים עבור ב'. וגם כאן יש כל אותם הזווגים הפרטיים והכוללים הנאמרים בעיבור הא'. אלא מתוך שכל אלו הזווגים אינם באים אלא להשלמת כלים דאחורים, שהם אח"פ, כנ"ל, ע"כ המה מקובצים תחת שם אחד, עיבור ב'. והבן זה היטב.
ויש בעיבור ב' הזה, ג"כ ב' זווגים כוללים: א' להשלמת הכלים דאחורים, דהיינו להעלאת הנה"י החדשים. וזווג זה מתחיל אחר ב' שנים דיניקה, ונמשך ז' שנים עד ט' שנים יום א'. ותדע, שבזמן ההוא, נשלמים גם כן המוחין דיניקה, בכניסת המקיפים דהיינו הנקרא כניסת הל' ום' דצלם דמוחין דיניקה. כי אין הל"ם דצלם יכולים לבא בבחינת פנימיות הפרצוף מטרם שנשלמים לו עשרה כלים גמורים, וכיון שאין העשרה כלים הללו באים אלא ע"י עיבור ב' כנ"ל. הרי שאפילו הל' ם' דצלם דיניקה, אינם יכולים להתפשט בו, זולת בימי הגדלות, שהוא אחר עיבור ב'. ובזה תבין מה שמכנה הרב לפעמים, כל אלו המוחין עד ט' שנים ויום א' בשם מוחין דיניקה. כי תשלום המוחין דיניקה הם בז' שנים אלו עד ט' שנים ויום א'. וכיון שבזמן ההוא אין לו עוד כלום מהמוחין דגדלות עצמם. אלא רק מן גדלות דכלים בלבד, ע"כ נקראים ע"ש מוחין דיניקה. כי עיקר ההבחנות הוא בבחינת האור המלובש בכלים. ועוד יש זווג כולל ב' להמשכת המוחין דגדלות, שהוא מתחיל אחר ט' שנים ויום א', ונמשך עד עשרים שנה כמ"ש לעיל בדברי הרב.
וזכור היטב כל שבארנו כאן, כי זולתם אי אפשר להבין דבר בענינים אלו הבאים בדברי הרב. גם ת!דע אשר אלו ב' עיבורים נוהגים בכל מדרגה ומדרגה, גם בבחינת הפנימיות שבה גם בבחינת החיצוניות שבה, כמ"ש כל זה במקומו.

פרק פט

א ואחר ב' שנים של יניקה שנגדלו שני המוחין הם עצמם ע"י החלב הנה נתפשט כח החלב ונמשך למטה בז"ת וכו': הנה הסדר שבכאן תמוה לכאורה, שמתחלה נגמרים המוחין דחכמה ובינה, ואח"כ הז"ת, שהם הו"ק והמלכות, שזה להפוך מהידוע, שמתחלה נגמרים הו"ק ואח"כ המוחין. אמנם הענין הוא, שהמדובר הוא כאן מהגדלת הכלים, וכבר ידעת שיש ערך הפוך בין הכלים והאורות, אשר באורות, נבחן שהתחתונים באים מתחילה. ובכלים, נבחן שהעליונים נגדלים תחלה, וכאן שהמדובר הוא מכלים, ודאי שנגדלים מתחלה העליונים דהיינו חו"ב שבו. ואח"כ ז' התחתונות.
ומלבד האמור, יש ג"כ ערך ממוצע מאורות וכלים יחד, דהיינו מבחינת התלבשות האורות בכלים בערך של הקומה בתיקון הקוים, שמבחינה זו נאמר תמיד, שקומת העיבור היא נה"י, וקומת היניקה היא חג"ת נה"י, וגם כאן אם המדובר הוא מהגדלת כלים, אפשר לומר שבעיבור נשלמים חב"ד, וביניקה נשלמים חב"ד וחג"ת. ואין לקבוע מסמרות בזה, כי הכל הוא לפי הענין אלא שיש לדייק תמיד בההפכות מהכלים להאורות.
והנה אלו המוחין חו"ב הנגמרים בב' שנות היניקה, הכונה היא על הכלים דפנים הנקראים גלגלתא ועינים, שהם בחינת חב"ד וחג"ת דכלים, כי אין הכוונה על מוחין ממש בפועל, כי ביניקה אין לו אלא ו"ק בלי ראש כנודע, ומאין לו מוחין כאן. כמו שרמז בעצמו להלן באות צ"ג. אלא לפי שהאורות הבאים בפרצוף, מתלבשים תמיד בכלים העליונים יותר שבפרצוף ונמצא עתה ביניקה. שבא לו הקומה דאור הרוח, שהיא מתלבשת בהכלים דחב"ד שלו, ואור הנפש שהיה מלובש מקודם לכן בכלים דחב"ד, יורד עתה לכלים דחג"ת, כנודע, לפיכך אומר שביניקה נגדלים הכלים דחו"ב, הוא שאור הרוח הבא עם החלב דיניקה, מתלבש בכלים ההם. ומה שאינו חושב גם דעת, ולומר, שנגדלים הכלים דחב"ד, הוא מטעם שאומר בעצמו באות פ"ח "הדעת אין צריך לו עתה וזה יתגדל אח"כ בעיבור ב"'. כי גם הכלי דדעת אינו מתגלה זולת בימי הגדלות. הרי שאין לחשוב עתה בהתלבשות אור הרוח, אלא בכלים דחכמה ובינה בלבד. ומה שאינו חושב את אור הנפש שירד ונתלבש בכלים דחג"ת, הוא מטעם שאין זה חידוש אור של ימי היניקה הבא עם החלב, כי אור הנפש יש לו עוד מזמן העיבור כנודע.

ב נתפשט ונמשך כח החלב למטה בשבע ספירות התחתונות ונגדלו גס הם: ענין התפשטות זו של כח החלב, היא כניסת המקיפים ל"ם דצלם, כי בב' שנים הראשונים לא יכלו להתפשט זולת הצ' דצלם דיניקה, שפירושו בחינת נפש רוח, של אור הרוח, אבל ג"ר דאור הרוח, שהם בחינת ל"ם דצלם, לא יכלו להכנס בו, כי אז אין לו אלא ששה כלים לבד, שהם בחי' גו"ע, וחסר לו אח"פ, כנודע, וא"כ אין לו מקום להתפשטות דל"מ דצלם, כי חסר לו הכלים. הנה הכלים אלו אינם באים לו רק ע"י עיבור הב', ע"י העלאת מ"ן לע"ב ס"ג העליונים, המורידים הה"ת מעינים ומשיבים לו את אח"פ, שהם נקראים נה"י חדשים, ואז נמשכים בו ג"ר דיניקה, שהם כניסת ל"ם דצלם דיניקה. כנ"ל.
ונודע, שבעת שבאים האורות דג"ר, הנה אז יורד אור הרוח, שהיה מתלבש בחו"ב, אל הכלים דחג"ת, ואור הנפש שהיה מתלבש בכלים דחג"ת, יורד אל הכלים דנה"י החדשים, ואור הג"ר שבא עתה, מתלבש בהכלים העליונים דחו"ב. הרי שעתה בזמן הגדלות הבא עם עיבור הב', נגדלים הז"ת: חג"ת נה"י. כי עתה נתלבשו בהם האורות דרוח נפש, כנ"ל. משא"כ בזמן הב' שנים דיניקה, שעוד לא נכנסו הג"ר דאור הרוח, אלא רוח דרוח, נמצא רוח דרוח היה מלובש בכלים דחו"ב בלבד, ובכלים דז"ת לא היה מאור הרוח כלום. וז"ש שבז' שנים אחר הב' שנות היניקה נמשך כח החלב למטה בז"ת", דהיינו כמבואר, שמטרם הז' שנים, לא היה כח החלב, שהוא אור הרוח, רק בראש, בחו"ב בלבד, ובז"ת לא היה מכח החלב כלל. והבן היטב. וצריך שתזכור כל המתבאר בחלק יוד, בענין ג' הבחינות שיש אל העובר. כי אי אפשר להכפיל מפני האריכות.

פרק צג

אע"פ שאמרנו שכבר יש לו ט"ס בט' שנים וכו' עכ"ז אינם מתגלים בו רק הו"ק: כבר ידעת, שהזווג הא' שבעובר ב', הוא להגדלת הכלים בלבד, דהיינו להחזיר אח"פ שלו מבי"ע, ולהעלותם לאצילות. אשר אח"כ הוא ראוי לעלות למ"ן לזווג ב' ולהמשיך גם האורות הגדלות. וא"כ אין לז"א בכל ההמשך דט' שנים, רק בחי' אור הרוח בלבד, אשר בב' שנות היניקה קונה הרוח נפש דרוח, ובז' השנים שלאחריהן הוא קונה גם הג"ר דרוח, כנ"ל בדיבור הסמוך. וא"כ הוא נמצא עדיין בחסרון האורות דראש, ואין לו אלא אורות דו"ק בלבד, שהם נרנח"י דרוח. וכדי להשיג האורות דגדלות שהם אורות דנשמה, הוא צריך לזווג ב' דאו"א הבא ע"י עלית מ"ן אחר היותו בן ט' שנים ויום אחד. כמו שממשיך הרב.

פרק צז

ו"ק דמוחין דגדלות המתחיל אז להכנס בראשו בהמשך ז' שנים וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין בקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנס וזה יוצא: פירוש, כל מדרגה נחלקת לג"ר ו"ק, הנקרא גדלות וקטנות. וזהו אפילו במדרגות דנפש ורוח. אמנם בכללות נקרא כל נרנח"י הנפש, וכן כל נרנח"י דרוח, בשם קטנות, ובשם ו"ק. רק המדרגות דנשמה חיה יחידה נקראים בשם מוחין דגדלות.
וכבר ידעת, שבב' שנות היניקה, נכנסים בז"א רק האורות דנפש רוח דרוח, דהיינו הקטנות דאור הרוח, שהיא בחינת ו"ק דו"ק, כנ"ל. ובז' שנים שלאחריהם, נכנסין בו ג"ר דאור הרוח: נשמה, חיה, יחידה דרוח, הנקרא גדלות דרוח, או ג"ר דו"ק, אשר בכללות הוא נבחן לו"ק דמוחין דג"ר האמיתים. כנ"ל. וז"ש "אחר ב' שנים דיניקה נכנסים בו ב' בחינות יחד, שהם ו"ק דמוחין דגדלות המתחיל להכנס בראש בהמשך ז' שנים, וכנגדם ג"כ מתפשטים ו"ק דמוחין דקטנות דיניקה בגופו למטה, ונמצא זה נכנס וזה יוצא" פירוש: כי מקודם לכן, בב' השנים דיניקה, היה לו רק בחי' מוחין דקטנות בראש, בחו"ב שלו, כנ"ל. ובגוף, שהוא ז"ת, לא היה כלום מבחינת יניקה שהיא אור הרוח. כנ"ל. ונמצא עתה בז' שנים שלאחריהם שהוא משיג ב' בחינות יחד, כי משיג המוחין דגדלות דיניקה, שהם הג"ר דיניקה המתלבשים אז בראש, בחו"ב שלו, ובחינת הב' אשר הז"ת שלו משיגים עתה, את המוחין הקטנות של היניקה, דהיינו בחינת הרוח שהיה מקודם לכן בחכמה ובינה, יורדים עתה משם, ובאים אל הגוף לז"ת. כמ"ש לעיל, שבעת שבאים האורות דג"ר דרוח יורד אור הרוח שהיה מתלבש בחו"ב, אל הז"ת, כדי לפנות מקום, אל אורות דג"ר להתלבש בחו"ב. ע"ש. וז"ש "זה נכנס וזה יוצא" דהיינו שו"ק דגדלות, שהם ג"ר דרוח נכנס לראש, וו"ק דו"ק, שהם נפש רוח דרוח יוצאים משם ויורדין לז"ת.

פרק צח

א המקיפים ל"ם דצלם דיניקה הם נכנסים יחד עם הו"ק דגדלות: כמבואר לעיל בדיבור הסמוך, שאחר ב' שנות היניקה, עולה למ"ן לעיבור ב', ומשיג את ו"ק דגדלות, שפירושם, הגדלות של עשרה כלים, שאז הוא ראוי להמשיך בתוכו את המקיפין ל"ם דצלם דיניקה, שהם בחינת ג"ר דרוח כי מטרם שמשיג גדלות הכלים, אינו יכול להלביש אותם עש"ה.

ב א"א שיכנסו המקיפים דקטנות אם לא שכבר נעשו ונוצרו ו"ק דמוחין דגדלות: פירוש הגדלת הכלים לעשרה, הנמשך ע"י עיבור ב', אחר ב' שנים, נקרא ו"ק דמוחין דגדלות, ונודע אשר המקיפים דקטנות, שהם ל"ם דצלם דיניקה, הם בחינת ג"ר דאור הרוח, ולכן אי אפשר שיכנסו המקיפים האלו בז"א", מטרם שיהיה לו ו"ק דגדלות, דהיינו עשרה כלים, כי כל עוד שאין לו אלא ששה כלים, אין ג"ר דרוח מוצאים מקום להתלבש בו.

פרק צט

מקיפים דיניקה ופנימים דו"ק דגדלות נכנסים יחד זה אחר זה: בהמשך ז' השנים כמבואר בדיבור הסמוך, שמתחלה באים הפנימים דו"ק דגדלות, שפירושם, הגדלות הכלים בנה"י חדשים. ואחר שיש לו עשרה כלים, יכולים להכנס המקיפים דל"ם דצלם דיניקה, הנקראים מקיפים דקטנות.

פרק ק

עיבור ג"כ בענין אלו המוחין של ג"ר הגדלות: כוונתנו לזווג הב' שבעיבור ב', הנעשה ע"י עלית מ"ן בהיותו בן ט' שנים ויום א'. וכבר נתבאר, שאין זה עבור מיוחד כי אין יותר מב' עיבורים: שעיבור א' הוא ע"י העליון, שהעליון מעלה אותו למ"ן, מכח גו"ע דתחתון הדבוקים באח"פ דעליון, כי אז הוא עולה מתוך הקליפות שבבי"ע, ואי אפשר לו לעלות לבדו למ"ן. ועיבור ב' הוא, אחר הב' שנים של היניקה, שאז הוא עולה למ"ן מעצמו. וכל הזווגים שלאחר זה, נקראים ג"כ בשם עיבור ב'. כנ"ל באורך.

פרק קב

א עיבור ב' דמוחין תכף אחר ב' שנים של היניקה, לצורך ו"ק דגדלות, ויש עיבור ב' אחר ט' שנים ויום א' לצורך ג"ר דגדלות: כא"ש בדיבור הסמוך, שאלו ב' העיבורים הם נכללים בעיבור ב', עש"ה.

ב המוחין דאלקים הפשוטים הם הפנימים בבחינת ו"ק, ואח"כ מתפשטים הפשוטים למטה בגופא, ואז נכנסין ג"ר ממש דמוחין דיניקה והם בחינת אלקים במילויים: כי מילוי מורה על בחינת מסך ועביות, שעליו נעשה הזווג, וע"כ בקטנות דיניקה, שאין לו עוד אפילו הגדלות דכלים, אין בו עצמו שום זווג, אלא שינק משדי אמו, דהיינו ממה שאמא מזדווגת בעדו. וע"כ נבחנים המוחין שהם בחי' אלקים בלי מילוי. אמנם אחר ב' שנים שעולה לעיבור ב', ומשיג הגדלות של הכלים, אשר אז נמשכים בו גם ג"ר דרוח, הנה כבר יש לו בחינת זווג דהארת הכלים, וע"כ נבחנים בו בחי' שמות אלקים במילוים, כי המילוים מורה על בחינת זווג שנעשה בו.
ומה שאומר שאלקים הפשוטים יורדים למטה בגופא בעת שנכנסים המוחין דאלקים במילוים בראש. זה כבר נתבאר לעיל. שבב' השנים דיניקה נמצאים המוחין דקטנות היניקה בראש, בחו"ב שלו, ובגוף אין שום הארת המוחין דיניקה, אלא אחר ביאת הג"ר שמתלבשים בראש, הנה אז נדחים המוחין דקטנות לז"ת. ע"ש.

פרק קג

מוחין אלו אל הז"א והם סוד הרוח שבו כו' בכלים האמצעים: כבר נתבאר זה לעיל, שלעת לידת ז"א, חוזרים או"א להזדווג על בחינת מסך מעביות דבחי"א, שהם בחינת כלים אמצעים שלהם, שנקראים חג"ת דאו"א שהקומה היוצאת על הזווג הזה היא קומת ע"ס דרוח. כנ"ל (דף א' קכ"ח ד"ה בבטן). ע"ש.

פרק קה

א ג' אהיה דיודין אלפין ההין והם בג' תחתונות שבה וזה התחתון הוא במילוי ההין: כלומר, אהיה דההין הם בג"ת שלה, ושאר ב' אהיה פירש לעיל, שאהיה דיודין הוא בג"ר שלה, ואהי"ה דאלפין הוא בחג"ת שלה. כנ"ל חלק י"א אות קי"ד.

ב הזרעת הטפה של אודם עולים למעלה באהיה הא' דיודין וכו' וכמו כן אהיה הא' דיודין יורד ומתלבש באהיה הב' דאלפין. פירוש כי בהזרעת הטפה לסוד העיבור, היו או"א מתלבשים בכלים החיצונים שלהם, דהיינו בבחינת העביות דשורש, שהוא עביות דכתר, המוציאה קומת נה"י באור הנפש. ולפיכך נבחן, אשר ב' האהי"ה תחתונים שהם דההין ואלפין, דהיינו נה"י וחג"ת, עלו אל אהי"ה דיודין, שהוא בחינת כחב"ד שלה, שפירושו ראש וכתר, כי לא נזדווגו רק על עביות הכתר. אמנם כאן, שהזווג הוא לצורך קומת הרוח דז"א, שאז צריכים או"א להתלבש בכלים האמצעים שלהם, ששם בחינת העביות דבחי"א, המוציאה קומת חג"ת, לפיכך צריכים אהי"ה דיודין, וכן אהי"ה דההין, לעלות לאהי"ה דאלפין, שהם בחינת חג"ת דאו"א, דהיינו הכלים האמצעים שלהם, ששם בחינת העביות דבחי"א כנ"ל, באופן שנעשה הזווג בבחינת אהיה דאלפין.

פרק קו

עתה אינו כן כי כל אחד הוא במקומו וכו' ונמצא הדם במקור ויסוד האשה: כי בגמר העובר בכל נרנח"י שלו, חזרו ונתפשטו כל הג' האהיה למקומם: אהיה דיודין בחב"ד, ואהיה דאלפין בחג"ת, ואהיה דההין בנה"י. כי העליה של ב' אהיה תחתונים לאהיה העליון דיודין, היתה רק בעת הזווג, בלבד, ואחר שנעשה הזווג, חזרו שוב למקומם. וכבר ידעת, שאורות דנה"י נקראים דם, שהם האודם שבה ודינים. וז"ש "ונמצא הדם במקור ויסוד האשה תמיד" כלומר, שאחר הזווג ירדה אהיה דההין שהיא בחינת נה"י דאו"י למקומם מטבור ולמטה, שהם בחינת הדם שביסוד שלה. והוא בבחי' האחורים דאהיה דההין, כי אין התחתון נוטל מפנים דעליון רק מאחורים שלו, כנודע. וז"ש שאחורים דאהיה עולה דם.

פרק קז

מתחברים שניהם ונעשים השדים שלה ולכן אלו ב' אהיה בשני מילוים שבהם ביודין ובאלפין בגי' ש"ד: כי אחר שנתמעט הפרצוף דתבונה, מכח הזווג על בחי"א, לבחינת ו"ק, כי אורות דנה"י עלו לחג"ת, ואורות דחג"ת עלו לחב"ד, נמצא, שבערך האורות אין אלא חג"ת נה"י, שהם ו"ק בלבד, ובערך הכלים אינם אלא חב"ד חג"ת וחסר נה"י כנ"ל באורך, ולפיכך נבחנים עתה החג"ת דאו"א, ששם נעשה הזווג דקומת רוח, שהיא המוחין דיניקה, אשר יש בהם רק הכלים דחב"ד חג"ת, שהם אהיה דיודין שהם חב"ד, ואהיה דאלפין שהם חג"ת, שמב' אהיה אלו, נעשו השדיים, שהם הכלים דמוחין אלו, וז"ש, "הב' אהיה בשני המילוים שבהם הם בגי' ש"ד, לרמוז כי מהם נעשו השדיים" דהיינו כמבואר, כי מבחינת הכלים, לא נשארו בהם זולת חב"ד חג"ת בלבד, ומהם נעשו השדיים, שהם הכלים דמוחין דיניקה.

פרק קח

ואז בעת הלידה חוזר לעלות הדם וכו' שעולין אורות נה"י שלה למעלה עד כנגד החזה וכו' ונעשים חלב: כמ"ש לעיל בדיבור הסמוך, שבעת הלידה, שבחי"א חוזרת שם, מטעם עלית ה"ת לעינים, והג"ר נסתלקו מתבונה, נמצא אז שאורות דחג"ת עלו לכלים דחב"ד, ואורות דנה"י עלו לכלים דחג"ת. ע"ש. הרי שאורות דנה"י שהם בחינת אחורים דאהי"ה שבגי' דם, שהוא בחינת דין, נעשו עתה שם במקום חג"ת לחלב, שהוא בחי' רחמים.

פרק קט

והחסרון הוא בב' אהיה שבנקבה שאין בכל א' רק מ"א אותיות: זה רומז, שחסר לאמא שער מ"ב העליון שהוא כתר שבה שז"ס כי אם לבינה תקרא, כמ"ש הרב בע"ח שער י"ג פי"ג באורך. עש"ה.

פרק קיב

א תבונה הג' שהיא הב': פי' הג' אל או"א עלאין, והב' מבחינת ישסו"ת. כי לעת לידה, מתחלקים שוב או"א וישסו"ת לב' פרצופים וגם ישסו"ת עצמם מתחלקים לפנימית וחיצונית: שישסו"ת הפנימים נקראים ישסו"ת הא'. וישסו"ת החיצונים נקראים ישסו"ת הב'. ונמצא זו התבונה הב' נבחנת לתבונה הג' לאמא עלאה. כמבואר בחלקים הקודמים.

ב הגוף מתנהג אחר הרוחניות שבתוכם: כי האורות הם העיקר בהפרצוף. ואין שום גילוי בכלי זולת לפי בחינת האורות שבו, ולכן, כיון שאין בנה"י הללו שום אורות של התבונה, זולת אורות דז"א בלבד, ע"כ נחשבים גם הם לבחינת ז"א כמו האורות.

פרק קיג

הי"ס דז"א נחשבין מחכמה ולמטה הנקרא ראשית, ולא מן הכתר ולמטה: דהיינו מטעם שכתר דז"א, מלבד הכלי שלו הוא מת"ת דתבונה, נמצא גם האור שבו מבחינת התבונה, וע"כ אין הכתר נחשב לבחינת ז"א, והוא מתחיל רק מחכמה כמ"ש במקומו.

פרק קיז

קודם כניסתן הם מתפשטים שם הה"ח בה' ספירות חג"ת נ"ה של אותו פרצוף הדק: מדייק להשמיענו, שתכף בעת יציאת המוחין דז"א באו"א, יוצאים שם ע"ס שלמות, דהיינו כל הנרנח"י, ג"ר וו"ק, שג"ר נקראים חו"ב, וו"ק נקראים דעת. אלא שז"א אינו מקבל אותם תכף בבת אחת, רק לאט לאט כמו שמבאר והולך.

פרק קיט

כל בחינות אלו הם צ' של צלם הנקרא דעת: כלומר, כי הם' ול' דצלם הם בחינת או"א עלאין וישסו"ת, שהם בחי' חכמה ובינה עצמם, והם בעצמותם אינם מתפשטים בז"א, רק בחינת החיצוניות של הל' הנקרא צ' והוא בחינת דעת, כנ"ל בדברי הרב (חלק י"א אות קל"ז) ותדע, שאפילו בעת שנוטל ג"ר דמוחין, שהם המקיפים ההם הנקראים ל' ום' הנה גם אז אינו נוטל רק בחינת צ' אשר במקיפים אלו, דהיינו בחינת הדעת שבהם. וזה אמרו, שכל ג' הבחינות, שהם: ו"ק, וג"ר, וכתר של המוחין, הנה הם רק בחינת צ' דצלם. דהיינו כמבואר שאפילו בעת שמשיג ג"ר שהם המקיפים דל' ום' אינו נוטל רק בחינת הצ' שבהם. אמנם בחינת הג' שהוא הכתר דז"א, אינה נחשבת לעצמות ז"א, כמ"ש לפנינו.

פרק קכא

דת"י מתלבש בב' פרקין דיסוד דתבונה שהם ב' פרקין לבד: יסוד, ועטרה ושם עומדין סתומים כל הקו אמצעי של פרצוף הצלם: כלומר, כל עוד שאין החסדים וגבורות יורדים ליסוד דז"א, ועולים משם בסוד או"ח וכו', נבחנים לסתומים, כי המסך דיסוד אמא מכסה עליהם, בבחינת אחורים שלה הדוחים הארת חכמה, ואין הגילוי נעשה, אלא ע"י עלית מ"ן, אחר ט' שנים ויום א', כמ"ש לפנינו. ונמצא כי אע"פ שכל הפנימים ומקיפים דע"ס דמוחין דיניקה מתפשטים בז"א מטרם הזמן דט' שנים ויום א', מ"מ אין החסרים מתגלים בו מחזה ולמטה, והם נשארים עומדים בעטרת יסוד אמא שבמקום החזה, וע"כ הם מכוסים וסתומים מגילוי הארת חכמה בהם. כמ"ש לפנינו.

פרק קכב

ומתחילין להכנס אחר ב' שנים שהם זמן היניקה: כי כל זמן שהוא עולה לינק מדדי אמא, נבחן שהמוחין עוד לא נתפשטו בז"א, כי ע"כ הוא עולה ויורד, אלא אחר תשלום כ"ד חודש דיניקה, מתחילים המוחין דיניקה, להתלבש בו בקביעות, דהיינו שבחינת הצ' דצלם נכנסת ומתפשטת בו ונעשה עצם מעצמו ובשר מבשרו. וגם התפשטות זו היא לאט לאט על סדר המדרגה, שמתחילה מתפשט בו ו"ק דצלם שהם רק הפנימיות שבו, ואז מכונה עונת הפעוטות, ואח"כ הג"ר דצלם, שהם המקיפים דל' ום', הנגמרים ביום א' אחר ט' שנים, כמ"ש לפנינו.
ואין להקשות ממ"ש לעיל דף א' קנ"ד אות פ"ח. שבב' שנים דיניקה נגדלים ב' מוחותיו שהם חו"ב שבו, הרי שהפנימים דיניקה מתחילים להכנס בו עוד בהמשך זמן היניקה. וכן בדף א' קנ"ח אות צ"ח שאומר להדיא, כי ו"ק הפנימים דמוחין דיניקה נתפשטו בב' שנים של היניקה, והמקיפים דל' ם' דצלם דיניקה, נכנסים יחד עם ו"ק דגדלות. עש"ה הרי שצ' דיניקה מתפשטת עוד בב' שנים של היניקה.
אמנם יש לחלק, בין התפשטות המוחין, ובין התפשטות נה"י אמא לתוך ז"א להעשות עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי ענין התפשטות המוחין הפנימים של היניקה, שהם הקטנות של היניקה, זה נעשה בב' שנים של היניקה. ואפשר גם לכנותם בשם התפשטות דצ' דצלם, כי צ' דצלם פירושו מוחין דקטנות, שהוא באמת צ' דצ' דצלם. והמוחין דגדלות דיניקה, נעשה אחר גמר ב' שנים של היניקה, ע"י עלית מ"ן שנית לעיבור ב' כנ"ל (דף א' קנ"ט אות ק"ב, ואות צ"ט) שמקיפים דיניקה ופנימית דו"ק דגדלות נכנסים יחד. ע"ש. ואלו המקיפים של היניקה, שהם ג"ר דמוחין אלו, אפשר לכנותם בשם ל"ם דצלם, אמנם באמת הם צ' דל' וצ' דם', כי עצם הל"ם אינם מתפשטים בז"א, רק האורות דג"ר שלו שהשאירם שם בל"ם אחר לידתו, הם שמתפשטים בז"א, שהם נקראים ג"כ בחי' צ' שבהם.
וכ"ז הוא רק התפשטות המוחין, ולא בחינת התפשטות הצ' דצלם, בבחינת נה"י דאמא המלבישים בז"א להעשות עצם מעצמו ובשר מבשרו, כי התפשטות זו של נה"י דאמא, אינה נעשה זולת בימי הגדלות דז"א, אשר אז מתעלים השלישים האמצעים והעליונים דחג"ת דז"א, ונעשו לחב"ד, והשלישים תחתונים דחג"ת עם השלישים עליונים דנה"י דז"א מתחברים ונעשו לחג"ת והשלישים האמצעים עם התחתונים דנו"ה, נשארו בבחינת נה"י, כנודע. ונמצא שאין לז"א רק ב"ש בחב"ד, וכן ב"ש בחג"ת, וכן ב"ש בנה"י. וע"כ הוא נצרך להתפשטות נה"י דאמא, שנקרא ג"כ צ' דצלם, שהם ישלימו את השלישים החסרים לו, ואז מתחלק הנצח דאמא לג"ש, ומשלימים את הח"ן דז"א וכן ההוד מתחלק לג"ש ומשלימים את בג"ה דז"א. וכן היסוד מתחלק לב"ש ומשלימים לדעת ות"ת דז"א. כמ"ש לפנינו. הרי שאין ענין התפשטות נה"י דאמא להעשות עצמו ובשרו דז"א, רק לעת הגדלות, שהוצרך אז להשלמת השלישים שלו. וזה אמרו כאן "אחר שנתלבש הצלם הזה בנה"י דתבונה מתחילים להכנס בתוך ז"א וכו' אחר ב' שנים שהם זמן היניקה כי אז נשלמו הו"ק" דהיינו כמבואר, כי אחר ב' שנים, שאז עולה לעיבור ב' ונשלמו הו"ק בהגדלות שלהם, כי משיגים עשרה כלים, הנה אז מתחילים נה"י דאמא להכנס בו ולהשלים השלישים להע"ס דז"א. משא"כ מטרם עיבור הב', שו"ק שלו אינם שלימים, כי אין לו אז רק ו"ק דו"ק, הנה אז עדיין נה"י דאמא ממעל לו. ואע"פ שמקבל את המוחין הפנימים דיניקה, ובודאי שהם מלובשים ג"כ בנה"י דאמא בהכרח, אמנם אינם מתהפכים בו לעצמו ובשרו ממש, דהיינו להשלים לו את השלישים החסרים לו. והבן.

פרק קכד

א ופ"ת דהוד תבונה אשר בתוכה הוד דצלם ירד למטה בגבורה דז"א: זה הוא לפי הכלל שנודע, שבכלים נבחן תמיד שעליונים נגדלים מתחלה, והפוכם הוא באורות, שבהם נבחן תמיד, שתחתונים נכנסים מתחילה. ולפיכך בהתלבשות אורות דנפש בשליש תחתון דנצח דתבונה, נמצאים מתלבשים בחכמה דז"א, שהוא כלי עליון של הפרצוף, וכן הקו שמאל דאור הנפש, הנמשך עם שליש תחתון דהוד דתבונה, מתלבש בבינה דז"א, שהיא כלי עליון דקו שמאל שלו. ונמצא עתה שרק הכלים דחו"ב דז"א יש בהם אור הנפש, ויתר הכלים דז"א ריקנים בלי אור. אלא אח"כ, שמגיע אור הרוח בז"א, אשר קו ימין שבו מתלבש בשליש האמצעי דנצח דתבונה, הבה הוא נכנס ג"כ בכלי העליון דפרצוף, שהוא חכמה דז"א, וע"כ יכול עתה אור הנפש שהיה מלובש מקודם לכן בחכמה, לירד עתה לחסד דז"א. ועד"ז קו השמאל דאור הרוח, הבא בשליש האמצע דהוד דתבונה, נכנס ג"כ בכלי העליון דז"א שהוא בינה, ואור הנפש שהיה שם, יורד עתה לגבורה. ועד"ז תמיד. כי האור החדש הנכנס עתה, נכנס תמיד בכלי העליון והאור שהיה שם מקודם לכן, יורד לכלי התחתון ממנו. וטעם הדבר כבר נתבאר בהסתכלות פנימית בחלק ב' עש"ה.

ב ובשנה ז' וכו' נכנס עטרה דיסוד תבונה וכו' בדעת ז"א: שהוא בחי' קו אמצעי דאור הרוח, והיא נכנסת בכלי העליון דקו האמצעי דז"א, שהוא הדעת וצריכים לדייק, אשר באור הנפש, אינו חושב את קו האמצעי, רק ב' הקוים ימין ושמאל בלבד, והוא מטעם, שאין בחי' קו אמצעי בשלישים תחתונים דנה"י דתבונה, אלא ב"ש דנו"ה בלבד. ומטעם זה אין דעת לעובר, משום שהזווג נעשה על כלים החיצונים דאו"א, שהם בחינת ב"ש תחתונים דנו"ה, שאין שם בחינת מכריע. כי אין מכריע מתחיל רק באור הרוח, שהוא בחינת כלים האמצעים. והבן.

פרק קכז

ובשנה ט' ויום א' נכנס דעת דצלם אשר בתוך היסוד דתבונה ונכנס בדעת דז"א, ועטרת יסוד תבונה נכנס בת"ת דז"א עד החזה: דהיינו כנ"ל, שכל אור הבא מחדש, נמצא מתלבש בכלי העליון של הפרצוף, והאור שהיה שם מקודם לכן יורד לכלי התחתון ממנו. ע"ש. ועתה נשלמו השלישים החסרים לז"א, ויש לו ע"ס שלמות, אמנם האור שבהם נחשב רק לו"ק, כי עוד אין לו האורות הגדלות שפירושם, שיתגלו החסדים בהארת חכמה, כי האורות דקו האמצעי שהם עיקר האורות של ז"א, כי שם מקום הזווג כנודע. הנה הם מסתיימים למעלה מחזה דז"א, כי יסוד דתבונה עם הדעת נתלבשו בדעת דז"א, בראשו, ועטרת יסור התבונה נתלבשה בשליש העליון דת"ת עד החזה. ומחזה ולמטה ששם מקום גילוי חכמה בחסדים, אין עוד שום התפשטות, עד עלותו למ"ן פעם שנית, כמ"ש לפנינו.

פרק קל

החסדים הנ"ל המתפשטים בהם היו בז"א כ"א במקומו בכל פרק ופרק: דהיינו על דרך שביאר לעיל בהתפשטות ט' פרקים דנה"י דתבונה, שתחלה נתפשטו החסדים התחתונים ונתלבשו בהכלים העליונים, וכשבאו החסדים העליונים, אז יורדים החסדים התחתונים שבכלים העליונים אל הכלים שלמטה והחסדים העליונים מתלבשים בהכלים העליונים, ממש על אותו הדרך שנתבאר בט' הפרקים דנה"י דתבונה.
ואחר שידענו, שה"ח אלו נתפשטו בנה"י דתבונה עוד בהיותן למעלה מטרם שנתפשטו בז"א, נמצא שבשנה הג' כשנתפשט שליש התחתון דנצח תבונה תוך ספירת חכמה דז"א, הנה נתפשט אז הנפש דה"ח בחכמה זו, להיותו כבר מלובש שם בשליש תחתון דנצח התבונה, כנ"ל. וכן בשנה הד' כשנתפשט שליש תחתון דהוד דתבונה תוך בינה דז"א, נמשך עמו ההוד דה"ח בבינה זו. ונבחן אז, שלא יש בפרצוף זולת ב' חסדים לבד, שהם נצח והוד שהם מלובשים בחכמה בינה דז"א, דהיינו בראש, וכל גופו עדיין בלי אור.
ואח"כ בשנה הה' כשנמשך השליש האמצעי דנצח דתבונה תוך חכמה דז"א נמשך עמו החסד דה"ח בחכמה דז"א. אשר אז ירד הנצח דה"ח שהיה שם מקודם לכן, ונתלבש בספירת החסד דז"א. וכן בשנה הו' כשנמשך שליש האמצעי דהוד דתבונה תוך בינה דז"א נמשך עמו הגבורה דה"ח בבינה. ואז ירד משם ההוד דה"ח ובא בספירת גבורה ז"א. וכן ביום א' דשנת הז' כשנמשך עטרת יסוד התבונה תוך דעת דז"א, נמשך עמה שליש ת"ת העליון דת"ת דה"ח, לתוך דעת דז"א. ונמצא עתה שיש כבר כל הה"ח בפרצוף דז"א, אלא שאינם במקומם האמיתי, שהרי חג"ת דחסדים הם בחב"ד דז"א, ונו"ה דחסדים הם בחסד וגבורה דז"א. ונמצאים ת"ת ונה"י דז"א עדיין בלי אור.
וזה אומרו "כי בו' שנים הראשונים בהיותן נכנסין הפרקין של נה"י דתבונה בז"א, גם החסדים הנ"ל המתפשטין בהם היו נכנסין בז"א כל אחד במקומו בכל פרק ופרק" דהיינו כנ"ל, שב' החסדים דנצח והוד היו מתפשטים בב' הספירות חסד וגבורה דז"א. וגי החסדים חג"ת היו מתפשטים בחב"ד דז"א. ונמצאים נה"י דז"א ריקנים מחסדים, גם הם מתפשטים שלא במקומם האמיתי, שהרי חג"ת שלהם הם בחב"ד, ונה"י שלהם הם בחסד וגבורה, אמנם בג' שנים האחרונים באים כל אחד במקומו האמיתי. כמ"ש והולך.
וז"ש, "אמנם בג' שנים האחרונים שהם ז' ח' ט' ויום א' יורדין ג' חסרים תחתונים פחות שליש, שאלו תמיד הם מגולים, ואז ירדו כל אחד במקומו האמיתי" כלומר, שנתקנו ב' החסרונות הנ"ל שהיו בזמן ו' שנים. כי עתה בשנה הז' ויום א' כשנמשך החכמה דצלם עם השליש עליון דנצח תבונה, תוך ספירת החכמה דז"א, הנה אז ירד משם אור החסד דה"ח, ובא תוך ספירת החסד דז"א, ואור נצח דה"ח שהיה שם בספירת חסד מקודם לכן, ירד עתה תוך ספירת נצח דז"א. והרויח עתה גם ספירת נצח דז"א שהשיג את החסד שלו. וכן קו השמאל, אשר בשנה הח' ויום א', כשנמשך הבינה דצלם עם שליש עליון דהוד דתבונה, תוך ספירת בינה דז"א, הנה אז ירד משם אור הגבורה דה"ח, ובא תוך ספירת גבורה דז"א, דהיינו במקומו האמיתי, ואור ההוד דה"ח שהיה שם בספירת גבורה מקודם לכן, ירד גם הוא תוך ספירת ההוד, דהיינו ג"כ למקומו האמיתי. ונמצא עתה שגם ספירת הוד דז"א הרויח אור. ועד"ז בקו האמצעי, כי בשנה הט' ויום א', כשנמשך אור דעת דצלם עם יסוד דתבונה תוך ספירת דעת דז"א, הנה אז ירד משם ש"ע דת"ת דה"ח, לתוך ספירת הת"ת דז"א, והרויח גם הספירה דת"ת את האור שלו. הרי מלבד שנתקן עתה החסרון דתנה"י דז"א, שהיו מקודם בלי אור, ועתה בג' שנים האחרונים השיגו האור, והנה עוד נוסף על זה, נתקן עתה, כי באו הה"ח כל אחד ואחד במקומו האמיתי: חג"ת דחסדים בספירות חג"ת דז"א, ונו"ה דחסדים בספירת דנו"ה דז"א כי מקודם לכן בזמן הו' שנים, שהיו רק ב' החסדים דנצח והוד מלובשים בספירות דחסד וגבורה דז"א, הנה מלבד שהם אורות קטנים דבחינת נפש, הנה יש כאן חסרון גדול בהם, להיותם במקום חג"ת ששם החסדים תמיד מכוסים, והם צריכים להיות אורות מגולים, להיותם מבחינת נו"ה, כנודע. אבל עתה שאורות אלו באו במקומם בספירות נו"ה דז"א, הנה הרויחו בחי' כח הגילוי שבהם.
וזה אמרו "נמצא כי ג' חסדים פחות שליש המגולים, כל אחד עתה במקומו" דהיינו כנ"ל, שהחסדים דנצח והוד נמצאים שיורדים עתה מספירות דחסד וגבורה דז"א, שהיו שם מקודם לכן, ומתפשטים תוך כליהם האמיתים שהם הספירות נו"ה דז"א. אשר עתה יש בהם כח להתגלות כיון שהם במקומם האמיתי.
ומה שאומר ג' חסדים פחות שליש. הנה כונתו לב"ש התחתונים של ספירת הת"ת, השייכים ג"כ לבחינת חסדים המגולים כנודע, שמחזה ולמטה הוא מקום הגילוי. וזה מגיע בשנה הט' ויום א', אחר הזווג השני דעיבור הב', כי אז מתגלים החסדים ע"י הזווג ההוא. ועתה מטרם הזווג עדיין אין כאן שום גילוי אל החסדים, אלא שהרב מדבר בבחינת הכח ולא בפועל ממש. ולפיכך הוא חושב בהם ג' חסדים פחות שליש, כי כן עתידים להתגלות, דהיינו מחזה שבת"ת ולמטה, שהם ב"ש ת"ת, וחסד אחד דנצח, וחסד אחד דהוד. אמנם עתה עדיין נבחנים שהם עומדים סתומים בשליש עליון דת"ת, ולא נתפשטו ב"ש ת"ת מחזה ולמטה. אלא רק ב' חסדים דנו"ה נתפשטו לספירות דנו"ה, שהם בחינת קצוות, וגם שם עתה מקום מכוסה וסתום, כי להכאת החסדים ביסוד המה צריכים, שאז עולה או"ח ממטה למעלה ומגדיל ומגלה אותם. כמ"ש במקומו.

פרק קלט

כלי בביאה ראשונה בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי ואח"כ מזדווגים: כלי זה, הוא ענין החזרת אח"פ החסרים אל הנוקבא, המגיע לה ע"י הארת הזווג דאו"א, שמורידים הה"ת מעינים לפה, ונמצאים אח"פ חוזרים ומתחברים בפרצוף, כמ"ש היטב לעיל בחלק י'. אמנם, אין הנוקבא מקבלת כלום, זולת ע"י ז"א בעלה, וע"כ הז"א מקבל הארה תחילה, והוא נותן אותה ע"י זווג אל הנוקבא. כמ"ש לעיל (דף תשפ"ז ד"ה דל"ת) וע"כ נתינת ההארה הזו, המשלים לע"ס של הנוקבא, מכונה תמיד בשם ביאה קדמאה, להיותה השלמה הראשונה דנוקבא, כי מטרם זה אינה ראויה לשום זווג ומ"ן. להיותה חסרה מכלים דאחורים שלה, שהם אח"פ, כנ"ל. ע"ש. ולכן, אין הביאה קדמאה זו נחשבת עוד לזווג, כי אם להכנת הזווג. וז"ש, ואח"כ מזדווגים.

פרק קמב

מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה: כי בחצי לילה הראשונה, הוא בחינת חזרת ז"א לקטנותו, בסוד חבלי שינה. שפירושו, שחוזר לבחינת יניקה דב' שנים הראשונים, דהיינו בבחינת נ"ר דרוח. המכונה, פנימית דמוחין דקטנות דאמא. וא"כ אין אז הזמן של הזווג דעשית כלי, וזמן הזה מתחיל רק בחצי לילה השניה, דהיינו אחר חצות. וזה שאומר "מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד חצות לילה" כי אז מתחיל הזמן הראוי לביאה קדמאה. וז"ש "אנו אומרים ק"ש קודם שנישן כי אח"כ בחצות נעשה הזווג ע"י נשמותינו" כלומר, אנו עושים בק"ש זו רק הכנה על הזווג הנעשה אחר חצות.

פרק קמג

א ברכת המפיל וכו' הנה האי רוחא דז"א דיהיב בנוקבא בביאה א' לעשותה כלי חוזר ומסתלק: כמבואר לעיל בדיבור הסמוך, שהצי לילה הראשונה, הוא בחינת השינה, שפירושה החזרה לקטנות דנ"ר דיניקה, שהיא הכוונה של ברכת המפיל חבלי שינה, כנודע. ונמצא שאח"פ חוזרים ויורדים מן זו"ן, ונשארים בבחינת גו"ע לבד, דהיינו בגוף בלי ראש, שפירושו, נ"ר דיניקה, כנ"ל. הרי שבחינת הכלי ורוחא דביאה קדמאה, שהם בחי' אח"פ, חזרו ונפלו למטה ממדרגתם.

ב בתולה ואיש לא ידעה: כי ע"י נפילת האח"פ, שהם בחינת הכלים דאחורים שלה, נסתם פתחאה ומקורה, שה"ס הכלים דזווג. ולפיכך צריכים זווג חדש לאחר חצות, בבחינת ביאה קדמאה לעשותה כלי, כדי שתהא ראויה לזווג בתפלת שחרית בברכת שים שלום, שהוא זווג גמור פב"פ להולדת נשמות כמ"ש במקומו, שה"ס ויביאה אל האדם.

פרק קמה

נסתלקו כל המוחין לגמרי, כנודע כי אחרי כל זווג חוזרים ומסתלקים כל המוחין לגמרי: כלומר, שאין אלו המוחין דביאה קדמאה מספיקים רק להמשך הזמן דחצי לילה השניה ער הבקר, ובסוף הלילה הם מסתלקים לגמרי, ונמצאים אח"פ חוזרים ומסתלקים מהם, ושוב נשארים בגו"ע בלבד, דהיינו בנ"ר דרוח. כנ"ל. כי הזווג שבק"ש שעל המטה, לא הספיק רק עד סיום הלילה בלבד.

פרק קמז

וז"ס טעם מה שתקנו ק"ש בבקר בעת הקרבנות זולת הק"ש השנית העיקרית אשר ביוצר: כי מאחר שזו"ן חזרו לבחינת הקטנות דנ"ר דיניקה בסוף הלילה, דהיינו שחזר ונסתלק הכלי, שה"ס אח"פ, כנ"ל, נמצא ששוב אינם ראוים לזווג, ושוב צריכים לביאה קדמאה, לעשותה כלי, ולהמשכה זו דביאה קדמאה תיקנו ק"ש בעת הקרבנות, כדי לעשותה כלי. ואח"כ ראוים לעלות למ"ן לאו"א לצורך ג"ר דמוחין, שעליה זו נעשה בק"ש דיוצר אור, שאז ראוים זו"ן עצמם לזווג פב"פ בשים שלום הרי שצריכים ביום עצמו, לב' בחי' ק"ש: א' הוא דקרבנות, שהוא הביאה קדמאה לעשותה כלי. וב' דיוצר אור, היא העלית מ"ן למוחין ממש. כי בטרם שהם משיגים השלמת הכלים, דהיינו החזרת אח"פ אינם ראוים לעלות למ"ן לאו"א כנ"ל דף תשפ"ז ד"ה דלת. עש"ה כל ההמשך.

פרק קנב

שהותיקין היו גומרים אותה קודם הנץ החמה ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש בפ"ב בתפילת שחרית: כי המוחין דביאה קדמאה, שהיתה בק"ש שעל המטה, אינם מסתלקים רק עם הנץ החמה, ולכן, כיון שהקדימו ק"ש של יום, לקרותה קודם הנץ החמה, היו יכולים בק"ש זו להעלות תכף הזו"ן למ"ן לאו"א עלאין כדי לקבל המוחין דג"ר. ולא היו צריכים להקדים ק"ש דקרבנות כדי לעשותה כלי, כי אז עדיין הכלי קימת מהזווג דחצות. וזה אמרו "ועי"כ לא היו צריכים לקרות ק"ש ב"פ בתפלת שחרית" כי לא היו צריכים לביאה קדמאה.

פרק קנג

מוחין אחרים חדשים מעולים מאותם שהיו בחצות לילה: כי בחצות לילה, לא היה הזווג לבחינת מוחין ממש, אלא להשלמת הכלים, כנ"ל. אבל בק"ש דיום, הזווג הוא להמשכת ג"ר דמוחין ממש: שו"ק דמוחין אלו נמשכין בק"ש דיוצר, וג"ר שלהם נמשכים בברכת אבות. ואז זו"ן עצמם ראוים לזווג בברכת שים שלום.

פרק קנז

מתעוררים המוחין העליונים וחוזרים לבא מעצמם בלתי שנצטרך להביא מוחין הדשים ע"י ק"ש: כי הגם שמוחין דזו"ן פב"פ, מסתלקים אחר תפילת שחרית, מ"מ אינם חוזרים זו"ן לקטנותם מחמת זה, רק בחינת פב"פ מסתלקת מהם. ולכן בתפלת המנחה, שכל הזווג הזה אינו אלא זווג דאחורים, שה"ס הזווג דישראל ולאה מהחזה ולמעלה, ורחל נמצאת אז באחורים בקומה שוה עם ז"א, כמ"ש במקומו. ע"כ לא בחשב הזווג הזה אלא בחינת התעוררות המוחין העליונים, ואינם צריכים כאן להעלות מ"ן ע"י ק"ש, כמו להכנת הזווג דתפילת שחרית, כי אין כאן מוחין חדשים שיהיו צריכים להעלאת מ"ן מחדש.

פרק קס

בתפלת ערבית שנפסקו כל המוחין לגמרי וכו': ויש עוד הפרש גדול בין ק"ש דתפלת ערבית, לק"ש שעל המטה, ולק"ש דקרבנות. כי הגם שנפסקו כל המוחין דיום. מ"מ נשאר עוד המקיפים דאמא דקטנות מן המוחין של יום, שהם בחינת שלימות הכלים וע"כ אין צורך כאן להכנה דביאה קדמאה אל עלית המ"ן דק"ש זו. כמ"ש לפנינו בדברי הרב.

פרק קסא

והק"ש שעל המטה, אנו צריכים לעשותו מחדש ואינו מספיק בק"ש דתפלת ערבית: כלומר, שצריכים להמשיך הזווג דביאה קדמאה לעשותה כלי מחדש. וק"ש דערבית אינה מועילה כאן, כי כבר נסתלקו כל המוחין לגמרי בברכת המפיל, וחזרו לקטנותם דנ"ר דיניקה, כנ"ל.

פרק קסב

לילה ממש יותר מבשעת תפלת ערבית לכן הזווג הזה הוא גרוע: כי עד תפלת ערבית, יש עוד המשך במקצת ממוחין דיום, דהיינו שנשאר עוד בחי' המקיפים דקטנות אמא, ממוחין דיום, שפירושו, שאח"פ עוד לא נסתלקו מזו"ן, ויש להם עשרה כלים וע"כ אין צורך אז לביאה קדמאה, כנ"ל. משא"כ אחר ברכת המפיל, שכבר ירדו אח"פ שלהם, וחזרו לקטנות ממש, כי לא נשאר בהם אלא הפנימיות דמוחין דקטנות דאמא, דהיינו הנ"ר דיניקה, הרי אינם ראוים עוד להזדווג כלל, וצריכים להקדם דביאה קדמאה, המספיק לעשותה כלי בלבד, שהוא בחינת מקיפי אמא דקטנות שזה נעשה עתה בק"ש שעל המטה, הרי שהזווג הזה דק"ש שעל המטה, גרוע הוא ביותר מק"ש של ערבית, כי הזווג הזה אינו אלא לעשותה כלי בלבד, שהוא רק בחינת הכנה לעלית מ"ן.

פרק קסד

תוכן העניינים

אור פנימי על תלמוד עשר הספירות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה