אור פנימי על תלמוד עשר הספירות· הרב יהודה לייב הלוי אשלג
חלק ה
פרק א
מלכות שבה יש שם יוד שרשים: כבר נתבאר ענין התפשטות כל פרצוף, שאור העליון, מתפשט מתחלה לזווג דהכאה על המסך שבכלי מלכות, ואור חוזר עולה מהמסך ולמעלה ומלביש על הע"ס שבאור העליון. והלבשה זו מכונה ע"ס של ראש. ואח"כ, מתרחבת המלכות, על ידי האו"ח שהעלתה, לע"ס מינה ובה, ממעלה למטה. והלבשה זו נקרא גוף, ובפרצופי א"ק נקראים עקודים. והנך מוצא, אשר המלכות עם הע"ס של או"ח שלה, הם הממשיכים ומאצילים את הע"ס של הגוף, ולכן נקראים הע"ס שלה, בשם שרשים, אל הספירות של הגוף.
פרק ב
עמד שם למטה מספירת המלכות: כבר נתבאר, שהתפשטות הא' דעקודים היה בקומת כתר, משום שזווג דהכאה היה שם, במסך שבעביות דבחי"ד, ונודע, שקומת כתר הזו, אחר שנסתלק מהתפ"א דעקודים, שוב לא חזר לירד בהתפ"ב, אלא שנשאר במקורו במאציל, דהיינו המלכות של ראש, שהיא בחינת המאציל שלו, כמ"ש כאן הרב, וזה אמרו, כי עמד שם למטה מן ספירת המלכות, שבי"ס הנקראות שרשים דעקודים כלומר, שקומת הכתר הזו, שחזרה אל המאציל, דהיינו למלכות דראש, להיותו הענף של המלכות, וע"כ, כשחזר אליה, נמצא שעומד מתחתיה. וצריכים לדעת ההבחן בין המלכות דראש, שהיא בעלת המסך, שבה זווג דהכאה והאו"ח, ובין אור הכתר שעלה, שהוא בחינת אותו האור, שכבר היה מלובש בכלי, אלא שחזר ויצא משם, והוא עתה בחינת אור בלי כלי. וזכור זה לכל ההמשך.
פרק ג
א ג) פניהם כלפי מטה להאיר בעולם העקודים ע"י אותו הכתר: פירוש, כי גם אחר ההסתלקות של העקודים, צריכים הכלים דעקודים לקבל אור מן הע"ס של ראש, והיינו כדי להחיותן, שהיא הארה מועטת, המספקת כדי קיומם בלבד. והנה הארה זו המה צריכים לקבל באמצעות אור הכתר, שעומד מתחת המלכות דראש, כי זה הכלל, שכל הבא ומושפע להפרצוף, הוא מושפע על ידי ספירת כתר של אותו פרצוף, להיותו השורש העליון של הע"ס ההם. ולפיכך גם כאן, אע"פ שאור הכתר כבר נסתלק מהפרצוף, מ"מ אין הכלים יכולים לקבל את ההארה כדי להחיות, הנ"ל, זולת, ע"י אור הכתר, שעומד מתחת המלכות של ראש. כנ"ל.
ב הכתר העליון של השרשים גם הוא חושק להשפיע וכו', ויולידו תולדות: כלומר, כי מלבד החיות אשר הענפים מקבלים מן אור הכתר שלהם, העומד תחת המלכות של ראש, כנ"ל, בדיבור הסמוך, הנה יש להם חשק להשרשים העליונים שבראש, להשפיע לענפיהם הארה מרובה המספקת להם, שיוכלו להזדווג ולהוליד תולדות. והארה מרובה הזו, אינה מושפעת להם זולת על ידי כתר העליון של השרשים דהיינו, ע"י זווג בהמסך דמלכות של ראש, שמשפיע אל אור הכתר העומד תחת המלכות ההיא, ומשם מושפע אל הענפים. כמ"ש עוד לפנינו.
פרק ד
א ד) הזכר והנקבה שבכלי הכתר של הענפים העליונים: הם הרשימו דכתר עם הרשימו דבחי"ג, הכלולים בהמסך שעלה ונסתלק מהתפ"א להמלכות של ראש (כמבואר בחלק ד' פ"ד באו"פ סעיף נ' עש"ה). ואע"פ שהבחי"ד לא השאירה רשימו, וא"כ מאין יש כאן רשימו דקומת כתר. אמנם יש בכל בחינה ב' מיני רשימות כי יש בחינת רשימו דהמשכה, שהוא שייך לבחינה תחתונה של המדרגה. ויש בחינת רשימו של התלבשות האור שהיא שייך לבחינה העליונה שבקומת המדרגה. (ועי' בזה בהסת"פ בחלק ד' אות מ"א) ויחס של ב' רשימות הללו הם כבחינות זכר ונוקבא אשר רשימו דהתלבשות, הוא בחי' זכר שברשימו, ורשימו דהמשכה, הוא בחי' נקבה שבהרשימו, ותדע, כי רק בחינת הנקבה של הרשימו דבחי"ד נעלמה, דהיינו, השייך להמלכות, אבל בחינת הזכר של הרשימו השייך לכתר, הוא נשאר וכלול בהמסך שעלה להמלכות של ראש כנ"ל.
ב עולים שניהם וכו' ושם מקבלים הארתם ממנו, הנה העליה נעשה על ידי הזדככות המסך שבטבור דהתפ"א, עד שנעשה זך כמו המאציל, דהיינו המלכות דראש, כי השואת הצורה מיחד את הרוחניים לאחד: וכיון שהמסך דגוף נעשה זך כמו המסך של הראש, נבחן שעלה ונתיחד עמו במקומו לאחד. ונודע שאין הסתלקות נוהג בראש, כל עיקר. אלא המסך אשר שם, נמצא תמיד בזווג דלא פסיק עם האור העליון, ולפיכך גם המסך שעלה לשם, נכלל עמו ג"כ בהזווג שלו, ומקבל עמו יחד מהאור העליון. וזה אמרו, "שעולים שניהם וכו' תחת המלכות ושם מקבלים הארתם ממנו". דהיינו, ע"י שנכלל בהזווג העליון אשר שם. כמבואר.
ג ואחר שקבלו כל צרכם, פי' עד שנעשו ראוים להתפשט, עם הארתם זו שקבלו, אל מקומם להגוף. כמ"ש לפנינו.
ד הופך עתה פניו כלפי מעלה, כלומר כי נפסק הזווג השייך לאור הכתר שאז מפסיק הארתו מלהתפשט להזו"ן אשר תחתיו. וזה מכונה שאחוריו הוא כנגד הזו"ן, כי מניעת הארה, מכונה בשם אחור. וטעם הפסק הארתו, יתבאר לקמן, שהוא משום, שהגיע הזווג אל הנוקבא הכלולה בהרשימו, שהיא עביות דבחי"ג, הממשיכה, רק מקומת חכמה, של השרשים העליונים, ולא מן הכתר דשורשים, וע"כ אין אור הכתר שמתחת המלכות מקבל עוד אור בשביל הזו"ן אשר תחתיו. ואחר שנעשה הזווג דבחי' ג' הנז', הנה אז, תיכף מתפשטים הזכר והנקבה אל הגוף להכלי דכתר שיש שם כמ"ש לפנינו. ונעשה התפשטות הב' דעקודים.
פרק ה
א אלו הכלים של העקודים, הם הכלים הראשונים: היינו, הכלים של התפשטות הא', אשר הזכר והנקבה של הכתר הנ"ל עלו משם. (עי' לעיל חלק ד' פ"א אות ה' בדברי הרב ובאו"פ).
ב האור העליון היה נמשך למטה וכו' היו הכלים מתבטלים: כלומר, אם היה מתפשט קומת כתר בחזרה אל הכלים, כמו שהיה מתחלה בטרם הסתלקותו, אז היה נמצאים הכלים שנעשו בעת הסתלקות היו חוזרים ומתבטלים, מטעם שכתב הרב לעיל חלק ד' פ"ו אות ג' ע"ש.
ג הוצרך שהאורות לבדם של הזו"ן שבכלי הכתר יעלו למעלה, כי בהיות שהזו"ן דכתר הללו, שעלו למעלה ע"י המסך שנזדכך, אין להם רק עביות דבחי"ג, כנ"ל בסמוך ד"ה הזכר, ע"ש ע"כ אינם ממשיכים רק קומת חכמה, ואור החכמה מתלבש בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה וכו'. ונמצא שכל כלי חסר הרבה משיעור אור הראוי לו כי כלי הכתר, אין לו עתה, אלא אור החכמה, הנמוך ממנו הרבה. וכן כלי החכמה, אין לה אלא אור הבינה וכו', ומחמת זה, הוכר העביות שבהכלים, באופן שלא יוכלו להתבטל.
פרק ו
א ו) לא מטי בכתר הוא, לפי שעולין זו"ן של הכתר למעלה: כלומר, ענין הסתלקות קומת כתר דהתפ"א, שנקרא לא מטי בכתר, הוא ענין הסתלקות זו"ן של הכתר למעלה, דהיינו, שנמצאים עולים שמה, להכלל בהזווג העליון, שבהמלכות של ראש. וכבר נתבאר ענין זה באורך בחלק ד' או"פ פרק ד' סעיף נ', ומשם תדרשנו. ואביא כאן רק התמצית ובקיצור, כדי שיספיק לבאר דברי הרב שבכאן. והנה נתבאר שם, שכל עיקר סבת הסתלקות האורות מן התפשטות הא' דעקודים, היה רק מטעם עלית המלכות לבד, שפירושו, הזדככות המסך שבכלי מלכות, שבעלית המלכות לז"א, שהוא בחי"ג, נעלם קומת כתר. ואח"כ, שעלה גם מז"א אל הבינה, נעלם ג"כ קומת חכמה. ואח"כ, שעלה מהבינה אל החכמה, נעלם קומת בינה וכשעלה מהחכמה אל הכתר, נעלם גם קומת ז"א. ואח"כ כשעלה גם מכלי של הכתר אל המאציל, דהיינו למלכות של ראש, נעלם כל האור כולו דהתפשטות ההיא. והנה כל האורות הללו שנסתלקו משם, הניחו רשימות אחריהם, בהכלים שלהם. חוץ מהמלכות, דהיינו בחי"ד, שלא השאירה אחריה שום רשימו אחר הסתלקותה. גם נתבאר שם אשר המלכות דהיינו המסך שבה, בשעה שהוא מזדכך ועולה מבחינה לבחינה, נמצא נכלל בהרשימות, שהשאירו האורות אחריהם בהבחינות ההם. כי בהזדכך המסך מן בחי"ד לבחי"ג, שהוא כלי דז"א, הרי הוא נכלל בהרשימו, שנשאר שם מאור הז"א אחר הסתלקותו, וכן אח"כ שעלה ונזדכך לבחי"ב, שהוא כלי דבינה, הוא נמצא נכלל, גם בהרשימו, שנשאר שם מאור הבינה אחר הסתלקותה. וכן כשעלה לחכמה, נכלל ברשימו דחכמה. וכשעלה לכתר, נכלל ברשימו דכתר. באופן, שבעליתו אחר כך מהכתר להמאציל נמצא המסך כלול מכל הרשימות, שישנם בהע"ס דהתפ"א, חוץ מהרשימו דבחי"ד, להיותו נעלם אפילו מהמלכות דהתפ"א בעצמה, כנ"ל.
ותדע, שעקרם של הרשימות ההם, הכלולים בהמסך, הנה הם העביות של בחי"ג, הנשארה מקומת חכמה. ועביות מבחי"ד מבחינת התלבשות, הנשארה מן קומת כתר, כי הרשימות מהקומות שהם נמוכים מהם, המה נכללים בהרשימות העליונים הנ"ל.
ותדע שאלו ב' הרשימות הנ"ל, אע"פ שקומת כתר, עולה עד אין ערך על קומת חכמה, עכ"ז כאן יכולים שניהם להיות מדרגה אחת, אלא רק בהבדל של זכר ונקבה. והוא מטעם, שהרשימו של קומת כתר אינו אלא חצי רשימו, ולא עוד, אלא שחסר לה אותה מחצה החשובה ביותר. כי כבר מובא לעיל, אשר כל רשימו נבחנת בשנים: לרשימו דהמשכה ולרשימו דהתלבשות. פירוש, כי גדלו של הקומה מדודה במדת העביות, אשר בהמסך, שהעב ביותר ממשיך קומה יותר גבוה, אמנם כיון שהקומה הגבוה צריכה לכלי היותר זך, לפיכך, יוצא לנו להבחין בכל קומה, ב' קצוות הפוכות, הנערכים זה על זה: כי כשם שהקומה הגדולה ביותר, נמצאת מחויבת מקצה האחד, שיהיה לה מסך וכלי מלכות העבים ביותר, שהם כלי ההמשכה לקומה הגדולה, הנה מקצהו השני, נמצאת מחויבת לכלי קבלה היותר זכים, שהם יתאימו להתלבשות האור הגדול ביותר.
ולפיכך אותם הרשימות, שנשארו מן התפ"א, נבחנים כל אחד בשני החצאים הנ"ל, דהיינו רשימו דהמשכה ורשימו דהתלבשות, ותדע, שהרשימו דהמשכה הוא העיקר, כי זווג העליון נעשה עליה, וממנה עולה האו"ח, המקשר והמלביש את האור העליון בהפרצוף.
ובהמתבאר תבין היטב למה נחשבים הרשימו דקומת כתר עם הרשימו דקומת חכמה לזכר ונוקבא, שלכאורה, תמוה מאד, הלא נודע, שזכר ונקבה צריכים להיות בהשתוות זה לזה, דאל"כ, איך יהיה להם נגיעה זה עם זה, ואיך ישפיעו ויקבלו זה מזה, וכאן, יהיה הזכר מקומת כתר והנקבה מקומת חכמה, אשר מעלת הכתר על החכמה הוא לאין ערך כנודע. ועם המתבאר, אשר הרשימו דקומת כתר, הוא רק מחציתו של רשימו זו, וגם מחציתו החלש ביותר, משום שאינו ראוי להמשכת האור מצד עצמה בלבדה, אמנם הרשימו דבחינה ג' הוא רשימו שלימה, הן מבחינת ההמשכה והן מבחינת התלבשות, ולפיכך נמצא, אשר הרשימו דבחי"ג השלמה, משתוה עם מחצית הרשימו דקומת הכתר. והבן זה. וזכרהו היטב לכל ההמשך שבכאן.
ולהלן יתבאר, איך זכר ונקבה הללו, מתחברים עם המסך שבמלכות של ראש בזווג אחד, בסבת עליתם שמה, אשר עי"כ המה חוזרים וממשיכים שוב התפשטות האור העליון להפרצוף, שהוא מכונה בשם התפ"ב. וזה אמרו "כאשר לא מטי בכתר, הוא לפי שעולים הזכר והנקבה של הכתר למעלה וכו' ואז שורש כתר עליון משפיע למטה". שהוא כמ"ש לעיל, שבשעה שלא מטי בכתר, דהיינו בהתפ"א שנקראת בכללה כתר הנה אז נמצאים עולים מקומת כתר הזאת, בחי' זכר ונקבה, שהזכר, הוא בחינת הרשימו דכתר של הקומת כתר, והנקבה היא בחינת הרשימו דחכמה של קומת כתר הזאת, והם עולים תחת המלכות של ראש, ומתחדשים שם בזווג חדש, כמו שמבאר והולך.
ב הם נשארים במקומו וכו' השורש של המלכות עולה בשורש של היסוד: וצריך שתדע כאן הכלל הזה, אשר עלית הענפים, שפירושו, הזדככות העביות שבהם, הנה זה גורם גם לעלית השרשים שלהם. ואע"פ, שאין הזדככות נוהג בשרשים, שהם הע"ס דראש, אמנם עלית השרשים, נמשך מן ההזדככות שבענפים גופייהו, כי יחס הענפים לשרשיהם, הם כיחס ה"פועל אל הכח" והם באמת מהות אחת, ואין בפועל, אלא מה שיש בהכח, ולפיכך אם יש איזה גילוי אל הענפים, שהם ספירות דגוף, הרי אותו הגילוי מחויב להופיע מקודם, בהע"ס של השרשים, וע"כ הן אמת, שענין זה של הזדככות והסתלקות אורות מבחינת התלבשותם בכלים, לא יתכן, שיארע בהע"ס דראש, שהרי כל עיקר התלבשות האורות בכלים אינה שם אלא רק בכח, אבל ענין התעלות מקום הזווג, ישנו שם ודאי, אלא שזה נעשה בסבת עליתם של הענפים שמה.
וידיעה זו היא מהחשובות ביותר בחכמה זו, ולקמן מרחיב הרב את ענין הזה לכל פרטיו, וכאן, הוא מדבר רק בדרך כלל, ואומר, שעלית הזו"ן של הקומת כתר דגוף, למתחת המלכות של ראש, גורם להתכללות אור הכתר בבחי' כלי המלכות של ראש, ושני התכללות הללו, שהם: התכללות זו"ן דכתר של הגוף בתחת המלכות דראש במקום אור הכתר דגוף, והתכללות אור הכתר של הגוף בכלי המלכות עצמה, הם גורמים, שיעלה השורש דהמלכות, שפירושו המסך הכלול בכלי מלכות של ראש, אל מקום השורש של היסוד, דהיינו בבחי' העביות דבחי"ג, כמ"ש זה באורך.
ג שורש כתר עליון משפיע למטה, היינו השפעה רחבה בדרך זווג כדי להוליד תולדות, שהם הע"ס דהתפ"ב, הנקרא פרצוף ע"ב דא"ק, הנבחן לבחי' תולדה ובן אל פרצוף הא' דא"ק.
ד הכנה לתחתונים לקבל, היינו תיקון המסך, באופן שיהיה ראוי ומוכן להזדווג עם אור העליון. כמ"ש לקמן.
ה הנוקבא של הכתר נכללת בזכר, פירוש, שהזווג הזה, אינו נעשה על הרשימו דבחי"ג, שהיא בחינת הנקבה, כנ"ל, אלא, שנעשה על בחינת רשימו דבחי"ד, שהוא בחינת הזכר דכתר. אבל הנקבה נכללת עמו בהארת הזווג, כמו שיתבאר לפנינו.
פרק ז
א כללות א' וכו', ב' אורות בב' כלים וכו' שנכלל זה בזה בכלי אחד: פי' כי כל פירוד הרוחני הוא, על ידי שינוי הצורה, וכל חיבור הרוחני הוא השואת הצורה. ולכן אם למשל אור א' מלובש בבחי"ד והשני בבחי"ג, הרי הם נחשבים לשנים, שהרי שינוי הצורה שבהם מבדיל ביניהם, ונבחן שהם ב' אורות נפרדים לעצמם בב' כלים. אבל בשעה שנזדכך הכלי דבחי"ד ונשאר גם כן בבחי"ג, הנה אז נכללים ב' הכלים ונעשים לכלי אחד, להיותם שניהם בצורה שוה, וכן ב' האורות, נכללים זה בזה בהארתם, אע"פ, שמצד מוצאם מבחינת הע"ס דאו"י, המה שני מינים, כגון, שזה רוח וזה נפש.
ב ב' אורות וכו' בב' כלים וכו' סוד אהבה. היינו בחינת הזווג דנשיקין, ויתבאר במקומו.
פרק ח
המציאות שאנו בו שהם ב' אורות בלתי כלים: כי כאן נמצאים הזכר והנקבה בבחינת עליה, מחמת הזדככות המסך מכל העביות שהיה בו, שהשוה צורתו אל המאציל לגמרי, כנ"ל, ואלו הזכר ונקבה דכתר, אינם אלא רשימות שקטות, שאין בהם עביות כלל, אלא משום, שהיו מקודם בבחינת התלבשות בגוף, זה בקומת כתר דגוף וזו בקומת חכמה שבגוף, ע"כ, אנו מכנים אותם, בשם זכר ונקבה, כנ"ל. וזה שמדייק הרב להשמיענו כאן, "שהם ב' אורות בלתי כלים, שהם זו"ן דכתר שעלו למעלה". דהיינו כמבואר, שאין בזו"ן אלו מבחינת כלים ולא כלום, להיותם בסוד עליה.
פרק ט
א שהנוקבא היא אור של חכמה: כלומר, שהיא בחינת הרשימו, שהשאיר אור קומת חכמה אחר הסתלקותה, כנ"ל.
ב והזכר הוא אור של כתר שנשאר בכלי. כלומר, בחינת הרשימו, שהשאיר האור של קומת כתר, אחר הסתלקותו, כנ"ל, שהוא נשאר בכלי דקומת כתר, ועתה הוא עלה למאציל ע"י המסך שנזדכך, כנ"ל.
ג שמזדכך אותו הכתר שנשאר למעלה בסוף השרשים: הנה הרב משמיענו כאן, סדר שלם של זווג ולידת פרצוף תחתון על ידי העליון. ולכן, צריכים הדברים אלו להבנה מדויקת מאד. והנה כתב שאלו הרשימות שעלו מתוך ההסתלקות דהתפ"א, שהם רשימו דאור הנשאר בכלי דכתר, ורשימו מאור הנשאר בכלי דחכמה, עלו לתחת המלכות של ראש, אל המקום שהיה שם כללות האור דקומת כתר של התפ"א, אחר הסתלקותו משם. נמצא שיש לנו כאן, בהמלכות של ראש, ג' מיני אורות של הגוף דפרצוף הא' דא"ק, שיצאו משם אחר ההסתלקות ובאו להראש דפרצוף ההוא. שהם: כללות קומת כתר של הגוף, והרשימו, שאותו קומת הכתר, השאיר בהכלי דכתר של הגוף, אחר הסתלקותו, שאח"כ עלה גם הוא לראש, על ידי התכללותו בהמסך דמלכות דגוף שעלה, והרשימו ההוא נקרא זכר דכלי דכתר. וצריכים להבין שרשימו הזה הוא ענף של כללות קומת הכתר הנזכר, ובאמת, הוא עוד יותר מבחינת ענף, שהרי הוא חלק מעצמותו ממש, וכל ההפרש ביניהם הוא, כי כללות האור דקומת כתר, נסתלק לגמרי מן הגוף, תיכף אחר שנזדכך המסך מן העביות דבחי"ד, והרשימו הוא, אותו החלק שהניח אחריו שם בהכלי שלו, והנך רואה, שהם עצמות אחת. ועוד יש כאן רשימו ב', דהיינו, האור שהניח האור דקומת חכמה של הגוף דא"ק, תוך הכלי שלו אחר הסתלקותו מגוף ההוא, והיא הנקראת הנקבה של הכתר, שגם היא עלתה מהכלי דגוף שלה אל הראש, על ידי התכללותה בהמסך שנזדכך כנ"ל. (וכבר הארכנו בענין זה בחלק ד' באו"פ פ"ד סעיף נ'). וצריכים לעיין שם עתה היטב, כי כל הדברים משם צריכים להעתיק פה לולא חסתי על האריכות. וע"כ אני מקצר פה מאד.
וזכור היטב, אלו ג' השמות של ג' האורות, שהם: זכר דכתר, ונקבה דכתר ואור הכתר. על פי ביאורם הנ"ל, כי אי אפשר לבארם בכל פעם. גם תזכור שכל ג' אורות אלו, הם ענפי המלכות דראש, כי היא הוציאה אותם להגוף, בכח שינוי הצורה ועביות הגוף, שנתנה אליהם, הנקרא עביות שממעלה למטה, ועתה שחזרו ונזדככו מעביות הזאת, הרי חזרו שוב אליה, ונכללו בה כמתחלה. שזה מכונה, שהג' אורות עלו למקום המלכות דראש. אלא שסדר עמידתם שם, נבחן, שכל ענף, עומד תחת השורש הקרוב שלו: כי אור הכתר שהוא כללות האור, שעלה ונסתלק מן הגוף, הוא הקרוב ביותר להמלכות, ואחריו עומד הזכר דכתר, להיותו ענף של אור הכתר, שהוא הרשימו, שאור הכתר השאיר בכלי שלו, כנ"ל. ואחריו עומדת הנקבה דכתר, להיותה מבחינת עביות דבחי"ג, שהיא ענף מזכר דכתר שהוא מבחי"ד. כנ"ל.
ותדע שעליות זכר ונקבה דכתר אל הראש, גרמו שם ב' זווגים בעליתם זאת: כי המסך והמלכות של ראש, עלתה תכף להיסוד דראש, שפירושו, שהמלכות עזבה את הבחי"ד שבה וקבלה העביות דבחי"ג של ראש. וטעם עליתה זאת היא, כי הסתלקות האורות דהתפ"א של הגוף, גרם להפסק ההשפעה של המלכות דראש, כי אין לה עוד למי להשפיע, ומתוך שכל ענין של המלכות דראש, רק להשפעה עומדת, כי אינה ראויה לקבלה מעת הצמצום ואילך, אלא, על ידי הזווג דהכאה הנוהג בה, היא מעלה או"ח, שע"י האו"ח הזה, שהיא מעלה, היא משפעת וממשכת את האור העליון לתוך הגוף. והנה בעת ההסתלקות האורות דגוף, אינה יכולה להשפיע לגוף, רק השפעה מצומצמת המספיק רק כדי קיום הכלים דגוף שלא יתבטלו לגמרי.
ולפיכך בעת ביאת המסך והרשימות דזו"ן דכתר שבו למקום המלכות, אשר הזווג לא פסק משם, הנה נמצאים שהם מתעבים תכף, מבחינת עביות דראש, בכל אותו השיעור הכלול בהרשימות, ומתוך שבחי"ד לא השאירה רשימו, ע"כ לא יכלו להתעבות יותר משיעור עביות דבחי"ג. ואז המלכות דראש, ברצונה הגדול להשפיע, כנ"ל, עזבה משום זה את העביות דבחי"ד שלה, וקבלה לעביות דבחי"ג, המכונה, שעלתה אל מקום היסוד, כדי לעשות שם זווג דהכאה חדש על מסך דבחי"ג, שע"י זה תוכל הנקבה דכתר, לקבל את ההשפעה שלה הזאת. וזהו זווג אחד שגרמו הזו"ן דכתר עם עליתם להראש.
אמנם יש כאן, גם רשימו דבחי"ד, אלא שהוא מבחינת התלבשות, דהיינו, בחינת הזכר דכתר, כנ"ל, והנה הרשימו ההוא מצד עצמה, אינה ראויה להמשכת האור על ידיה, שפירושו, שיעשה זווג דהכאה עם אור העליון, שיעלה או"ח, והאו"ח ימשיך אליו האור, כנודע. אבל הוא ראוי להתחבר עם הנקבה, שפירושו עם עביות דהמשכה. והבן היטב.
ולפיכך עשתה כאן המלכות של ראש בחינת זווג דהכאה על עביות משותף מבחי"ד דהתלבשות, ומבחי"ג דהמשכה, שבזה, העלתה או"ח, עד קומת כתר של ראש, כי נעזרה, עם העביות דבחי"ד של התלבשות כנ"ל. הרי נתבאר היטב ב' הזווגים, שעליות זו"ן דכתר גרמו בהמלכות של ראש, מכח עליתם והתכללותם בה: הא', הוא הזווג על העביות המשותף מבחי"ד דהתלבשות ובחי"ג של המשכה, שבזווג הזה, המשיכה קומת הכתר דראש. הב', הוא הזווג, על העביות דבחי"ג לבד, שבזווג הזה הוא ממשיכה רק קומת החכמה של ראש.
ובהמתבאר עד הנה, תבין היטב את דברי הרב באן באות ו'. וז"ל "שעולין זו"ן של הכתר למעלה במקום זה הכתר שבסוף השרשים העליונים" פירוש, כי כן נבחן מציאותם בראש, כל ענף תחת שורשו: הנקבה תחת הזכר, והזכר תחת אור הכתר, (כנ"ל באו"פ דף רצ"ז ד"ה וזכור). וזה אמרו "והוא עולה במקום השורש של המלכות, ואז גם שורש מלכות עולה בשורש של היסוד, ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זו"ן". כלומר, שבשביל להשפיע אל הזו"ן דכתר שעלו, הוא עוזבת את הבחי"ד שלה, דהיינו, מקום המלכות של ראש, ומקבלת לעביות דבחי"ג, שהוא מקום היסוד של ראש. כנ"ל ד"ה ולפיכך.
אמנם תראה שהרב מדייק לומר "ושם נשארים שניהם בסוד היסוד, שהוא זו"ן". והוא, להורות השינוי שבכאן, כי בכ"מ שהמלכות עולה ליסוד, נמצא שהיסוד עולה אל הספירה שלמעלה הימנו, משום, שהמלכות קבלה לעביות דבחינה ג', והזווג, היוצא על עביות דבחי"ג, ממשיך רק קומת חכמה, שאז אור החכמה בא בכלי דכתר, והבינה בכלי דחכמה, וז"א בכלי דבינה, ומלכות בכלי דז"א. והנה כאן, לא עלה הז"א לכלי דבינה, אלא שנשארו שניהם בסוד היסוד, כדברי הרב.
וטעם הדבר, מתבאר היטב עם הנ"ל בד"ה אמנם. כי כאן נעשה זווג משותף מעביות דהתלבשות דבחי"ד, עם עביות דהמשכה דבחי"ג, שהמלכות דראש נכללה מהם, מכח הזכר והנקבה דכתר שעלו בה ע"ש, אשר משום זה השיתוף עם בחי"ד דהתלבשות, נעשה בה הזווג דהכאה, בהמשכת קומת כתר של ראש, וא"כ הרי בא אור הכתר בכלי שלו והספירות לא החליפו מקומותיהם, וממילא נשאר גם היסוד בכלי שלו ביחד עם המלכות שעלתה אצלו. באופן, שיש עתה בכלי של היסוד. ב' אורות יחד, שהם ג"כ חיבור זכר ונקבה, דהיינו, אור של עצמו שהוא זכר, ואור המלכות, שהיא נקבה, וזה אמרו "שהוא זו"ן", והבן.
וזה אמרו "ואז שורש כתר עליון משפיע למטה, אחר, שכבר יש הכנה לתחתונים לקבל". דהיינו כנ"ל, אשר הקומה היוצאת ע"י זווג המשותף הזה הוא קומת הכתר של ראש, שנמצא ע"כ, שורש כתר עליון, דהיינו, הכתר דראש, משפיע למטה, אל אור הכתר הנכלל בכלי המלכות, ומאור הכתר מגיע האור ההוא להרשימו שלו, הנקרא זכר דכלי דכתר, ומהזכר מגיע האור אל הנוקבא דכלי דכתר, להיותם שלשתם כלולים יחד, כנ"ל. וזה אמרו "ואז הנוקבא של הכתר נכללת בזכר". כלומר שעדיין לא נעשה הזווג המיוחד לה בהמלכות של ראש, דהיינו זווג הב' הנ"ל, על העביות דבחי"ג לבדה, אלא שהיא נכללת בשיתוף עם הרשימו דהתלבשות של הזכר. והבן זה היטב.
וזה אמרו כאן אות ט' "וזה נמשך לו, ע"י שמזדכך אותו הכתר, שנשאר למעלה בסוף השרשים". ויש כאן הבנה חשובה מאד. כי זווג הזה שנעשה כאן עתה, הוא זווג עליון דראש, הנעשה ע"י המסך שבמלכות דראש, וא"כ איך יוכלל בזווג הזה גם אוד הכתר, שהוא אור שכבר התלבש בעביות הגוף, שהוא רחוק מאד מבחינת ראש. וזה שמשמיע לנו הרב "וזה נמשך לו ע"י שמזדכך אותו הכתר". כלומר, שבהיות המסך דגוף עלה ונזדכך מכל עביות שבגוף עד שעלה לראש, כנ"ל, הנה מחמת זה נשאב לגמרי כל בחינת הגוף, שהיה כלול באור הכתר. ונעשה זך כמו בחי' ראש ממש, וע"כ נכלל בהמלכות בזווג דראש, וקבל האור של כתר של הראש והשפיע להזו"ן דכלי דכתר, כנ"ל.
ד ואז נכללת הנקבה בזכר. כמ"ש בדיבור הסמוך, כי בחי"ג שלה, נכללה ונשתתפה עם הבחי"ד דהתלבשות של הזכר. ואח"ז יצאה מהשיתוף הזה, כי המלכות דראש עשתה אח"כ זווג מיוחד על הבחי"ג של הנקבה, כמו שמבאר והולך לפנינו.
ה ג' בחי' אלו שוים בהארתם וכו' יקבלו האור שלהם מצד שורש כתר עליון. כי שלשתם נכללו בהזווג הזה דמלכות של ראש, במסך המשותף מעביות של התלבשות של בחי"ד, עם עביות של המשכה דבחי"ג, שהאו"ח שעלה מכאן הלביש עד קומת כתר עליון, דהיינו, כתר דראש. כנ"ל. גם ענין התכללות של ג' אורות אלו כבר נתבאר לעיל, כי כל ענף, נכלל בשורש הקרוב לו, דהיינו, הנוקבא דכתר בזכר דכתר, והזכר דכתר באור הכתר, ואור הכתר בהמלכות. עש"ה.
פרק י
א ואז צריך שגם הנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש העליון שלה: פי' כי כל הזווג הגדול הזה, שנעשה על המסך המשותף דזכר ונקבה יחדיו, שהמשיך האור הגדול דכתר עליון, כמו שנתבאר, הנה נשאר אמנם כולו בראש ואינו יכול להתפשט לגוף, שהוא מטעם, שחסר שם, בחינת העביות של המשכה דבחי"ד. וענין השיתוף שנעשה עם בחינת המשכה דבחי"ג, היה מספיק להע"ס של ראש, משום שאין בהם בחי' התלבשות בפועל, אבל אינו מספיק להתלבשות בפועל בתוך הגוף.
ולפיכך, בו בעת, שנתעורר בזכר דכלי דכתר בחינת העביות דהתלבשות להתפשט עם האור הגדול הזה, לבחינת התלבשות בפועל, שפירושו להתלבש בהע"ס דגוף, ניכר תכף מחמת זה גם בחינת הגוף הכלול באור הכתר, שהוא עומד במקום המלכות של ראש, כנ"ל, אשר עם זה נשתנה צורתו מן המלכות דראש, שנבחן בזה, שנפרד תכף מן המלכות ויצא משם למקומו, כי שינוי הצורה מבדיל ומפריש את הרוחנים, זה מזה, וכיון שיצא מן מקום המלכות, נמצא, שנפרש תכף מן האור של הכתר עליון, ולא נשאר בו אלא ההארה הקודמת המצומצמת. המכונה שהאור הכתר החזיר פניו למעלה ואחוריו למטה. כמ"ש לפנינו.
וזה אמרו, ואז צריך, שהנוקבא של הכתר תקבל גם היא משורש העליון דהיינו כמ"ש שאין הזווג נשלם ע"י הזווג הגדול דקומת כתר עליון, כי אין הארתו מתפשט להגוף, ולפיכך, צריכים אל הזווג הנעשה על בחינת הנקבה דכתר, דהיינו, על העביות דבחי"ג, השלימה, הן מבחינת המשכה, והן מבחינת התלבשות.
ב משורש העליון שלה שהיא חכמה. כמ"ש לעיל, אשר הרשימו שנשאר מקומת חכמה דהתפשטות הא' אחר הסתלקותה, שהיא בחינת עביות דבחינה ג' היא הנעשה כאן לבחינת הנוקבא דכתר, והיא המקור להתפ"ב הזה.
ג השורש של החכמה העליונה יורדת בבינה ובינה בחסר וכו'. כלומר, כי בחינת הזווג הנעשה על בחינת הנקבה דכתר, שהיא בחי"ג, היא גורמת אל ירידת המדרגות מראש עד סוף: שהכתר יורד למדרגת החכמה, וחכמה יורדת למדרגת הבינה, ובינה יורדת אל מדרגת החסד, וכו', עד שיורד היסוד למדרגת המלכות.
וטעם הדבר הוא משום שהזווג הזה שנעשה על עביות דבחי"ג אינו מעלה או"ח ואינו ממשיך, אלא קומת חכמה, וע"כ נמצא מבחינת הזווג הזה, אשר אור החכמה יורד ומתלבש בכלי דכתר ונבחן, שירד הכתר ממדרגתו ובא אל מדרגת החכמה, וכן אור הבינה מתלבש בכלי דחכמה, וירדה ספירת החכמה אל מדרגת הבינה, וכר' עד שאור המלכות התלבש בכלי דיסוד, וירד היסוד אל מדרגת המלכות.
ד הכתר וכו' כי אין לו דמיון עם שורש המלכות. כי בעת עלית המסך והספירות, למעלה להמאציל, שפירושו שנזדככו לגמרי מכל בחינת העביות דגוף דהיינו ממעלה למטה, שבזה באו בהשואת הצורה עם המלכות של ראש, וע"כ נבחן, שהאור דקומת הכתר שעלה מן הגוף, בא במקום המלכות, להיותו אז זך כמו המלכות, ואין ביניהם שום שינוי צורה כלל, כדברי הרב לעיל באות ט' שכתב "וזה נמשך לו עיד"ז שמזדכך אותו הכתר, שנשאר למעלה בסוף השרשים" (וע"ש באו"פ דף רצ"ט בד"ה וזה אמרו כאן) אמנם אחר שנשלם זווג הא' הנ"ל, שהמשיך קומת הכתר העליון, בבחינת ממטה למעלה, הנוהג בהראש, שאז הגיע שעתו, להתהפך ולהתפשט גם ממעלה למטה, שפירושו להתלבשות בגוף, כנוהג בכל הזווגים כנודע. והינה אז, נתעורר אור דכתר שבמקום המלכות דראש, לחזור ולהתפשט לגוף, כמו שהיה שם מתחלה, אמנם כיון שבחינת הנוקבא של ראש, לא היתה במקומה בבחי"ד, כי היה חסר שם בחי"ד דבחינת המשכה, (כנ"ל באו"פ דף ש' ד"ה ואז צריך) ע"כ לא היתה יכולה להתפשט ממעלה למטה לע"ס מינה ובה עד הטבור הגוף, ונשאר כל אור הגדול של זווג הזה בהראש.
אמנם, כיון שנתעורר אור הכתר הנ"ל, לחזור ולהתפשט לגוף כבתחלה, אע"פ שלא חזר, מ"מ גרם לו התעוררות זו, להתגלות העביות דגוף שבו מעת היותו שם בתחלה וכיון, שנתגלה בו העביות דגוף, הרי נשתנה צורתו בזה מן המלכות של ראש, ואין לו עוד שום דמיון עמה, כי נתרחק ממנה כרחוק בחינת גוף מבחינת ראש.
וזה אמרו, "ואז אותו הכתר שעלה במקום שורש המלכות יורד במקומו, כי אינו יכול להיות שם, כי אין לו דמיון עם שורש המלכות וגם הוא ענף,והמלכות היא שורש". והיינו כנ"ל, שאחר שנשלם הזווג, נתעורר בו העביות דגוף, ונשתנה צורתו מן המלכות עד שאין לו עוד שום דמיון עמה, ולפיכך בהכרח, שירד משם וחזר למקומו. וזה אמרו "כי זה שורש וזה ענף" כי בחינת הגוף הוא ענף ובחינת הראש, הוא שורש.
ה יורד למקומו. שהוא מתחת כלי המלכות של ראש דהיינו בחינת בינוני בין ראש לגוף, כי לגוף לא יוכל לירד ולהתפשט מטעם שהנוקבא של ראש אינה מתפשטת בע"ס דאו"ח שלה להיות לכלים להלבישו, כנ"ל בדיבור הסמוך. ובראש לא יוכל להיות, מטעם שינוי צורה הנ"ל, וע"כ הוא נבחן, בבחינת בינוני ביניהם.
ו שכולם שוים בקבלתם משורש הכתר עליון. פי', כי מטרם שנעשה הזווג הב' על המסך דעביות מבחי"ג דהיינו על בחינת הנקבה דכתר לבדה, הרי עדיין הנקבה כלולה עם בחי"ד של הזכר, והזכר דכתר כלול באור הכתר, כנ"ל, וע"כ, שלשתם שוים עתה בקבלתם מכתר עליון, כלומר, מבחינת מה שהמה מקבלים עדיין, מקומת כתר של ראש.
פרק יא
א ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה: כלומר, שנעשה הזווג על המסך של בחי"ג של המלכות דראש בלי השתתפות עם העביות דהמשכה דבחי"ד, אשר אז האו"ח העולה ממטה למעלה, אינו משיג קומת כתר עליון, אלא רק, עד קומת חכמה העליונה של הראש. וזה אמרו "ואז נמשך הארת שורש חכמה למטה". דהיינו חכמה של ראש, כנ"ל.
ב הזכר נכלל בנוקבא כו' בשוה קבלו משורש הכתר עליון. פי' כי עתה שנעשה הזווג על המסך דבחי"ג שהוא ממשיך רק קומת חכמה של ראש, ונמצא שאור החכמה של ראש, התלבש בבחינת כלי דכתר של ראש, כמו שמבאר והולך וכיון שגם בראש נתכללו הכתר וחכמה זה בזה, נמשך מזה, שגם הזכר, שהוא רשימו דקומת כתר, והנקבה, שהיא בחי' רשימו דקומת חכמה, כנ"ל, נכללו גם הם זה בזה, והזכר, מקבל אור הזווג של הנקבה. וזה אמרו "כיון, שהזכר והנקבה קבלו בזווג הא' בשוה, מכתר עליון של הראש, כמו כן גם עתה אחר שבא אור החכמה לכלי דכתר של ראש, המה מקבלים ג"כ מכלי דכתר, שניהם בשוה, כמבואר.
ג הנוקבא מקבלת תחלה מכל הג' שבכאן והם מקבלים ממנה. כלומר, כי מתחלה בזווג הא' שנמשך קומת כתר של ראש, נמצא שאור הזווג היה שייך אל אור הכתר שעלה מהגוף להמלכות דראש, וכן לזכר דכלי דכתר, שהוא הרשימו דקומת כתר, אבל להנוקבא לא היה שום שייכות בזה האור דכתר עליון, להיותה הרשימו דקומת חכמה כנ"ל, ונמצא, שהנוקבא היא המקבלת מכל אלו הג' האורות, מחמת התכללותה בהם כנ"ל. אמנם עתה, שהזווג נעשה על הבחינה שלה, דהיינו בחי"ג, נמצאת הנוקבא עיקר המקבלת, מאלו הג' האורות כי שאר השנים, אין להם שייכות לקומת חכמה, אלא, שמקבלים ממנה.
פרק יב
א קרובה לשורש כתר אינה יכולה להאיר ואורה מתבטל באור הנמשך מן הכתר: כלומר, אם לא היו יורדים המדרגות, אלא, שהיה אור הכתר בכלי דכתר ואור החכמה בכלי דחכמה וכו' הרי אז, לא היתה יכולה אור חכמה להשפיע לגוף, משום שהיא מתבטלת אז באור הכתר, כי כל ספירות התחתונות מתבטלות, ואינן נכרות כלפי ספירה העליונה שבהמדרגה. ולכן, כל מדרגה אע"פ שיש בה ע"ס אינה נקראת רק על שם העליונה שבהם, כנודע, וע"כ, אי אפשר לאור החכמה שתתגלה למטה, אא"כ שיעשה הזווג על בחי"ג בלבד, כי אז יורדים המדרגות, ובא אור חכמה לכלי דכתר, אשר אז יהיה אור החכמה הספירה העליונה ותהיה ניכר הארתה.
ב זו"ן חוץ מהכלי שלהם, וא"כ אין החכמה יכולה להשפיע: כלומר כל זמן שהם בראש, נמצאים שהם בלי כלי. ולפיכך כל זמן שהמדרגות במקומם ואור כתר עליון בבחי' כלי שלו, הרי הארתו מגיע תמיד להזו"ן, ואינם מוכנים לקבל מאור אחר הקטן ממנו. וע"כ, צריכים לירידת מדרגות, שאור הכתר לא יאיר בכלי שלו, אלא אור החכמה. כנ"ל.
ג תתרחק החכמה ותרד למטה במקום בינה וכו' ואז ישאר המקום שלה פנוי. פירוש, שבשעה, שמדרגת חכמה יורדת למדרגת בינה נמצא מדרגה של חכמה פנויה, ואין מקום, אחר אל אור החכמה להתלבש אם לא בכלי דכתר כי הכלי של עצמה משמשת לאור הבינה.
ד בעוד שהשפע הנשפע משורש הכתר ממלא אותו מקום חלל הפנוי, אז החכמה משפעת למטה: פירוש, כי בעוד שאור הנמשך מהכלי דכתר, ממלא אותה מדרגת חכמה החסרה, דהיינו, שאור חכמה עצמה מתלבש שם, כנ"ל, הנה אז מדרגת החכמה משפעת למטה, ואינה בטלה באור הכתר, כנ"ל, להיותה עתה הספירה העליונה שבראש, ואין מדרגה אחרת למעלה ממנה.
פרק יג
לא תפסיד הארתה בהתרחק מן המאציל מדרגה א': כלומר, אחר שירד כלי דחכמה למדרגת בינה מטעם שהתלבש בה אור הבינה כנ"ל, הנה לא נעשה בזה שום הפסק בין הספירות, לסבת מדרגת חכמה החסרה שם, מטעם, שאומר להלן, כי לא נשאר שם שום חלל פנוי, בתוך המדרגות, כי הכלי דכתר, שבה התלבש אור החכמה, נמצאת שממלא מקום חסרון ההוא. וזה אמרו, "עתה שאור הכתר ממלא מקום החלל ההוא יש דרך ומעבר אל אור המאציל להשפיע בשורש חכמה" כלומר, שאור החכמה שמושפע מהמאציל הוא מושפע בכלי דכתר, ונמצא הכתר ממלא מקום החכמה. והבן.
פרק יד
א והנה אחר שקבלו זו"ן משורש החכמה ג"כ, אז אין צריכים לינק עוד ואז יורדים זו"ן בכלי שלהם: כלומר, כי אחר שנעשה הזווג על עביות דבחי"ג השלמה הן מבחינת המשכה והן מבחינת התלבשות, ע"כ יכולה הנוקבא של הכתר להתפשט ממעלה למטה בע"ס, אל הגוף, עם האור שמקבלת מהראש, שעמה יחד יורד ומתפשט ג"כ הזכר דכלי דכתר, אל הגוף, וזה אמרו ואז יורדים זו"ן בכלי שלהם, דהיינו הגוף.
ב ואז שורש החכמה נתעלה למקומה וגם שורש הכתר אוסף האור אליו. פי' כי ענין ירידת המדרגות הנ"ל הנעשה בראש, לא היה אלא לשעת הזווג, אבל אחר הזווג, ואחר שירדו הזו"ן לתוך הכלי שלהם, שוב חזרו המדרגות למקומם כבתחלה, וחזר אור הכתר עליון לכלי דכתר, ואור החכמה לכלי דחכמה וכו' ואע"פ כן, לא האיר הכתר עליון, אל אור הכתר שמתחת המלכות, עד שיוכל להתפשט להגוף כבתחלה, אלא "ששורש הכתר אסף האור אליו, ואותו הכתר שבסוף השרשים, אינו מקבל רק חיות הצריך לו לבד". ולא באופן שיוכל לחזור ולהתפשט תוך הגוף כבתחילה. וטעם הדבר הוא, כנ"ל.
ג מטי בכתר אל הכלי. כי אותו אור של הזווג הנעשה בבחי' הנקבה דכתר בבחי"ג של ראש, שהוא בקומת חכמה והוא מתלבש בכלי דכתר, כנ"ל, הוא יורד עם הזכר ונוקבא הנ"ל, לתוך הגוף, ומתלבש ג"כ בכלי דכתר דגוף. וזה אמרו "כי חזר האור בכלי שלו" דהיינו בכלי דכתר השייך לאור חכמה מצד שנמשך כן מבחינת הזווג. וע"כ הוא נקרא מטי בכתר דגוף.
ד שורש כתר עליון נקרא לא מטי למטה בעקודים. כלומר, כשנאמר, מטי בכתר דגוף, אין הפירוש, שאור הכתר של ראש מאיר בגוף, כי זה האור של הכתר, הוא תמיד, לא מטי תוך הגוף. אלא הפירוש הוא אור החכמה של ראש, כנ"ל אלא שהוא מתלבש בכלי דכתר.
ה הרי העלינו וכו' כתר, ואין בו רק אור החכמה. משמיענו לדעת, אשר בכל ההתפ"ב הזו, כשנאמר, אור הכתר המשמעות היא, רק אור החכמה, כי כן נתבאר כאן, שאין כלל אור הכתר בגוף אלא אור החכמה לבד, כנ"ל. אלא משום שמתלבש בכלי דכתר, אנו מכנים אותו אור הכתר.
פרק טו
א חלקים הראוים להביט אל האור: מקום ההשפעה, או מקום הקבלה של הכלי, מכונה בשם "פנים". וההשפעה או הקבלה עצמה, מכונה בשם "הסתכלות או "הבטה". וזה אמרו "כאשר מסתלק האור מהכלי, יהיה בו חלקים הראוים להביט אל האור ההוא" כי כל הסתלקות נעשה ע"י הזדככות העביות שבהמסך המתוקן בהכלי. ונודע, שיש ד' בחי' בהמסך, ולמשל, אם נזדכך בחי"ד של הכלי, ונתרחק האור מהכלי מסבתו, הנה עוד נשאר בהכלי ג' בחינות של עביות, שהאור עדיין לא נתרחק מהם והם ראוים עוד להביט אל האור.
ב יתרחק מהם הבטת פנים אל פנים כפי שיעור התרחקו. אם נזדכך העביות מבחי"ד הנה נתרחק האור מן הכלי כפי שיעור הבחי"ד, ולא מיתר ג' הבחינות, ואם נתרחק גם מבחי"ג יתרחק האור גם משיעור העביות של בחי"ג מהכלי, ולא משאר הכלי שהוא מבחי"ב ולמעלה, וכו' עד"ז.
ג ואז הכלי הפך פניו למטה. וצריך לזכור כאן כל מ"ש הרב בהתפ"א דעקודים בחלק ד' בענין האו"ח היורד מהקומות היוצאות בשעת ההזדככות ומאיר אל הכלים הריקנים הנמצאים מתחת מקום הזווג, וענין הכאה שהארות אלו עושים עם הרשימות הנשארים באותם הכלים, (וע"ש בחלק ד' פ"ג אות ט' ובאו"פ סעיף נ' וסעיף פ') ומשם תבין, כי אחר שנזדכך העביות למשל, מבחי"ג אל בחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, ובחי"ג נשארה ריקנית בלי אור שלה, הנה אז, יורד האו"ח מהארת הזווג דבחי"ב, לתוך הכלי של בחי"ג הריקנית, ונעשה הכאה ובטישא בין האו"ח היורד ובין הרשימו, שיש בהכלי הריקנית, והאו"ח מתוך שבא עתה מהארת זווג, נמצא מתגבר על הרשימו דבחי"ג שנשאר בהכלי, משום שהרשימו הוא מהסתלקות הזווג. וע"כ הרשימו מוכרח לצאת משם ולעלות ממעל להכלי בסוד תגין, ונותנת מקום להאו"ח לירד לתוך הכלי שלה. ותדע, שאו"ח הזה שירד לתוך הכלי הריקנית פועל בהכלי, שיהפך פניו למטה ואחור שלו למעלה, כדברי הרב כאן.
כי ידעת שמבחינת המשכת האור שבהכלי, נחלק ונבחן דופן הכלי לב' חצאים, המכונים פנים ואחור, או פנימיות וחיצוניות, כדברי הרב (בחלק ד' פרק ה' אות ג' ע"ש) ולפי"ז נמצא שאותו כלי הריקנית של בחינה ג' הנ"ל, נמצא נחלק לפנים ואחור, אשר חצי דופן שלו העב יותר נקרא פנים, להיותו הממשיך את אור העליון אליו ע"י זווג, וחצי דופן שלו שאינו עב כל כך נקרא בשם, אחור. להיותו שקט בהכלי, ואין להאור שום נגיעה עמו. והבן היטב.
וכל האמור הוא רק בעת שהאור ישנו בהמדרגה, אמנם בשעת הסתלקות האור מהמדרגה דבחי"ג, לבחי"ב, שנעשה הזווג בבחי"ב, שהארת הזווג הזה, יורד לכלי דבחי"ג הריקנית, כנ"ל, נמצאים ב' חצאי דופן הנ"ל, שמתהפכים וחציו דפנים נעשה אחור, וחציו דאחור נעשה לפנים. כי האו"ח היורד מבחי"ב לתוך הכלי הריקנית, נמצא מתרחק מהעביות דבחי"ג, אשר שם, להיותו אור מבחי"ב, והוא מתקרב לחצי דופן הכלי הקרוב ביותר לבחי' ב' ומאיר שם. הרי שהעב ביותר מאותו הכלי, אינו מקבל שום הארה מהאו"ח ההוא ונעשה עתה לבחינת אחור הכלי, והזך ביותר מאותו הכלי, נעשה עתה לפנים של הכלי, כי האור מאיר רק בחלקו הזך. וזה אמרו "ואז הכלי הפך פניו למטה". כי אינו יכול לקבל כלום מהארת הזווג, הנעשה בבחינה העליונה, ונעשה הפנים לאחור, ונמצא הופך אחוריו למעלה, כי הוא עתה כל המקבל מהארת או"ח שירד אליה. ונעשה האחור לפנים. שזה מכונה התהפכות.
ד שנעשה עתה בחינת כלי וכו'. אבל אחר כך, שגם בחינה העליונה ממנה נעשית לבחינת כלי, דהיינו, שנסתלק הזווג גם משם, ונמצא נפסק הארת האו"ח הנ"ל מלירד אליה, הנה אז מחזיר הכלי פניו למעלה כבתחלה, כי האחור שלו אבד עתה כל מעלתו, כי הרשימו מתחלת עתה להאיר להכלי, והארת הרשימו מגיע רק לבחי' הפנים דכלי, כמו האור בטרם הסתלקותו, ואינו מגיע לבחינת האחור שלו. ונמצא הכלי שב על היכנו כבתחלה.
ה מסתכל באור עליון וכו' דרך אחור. כלומר, כי אז, נמצא שהארת הזווג היורד אליו מבתחנה העליונה מתקבל רק דרך האחור של הכלי, שהוא החלק היותר זך שבו. וזה מכונה אשר הפך אחוריו למעלה. כנ"ל.
פרק טז
א האור העליון יקרא עתה אחור בעת הסתלקותו: ענין הכינויים פנים ואחור אינו נוהג, אלא בכלים, כי באור הם מכונים התפשטות והסתלקות, ומה שהרב מכנה כאן, את הסתלקות האור בשם אחור, הוא בבחינת השאלה להיותו רוצה להביא בהשואה ענין הסתלקות האור עם ענין האחור שבכלים ולכנותם בשם אב"א, ומה שהאו"ח היורד להכלים הריקנים נקראים בשם אחור והסתלקות, כבר ביאר זה הרב בחלק ד' פרק ג' אות ד' עש"ה.
ב שהאור נתרחק ממנה תוכל להפוך פניה למעלה כי אחר שנפסק הזווג גם מבחינה העליונה, ונפסק הארת הזווג מלירד להכלי, הנה אז חוזר הרשימו להאיר בהכלי, ונמצא הכלי מחזיר פניו למעלה כבתחלה. והפנים מאירים מבחינת הרשימו, ואחורי הכלי למטה כבתחלה, כי אינו מקבל עתה שום הארה. כנ"ל בד"ה ואז הכלי, שהארכנו בזה. עש"ה.
פרק יז
עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת: כי כל עוד, שיש זווג בספירה העליונה הרי מגיע משם הארת הזווג להספירה הריקנית שמתחתיה, שאז מגיע הארה זו רק לבחינת האחור שבהכלי, ולא כלום להפנים, כנ"ל, ונמצא פניו של הכלי למטה. אבל אחר שנתרחק האור גם מספירה העליונה, אע"פ, שעדיין יש זווג בהספירה שממעל להעליונה, עכ"ז, אין הארת הזווג מגיע, אלא מעליון לתחתון דהיינו, מהסבה אל המסובב, אבל לא ממעל מהסבה שלו. וע"כ, חוזרת הארת הרשימו, ומחזיר פניו למעלה, כנ"ל. וזה שמדייק "עד שיתרחק מהאור שיעור ספירה אחת". כמבואר. והבן היטב.
פרק יח
א הכתר עם האור העליון הם אב"א:
והוא מפני שהבחי"ד לא השאירה רשימו ונודע, מהבחי"ד היא הממשיכה אור הכתר, ואע"פ, שאור הכתר עצמו הניח רשימו בהכלי שלו, אמנם היא רק בחי' רשימו דהתלבשות ולא בחי' רשימו דהמשכה, כנ"ל (באו"פ דף רצ"ד ד"ה לא מטי בכתר, עש"ה). שהוא נבחן לבחינת האחור, כלפי בחינת המשכה ונבחן משום זה, שאחוריו למעלה ופניו למטה.
ב שכתר וחכמה יהיו פנים בפנים. כי החכמה יש לה רשימו שלמה גם מבחינת המשכה, שרשימו זו מחזיר פניה למעלה. והכתר שחסר לה רשימו דהמשכה כנ"ל, נמצא שאחוריה למעלה וזה נמצאים משתוים זה לזה, המכונה פב"פ. ויתבאר עוד לפנינו.
פרק כ
מטי ולא מטי, ואלו הב' בחי' נקראים התפשטות והסתלקות שבהם יושלמו הד' בחינות: היינו ד' האותיות של שם הוי"ה, כי אלו הב' בחינות של התפשטות והסתלקות דהתפ"א דעקודים, שהביא לעיל אות י"ט, הם ב' האותיות י' ה' של הויה. ואלו ב' בחינות של התפשטות והסתלקות שבהתפ"ב דעקודים הנקראים מטי ולא מטי, הם ב' אותיות ו' ה' של הויה. כמ"ש הרב לפנינו.
פרק כא
א מטי האור תוך כלי דכתר וכו': יתבאר לקמן.
ב לסבת היותן בכלי אחד אין כח בכלי הזה לסבול האור: כי ער העולם הנקודים, לא יש בכל הע"ס יותר מן כלי אחד, ואע"פ, שאנו מכנים כאן בשם כלים בשאר הספירות אין זה אלא, בדרך שאלה, כדי לשכך האזן. כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א עש"ה.
והיא הסבה של הזדככות והסתלקות האורות דהתפ"א דעקודים וכן המטי ולא מטי דהתפ"ב דעקודים, כמ"ש הרב לעיל ח"ד פ"א אות ג', שבהיות יוד אורות פנימים ויוד אורות מקיפים מקושרים ומחוברים בכלי א', וכו' הם מכים זה בזה, ומבטשים זה בזה, וכו' ע"ש. שבסבה זו נזדכך העביות שבהמסך ונסתלקו האורות. ועד"ז כל אלו יוד יציאות ויוד הכנסות שהיו כאן בהתפ"ב, הם ג"כ מאותה הסבה, שהאו"מ ואו"פ המקושרים יחד בשורשם בהמלכות של ראש מכים זה בזה בצאתם משם להגוף, משום שהמסך מונע את האו"מ להתפשט למקומו בהגוף, דהיינו מטבור ולמטה, וע"כ הוא מזכך להמסך, ואין המסך יכול לסבול ולהגביל את האו"פ בתוך הכלים, והאורות מסתלקים וחוזרים כמ"ש לפנינו. ועיין באו"פ ח"ד פרק א' סעיף ז'.
פרק כב
יוד אורות, אבל הכלי, בבת אחת נעשה: כי בערך הכלי נחשבים כל אלו הסתלקיות להסתלקות אחת. מפני שעוד אין כאן אלא, כלי אחד שהוא כלי מלכות בלבד, ואין שום בחי' הכר של כלי בט' ספירות ראשונות, וכל אלו היציאות והכנסות שנעשה בה, נבחן כמו כלי אחד ארוך אשר החלקים שלו אינם שוים, כדברי הרב לעיל אות י"ט ותדע שכל אלו הם הכנות לתיקון עשר כלים בע"ס. והדברים הולכים בהדרגה, שבהתפ"א דא"ק, עדיין לא נעשה הכר ע"י ההסתלקות אפילו בהבחן האורות ולא ניכר שהם יוד אורות, ובהתפ"ב נעשה הכר בהע"ס שהם יוד אורות, ובהתפשטות הע"ס בעולם נקודים נעשה הכר עשרה כלים בהג"ר, ולא בהז' ספירות התחתונות, ובעולם האצילות נגמר הדבר, ונעשו עשרה כלים גמורים, בכל הע"ס. כמ"ש במקומו.
פרק כג
א י' ו' הם ב' בחינות התפשטות, ה' ה' הם ב' בחינות הסתלקות: כי התפשטות הא' הוא סוד יוד, והתפשטות הב' ה"ס ו'. והסתלקות הא' ה"ס ה' ראשונה, והסתלקות הב' ה"ס ה' אחרונה. כמ"ש לפנינו.
ב הויה אינו מתחיל אלא מחכמה ולמטה. כנודע, שהיוד ה"ס חכמה. ו' ה"ס ז"א. וה' ראשונה, ה"ס בינה. וה' אחרונה ה"ס מלכות. אבל הכתר, אינו מרומז בד' האותיות, זולת בקוצו של יוד. והוא מטעם שמבאר כאן הרב לקמן.
פרק כד
א ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון, לשיוכל לקרות בשם הויה: פירוש, כי סוד האותיות הם כלים שנאצלו ונעשו ע"י הניצוצין שנפלו מהאו"ח של ד' הקומות שיצאו בעת הסתלקות האור של התפשטות הא', ובאו לתוך הכלים הריקנים אחר הסתלקות האור מהם. כמו שנתבאר, בדברי הרב לעיל ח"ד פ"ג אות י"ב (ועיין באו"פ שם סעיף ק) וכל "שם" פירושו השגה כי מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. ונודע שאין השגה באור בלי כלי, גם נתבאר בדברי הרב לעיל (חלק ד' פרק א' אות ט') "כי סבת, התפשטות האור והסתלקותו אחר כך, גרם להעשות מציאות כלי". הרי, שהחסרונות של האור גורם מציאות התהוות הכלים והשמות הקדושים. וזה אמרו "בט"ס יש בהם ד' חסרונות האור, אשר זה עצמו יגרום כינוי השם באור העליון שיוכל לקרות בשם הויה". דהיינו שיהיה אפשרות להשיגו בשם הזה. והבן זה.
ב התפשטות האור פעם א' וכו' והרי זה חסרון א' בהתפשטות הא' בט' כלים. כלומר, בשעה שהתחיל האור להתפשט בכתר, היה התפשטות בבחינת אור ישר רחמים, ואז, כל הט' שלמטה ממנו, היו חסרים מאותו אור השלם, ואע"פ, שיצאו אח"כ בשעת הסתלקות, בד' מדרגות שעשה המסך בדרך זיכוכו כנודע, אמנם הם נבחנים לאו"ח ודין וע"כ, נקראים בשם נקודות, וע"כ יש כאן חסרון, בט' תחתונות דהתפ"א. אבל אין כאן שום חסרון בכתר, ולכן אין הכתר מרומז בהאותיות דשם הויה להיותם בסוד חסרון האור כנ"ל. אלא התפשטות הט"ס שלמטה מכתר, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן, שיצאו, בסוד או"ח ודין, ה"ס הי' דהויה. והסתלקות דכל התפ"א זה בכללו, ה"ס ה' דהויה. והם הנק' י"ה דכתר. כי כל התפ"א נקרא כתר.
פרק כה
א בהתפשטות ב' יהיה חסרון הזה פעם ב' בט"ס ולא בכתר: כי גם בהתפשטות ב' רק הכתר יצא בבחי' טעמים, כנ"ל, אבל שאר הט' ספירות יצאו בשעת ההזדככות, בסוד נקודות, ונגלה בהם אותו החסרון, פעם ב'. וע"כ, הכתר דהתפ"ב, אינו מרומז בד' אותיות הוי"ה, אפילו בהתפ"ב, כי אין בו חסרון, אלא רק מחכמה ולמטה, שהם ד' הקומות חו"ב זו"ן היוצאים מחמת הזדככות המסך, כמ"ש לקמן, שנקראו נקודות, כנ"ל הם מרומזים בהו' של הוי"ה, והסתלקות הכללי דהתפ"ב הזה ה"ס ה' אחרונה דהוי"ה. ועל ההתפשטות וההסתלקות דהתפ"ב הזה, אומר הרב לעיל אות כ"ג, הויה בשאר הפרצופין כולם. כי ב' החסרונות דהתפ"א ישנם ג"כ בהתפ"ב הזה, כמ"ש לפנינו.
ב ט' ספירות יקראו חסרי האור ההוא לפי שקדם אור הכתר אליהם. כלומר, שענין החסרון שבהם, הוא רק בערך אור הכתר שקדם אליהם במעלתו, כנ"ל, שבערכו הם נחשבים לאו"ח ודין אמנם בערך עצמם הם רחמים, לפי שגם הם נמשכים מן המאציל ממעלה למטה, כמ"ש הרב לעיל (חלק ד' פ"ב אות א') ע"ש ונודע, שכל הנמשך ממעלה למטה הוא רחמים, אלא בערך אור הכתר נחשבים לדין, לפי שכל יציאתם הוא מכח הסתלקות האור שלו (עיין בדברי הרב ח"ד פרק ו' ובאו"פ סעיף ט' עש"ה). אמנם ב' בחינות של הסתלקות הכללי, דהיינו דהתפ"א ושל התפ"ב, המרומזים בב' האותיות ה' ה' של שם הויה הם חסרון אמתי ובחי' דין, בערכם עצמם גם כן. כדברי הרב שלפנינו.
המתבאר מכל הנ"ל הוא, כי הי' שבהוי"ה ה"ס אור הנקודות דהתפ"א, דהיינו, הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו שם בעת הסתלקות אור הטעמים, כנ"ל. וה' ראשונה שבשם הויה, ה"ס הסתלקות הכללי של התפ"א הזה. והו' שבשם הויה, ה"ס אור הנקודות דהתפ"ב, שהם הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו בעת של הסתלקות דאור הטעמים דהתפ"ב הזה. וה' אחרונה שבשם הוי"ה, הוא סוד הסתלקות הכללי של התפ"ב הזה. באופן שב' התפשטיות דאור הנקודות הם סוד י' ו' שבשם הויה, וב' הסתלקויות ה"ס ה' ה' שבשם הויה.
וזה אמרו, לעיל באות כ"ג י"ה. בכתר, והוי"ה, בשאר הפרצופים כולם ע"ש. דהיינו כמבואר, כי התפשטות הט"ס שמחכמה ולמטה, שיצאו בשעת הסתלקות אור הכתר, דהתפ"א, והסתלקות האור דהתפ"א בכללו, ה"ס י"ה דכתר: כי התפשטות הא' כולו נקרא בשם כתר הנודע כי הוא פרצוף הכתר דא"ק. ואלו ב' חסרונות של האור, דהיינו, בחי' הסתלקות שבערך הכתר ולא בערך עצמם, ובחינת הסתלקות אמיתי, גם בערך עצמם, מקובלים בהכרח גם בתוך התפ"ב, כי כל הכחות המתגלים בעליון מתחייבים להמצא בהכרח, גם בהתחתון ממנו, ולפיכך אותם י"ה דהתפ"א ישנם ג"כ בהתפ"ב, ונוסף עליהם גם אותם ב' חסרונות של האור מבחינת עצמו, שהם, בחינת הסתלקות שבערך הכתר של התפ"ב, ולא בערך עצמם של הט"ת, ובחינת הסתלקות אמיתי הכללי של התפ"ב, שה"ס ו"ה, כנ"ל. הרי שיש כאן בהתפ"ב, כל הד' האותיות של שם הויה. וזה אמרו הוי"ה בשאר פרצופין כולם. דהיינו בהפרצופין דהתפ"ב.
פרק כו
בי"ה שמו כו' לרמז איך ממנו יצא שם הוי"ה: כי זה כוונת הכתוב סולו לרוכב בערבות. ערבות, רומז על סוד העירוב דמדת הרחמים בדין. שהתחלתו נעשה בהפרצופין דהתפ"ב, ואומר, ביה שמו, כי ביה שה"ס כתר שם עדיין לא היה העירוב, ועכ"ז נמשך ממנו הוי"ה דהתפ"ב ושאר כל הפרצופין עד עולם האצילות, ששם נגמר העירוב, ויצאו עשרה כלים. שזהו כל הסבה ליתן שכר טוב לצדיקים כמ"ש לעיל (ח"ד פ"א סעיף ד' באו"פ) עש"ה. וזה שיעור הכתוב סולו לרוכב בערבות, שעירב ושיתף מדה"ר בדין, שזה יצא מסוד י"ה שמו, שבכתר, שהוא סוד התפשטות והסתלקות, כנ"ל, ובזה ועלזו לפניו, כי בזה הוכן כל השכר הטוב וגנוז לצדיקים. כמבואר.
פרק כז
שיתרחק האור ממנו ג' מדרגות: כי אין הכלי נעשה אלא ע"י הסתלקות האור ממנה לגמרי, הן או"פ והן או"מ. ונודע כי עד ב' מדרגות מקבל הכלי עדיין או"מ, וע"כ אינו נעשה כלי עד שיתרחק ממנו האור ג' מדרגות. כי למשל הכלי דז"א, בעת שאור ז"א מסתלק מהכלי ועולה לבינה אין זה נחשב עוד לריחוק מדרגה, כי מקבל עוד יחידה דאו"פ, אלא רק בעת שמתרחק ועולה לחכמה, מתרחק מהכלי מדרגה אחת, ומקבל או"מ הא', ואח"כ כשמתרחק ב' מדרגות ועולה לכתר, הרי מקבל עוד האו"מ הב'. והנה הכלי עוד לא נחשך לנמרי, עד שמסתלק גם מהכתר אל המאציל, אשר אז אין הכלי משיג שום אור והוא נגמר.
וכן הכלי מלכות, כשמתרחק ממנה האור מדרגה אחת, דהיינו כשעולה אור המלכות לז"א, הנה עדיין מקבלת או"מ הא' וכשמתרחק ב' מדרגות, דהיינו בעת שעולה לבינה, הנה עדיין מקבלת או"מ הב', אלא בשעה שאור המלכות עולה לחכמה. שהיא מדרגה הג', כבר אין מקבלת עוד שום הארה. ואז נחשך הכלי מלכות ונגמר.
וע"כ מבינה ולמעלה לא נגמרו הכלים. כי אפילו בעלות אור הבינה להכתר, הרי הבינה מקבלת עוד היחידה דאו"פ, שאין זה נבחן כלל לריחוק מדרגה. ומכ"ש הכתר והחכמה. ועי' כל זה בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות טו) ובכל ההמשך שם.
ומלבד הנ"ל, יש עוד תנאי לגמר כלי, שהוא השלמת חצי דופן החיצון בהכלי הנ"ל בדברי הרב (ח"ד פ"ד אות ג') שכל עוד שאין חצי דופן החיצון בכלי השייך לקבלת מקיפים, אין הכלי נשלמת. והנה הכלים דג"ר לא השיגו בעת עליתם למאציל שום אורות מקיפים כמ"ש שם, בדברי הרב, ונמצאים הכלים דג"ר שהמה חסרים מחצי דופן החיצון של הכלים שלהם, וע"כ לא נגמרו אלא אח"כ בהתפשטות הב'. כדברי הרב כאן.
פרק כח
גמר מלאכתם היה, אח"כ, כעת שחזרו האורות לירד ירידה שניה: כי אז נגמר חיצוניות הכלי שלהם, וגם האורות נתקטנו שם בקביעות, כי בא רק אור החכמה לכלי דכתר, ואור בינה לכלי דחכמה, וכו', ובזה נגמרו בחי' הכלים שלהם.
פרק כט
א אורות שיצאו מאח"פ דא"ק, הם בחינות נר"ן: כבר נתבאר זה בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות ו') ובההמשך שם וע"ש באו"פ.
ב אור היוצא מהעינים וכו' ומקומה שם למעלה בעין וכו' בבחי' או"מ. היינו, בחינת או"מ דיחידה לז"א, אבל לנוקבא, אינו מגיע כלל אפילו מבחינת או"מ. כדברי הרב (ח"ד פ"ו אות י"ז) וע"ש באו"פ.
ג אור מועט דק מאד הנקרא ראיה, ואינה הבל גמור, כמו ההבלים היוצאים מאח"פ, שהם הבלים גמורים: האו"ח המתפשט ממעלה למטה עם או"י שבתוכו לע"ס שנקרא גוף, מכונה בשם "הבל" להיותו יוצא, מזווג דהכאה בעביות שבהמסך. ואם העביות מרובה, נמצא או"ח יותר גדול והקומה יותר גדולה כנודע. ולפיכך, עד בחי"ב נבחן, אשר העביות שהמסך מספיק להעלות או"ח להמשיך האור ממטה למעלה, בשיעור מספיק, שיתפשט אח"כ גם ממעלה למטה לבחינת גוף, והאו"ח מכונה משום זה הבל גמור. אבל העביות מבחי"א שנקרא עינים, הנה העביות דבחינה ההיא דק וחלש מאד, ואינו הבל גמור שיוכל להתפשט ג"כ ממעלה למטה, וע"כ אין מגיע ממנו אור לתוך הגוף.
וזה אמרו, ולהיותו אור דק וחלש לכן, ממנו נעשו בחינת הכלים של העקודים, ולא נעשו אורות. כלומר שאנו מבחינים באור העינים רק בחי' האו"י שבו, שהוא, בחינת עצמות אור העושה זווג דהכאה בהאורות דאח"פ ומוציא הכלים בשבילם, כמו שמבאר לפנינו. אבל בו עצמו אין הזווג מספיק להוציא קומת אור להגוף, כמו האח"פ אלא רק בבחינת אור חלש.
פרק ל
א הסתכלות ראיתה והבטתה באור עקודים הנקראים נפש: הפה דראש נקרא נפש כמ"ש לפנינו. והתפשטות האור מכונה בשם הסתכלות והבטה. ולפיכך התפשטות אור העליון אל המסך שבכלי מלכות לזווג דהכאה, מכונה בשם הסתכלות והבטה בהנפש, דהיינו במסך שבמלכות כמ"ש לפנינו.
ב המאציל רואה ומביט בנפש הנקרא את. כמ"ש בדיבור הסמוך, שהמסך שבכלי מלכות מכונה נפש ומכונה את. כמ"ש הרב באר היטב, לעיל (ח"ג פ"ג אות ג' עש"ה).
פרק לא
א בראיה זו, יש אור ישר ואו"ח: כי התפשטות אור העליון להפרצוף מכונה בשם ראיה. ואותו חלק האור המקובל בהפרצוף נקרא בשם אור ישר דהיינו עד כלי המלכות. ואותו חלק האור, שאינו מקובל בהפרצוף, מחמת המסך שמחזירו לאחוריו, דהיינו אותו החלק, שהיה ראוי להתלבש בהמלכות, הוא מכונה בשם אור חוזר. וזה אמרו, בראיה זו יש או"י ואו"ח.
ב ובהסתכלות ראיה זו בבחינת או"י באור הנפש: היינו במלכות שנקרא נפש. ואור הנפש, היינו האור חוזר שהיא מעלה ממנה למעלה ומלביש את האור העליון, בבחינת ע"ס של ראש. וזה אמרו, היה יכולת מספיק לעשות הכלים של הג"ר. כלומר, הכלים של הע"ס דראש שהם ממטה למעלה, שהם נבחנים לשורשי כלים, כנודע.
ג השבעה כלים התחתונים לא נגמרו וכו' עד כלי מלכות העשירית. שנקראת מלכות דמלכות, או נפש דנפש. כי המלכות של ראש הנ"ל, שנקרא נפש או "את" היא נתפשטה בעצמה, לע"ס מינה ובה עד למלכות שלה עצמה, דהיינו מלכות דמלכות. וע"ס אלו מכונה גוף או ז"ס תחתונות. ואצל א"ק נקראים עקודים, המתפשטים מפה דא"ק עד הטבור שלו. כי המלכות של ראש נקרא פה, והמלכות דמלכות נקרא טבור.
ד אור ראית העין, ואור הנפש שיצא מן הפה. היינו האור ישר ואו"ח, כי אור הראיה הוא או"י, ואור הנפש, הוא או"ח העולה מהמלכות, כנ"ל.
ה ושניהם חזרו להסתלק למעלה, ממטה למעלה וכו' נעשו שבעה הכלים התחתונים בסוד האו"ח. והיינו ע"י הזדככות המסך, כמ"ש באורך לעיל בחלק ד'. שבהזדככות המסך מבחי"ד לבחי"ג, נפסק הזווג מבחי"ד, והאו"ח עם או"י דקומת כתר שבתוכו, מסתלקים ועולים למעלה, ונעשה הזווג בבחי"ג שהוא בחינת ז"א דאו"י, שהאו"ח של הזווג הזה מקשר ומלביש רק קומת חכמה. ובא אור החכמה בכלי דכתר, ואור הבינה בכלי דחכמה ואור הז"א בכלי דבינה, ואור המלכות בכלי ז"א וכלי המלכות נשאר בלי אור. ואז נחשך ונתעבה כלי המלכות ונעשה אז לכלי, כנ"ל בדברי הרב אות כ"ז ע"ש. וכן אח"ז שנזדכך המסך דבחי"ג לבחי' ב' שהיא בינה דאו"י. ונסתלק האו"ח והאו"י דקומת חכמה, ונמשך קומת הבינה. שאז אור הבינה מתלבש בכלי דכתר, ואור הז"א בכלי דחכמה, ואור המלכות בכלי דבינה, ונשאר גם כלי דז"א בלי אור. הנה אז נחשך ונתעבה כלי דז"א, ונעשה עי"ז לכלי, כנ"ל, בדברי הרב. וכשנזדכך מבחי"ב לבחי' א', שהוא חכמה דאו"י, ונסתלק קומת בינה ונמשך קומת ז"א, ובא אור ז"א בכלי דכתר, ונשאר גם כלי הבינה בלי אור. הנה אז, נחשך ונתעבה גם כלי דבינה. וכו' על דרך זה. הרי שהכלים דגוף, אינם נעשים, אלא ע"י הסתלקות אור הישר ואור החוזר למעלה, כי אז הם נחשכים ומתעבים ונעשים לכלים.
אמנם רק ב' הכלים של הז"א ושל המלכות, נגמרו לגמרי על ידי הסתלקות זו, הן חצים הפנימי לאו"פ, והן חצים החיצון לאו"מ. (כנ"ל דף שי"א באו"פ ד"ה שיתרחק עש"ה). אמנם ג' הכלים: כתר, חכמה, בינה, לא נגמרו עוד כאן בהסתלקות זו. משום שהמה חסרים עוד את חצאי דופן הכלים, החיצונים, כי לא היו להם שום עליות להשגת כלים ואורות מקיפים כנ"ל. וע"כ המה לא נגמרו זולת אחר כך בהתפ"ב, כמ"ש לפנינו.
ו אבל ג' כלים הראשונים נעשו באור ישר מלמעלה למטה, ע"י הסתכלות האור ישר דעינים באור הנפש. כלומר הכלים דג"ר שהם דע"ס דראש הם נעשו ע"י התפשטות האור ישר ממעלה למטה לזווג דהכאה בהמלכות, שהמלכות העלתה או"ח ממטה למעלה והלבישה את האור ישר דעינים. כמ"ש הרב באורך בתחלת חלק הג'. ע"ש.
פרק לה
א מתחיל האור לבא בכתר וכל הט' אורות כלולים בו: כדי להבין דברי הרב שבכאן, מחויבים לזכור היטב עם הבנה בהירה, כל דבריו שבתחלת החלק מאות א' עד אות ט"ו, וגם מה שביארנו שם, כי אי אפשר להכפיל כאן את כל האריכות משם. ונזכיר כאן בקיצור את ראשי הענינים.
ועי' מתחלה בסדר עליות הספירות למאציל אחר הסתלקותן מהתפשטות הא' שנתבאר (בחלק ד' פ"ד אות ו). ותמצית כל הנ"ל הוא, כי זווג דהכאה שנעשה בפרצוף הא' דא"ק, היה על מסך המתוקן בכלי מלכות שהיתה בגדלות העביות, דהיינו עביות של בחינה הד'. וע"כ העלתה המלכות ההיא את האו"ח היותר גדול, דהיינו, עד קומת כתר, שהאו"ח הזה, עלה והלביש להאור העליון ממטה למעלה, והע"ס אלו נקראים ע"ס של ראש. ומחוקם של המלכות והאו"ח הוא, שכשם שמלביש ממטה למעלה, הנה באותו השיעור חוזר ומתהפך ומרחיב את כלי מלכות ממעלה למטה, מינה ובה, עד למלכות דמלכות ההיא, ויורד ומתלבש שם עם כל שיעור קומת האו"י שמלביש בהראש. והתלבשות הזאת מכונה בשם התפשטות הא' דא"ק. ומכונה ג"כ הע"ס דגוף. והמלכות של ראש מכונה פה והמלכות דמלכות שהיא המלכות דגוף מכונה טבור.
ומתוך שבהמלכות של ראש, עדיין אין שום הגבלה ניכרת בפועל. וע"כ, האו"מ והאו"פ מאירים שם בשוה. אלא בעת שנתפשט האור משם, להע"ס דגוף עד הטבור, שהוא המלכות דגוף, הנה המסך דטבור הפסיק על האו"י, ולא נתנו להתפשט למטה מהטבור. כלומר, אותו האו"י, המיוחס לט"ס ראשונות שנקרא או"פ נתלבש בט"ס דגוף עד הטבור, ואותו האו"י המיוחס להמלכות לא היה יכול לכנוס ולהתלבש במקומו שהוא למטה מהטבור, מחמת המסך אשר שם, והוא נשאר מבחוץ להפרצוף בסוד אור מקיף.
ולפיכך, נעשה הכאה ובטישא, בין האו"מ והאו"פ על הגבול הזה, שנקרא מסך דטבור.
כי האו"מ, היה רוצה גם הוא לירד ולהתלבש במקומו כמו או"פ שהרי בהראש היו מאירים שניהם בשוה כנ"ל. וע"כ, האו"מ מתגבר ומזכך את המסך מעביותו, כדי שיתעלם ממנו כח העיכוב שבו, ויוכל האו"מ להתלבש גם הוא. והבן זה היטב, כי זה סוד כל ענין הזדככות המסך, שבכל פרצוף ופרצוף. כי מחמת שבכל ראש אין דבר הגבלה על האו"מ ניכרת, ע"כ, הוא רוצה להתלבש גם בגוף וע"כ מזכך את העביות שבהמסך דהיינו בחי' עיכוב שבו, כי שיעור העביות שבהמסך הוא מדת עיכובו, והם ענין אחד בו.
ובאמת, האו"מ זיכך לכל העביות הנמצא בהמסך בבת אחת, והביאוהו אל המאציל, דהיינו, להפה של ראש, ששם אין לו שום הגבלה, כנ"ל. שפירושו, שנזדכך המסך מכל העביות דגוף, ולא נשאר בו, אלא בחינת השורש אשר בו שהוא בחינת המסך דמלכות של ראש, כי זה מכונה שעלה אל הפה. בהיות השואת הצורה, עושה הרוחנים לאחד.
אמנם כיון שיש ד' מדרגות בהעביות הנה הכרח הוא, שהמסך שהיה בו בחינת העביות דבחי"ד, ונזדכך כולו, הנה עבר דרך אותם ד' המדרגות, בזה אחר זה בהכרח. גם אור העליון אינו פוסק אפילו רגע מלהאיר, אלא, שלא נבחן בהעולמות, זולת אם יש מקבל מתאים, שיקבל לאורו ית'. ולפיכך, מבחינים שאור העליון מזדווג עם המסך, בדרך עברו בד' המדרגות, הנמצאים מבחי"ד עד הזיכוך הגמור, ומוציא על דרכו ד' קומות של אור על פי מדת עביות שהמסך עומד בו, כי כל זמן שנמצא בו עוד איזה שיעור עביות ראוי לזווג נמצא עוד אור העליון מתקשר ומתלבש בו. והבן היטב.
וכמו כן בשעה שהקומה מסתלקת, אף על פי, שהיא ודאי מסתלקת בבת אחת, מ"מ אנו מבחינים בה שעושה ד' חניות על דרכה, למשל, כשמזדכך מבחי"ד אל בחי"ג, שקומת הכתר נעלם מהפרצוף וכיון שיש ה' מדרגות: כח"ב ז"א ומלכות, בקומת כתר, מבחינים את סדר הסתלקותו, שעושה ד' חניות על דרכו. כי מתחלה נעלם הכתר שבהקומה ונשאר שם רק ט"ס התחתונות, ונמצא אז שחכמה עלתה במקום הכתר, ובינה במקום חכמה וכו' עד המלכות במקום ז"א. ואח"כ נעלם החכמה מהקומה, ואז עולה הבינה במקום הכתר וז"א במקום חכמה, והמלכות במקום בינה. ואח"כ, נעלם גם הבינה מהקומה, ועולה ז"א במקום כתר ומלכות במקום חכמה. ואח"כ נעלם גם הז"א מהקומה, ועולה מלכות במקום כתר. ולבסוף נעלם גם המלכות מהקומה, ואז נמצא שכל קומת הכתר נסתלק מהפרצוף. הרי שאפילו בקומה אחת אנו מבחינים שעושה ד' חניות באמצע הסתלקותו. אמנם צריכים להבין, שענין זווגים עם המסך, אינו נוהג בשעת ההסתלקות של קומה אחת, מפני שאין כאן חידוש צורה בעביות בשעת ההסתלקות, וטרם שבא המסך אל העביות דבחי"ג, אין להבחין שם רק הזדככות של בחינה אחת, שהזדככות ההיא דוחה ומסלק האו"ח משום שאינו ראוי אז לזווג, להיותו עוסק בזכוך שלו מהמדה ההיא.
גם נודע שהמסך דטבור דהתפ"א הנ"ל שנזדכך והגיע להפה, הנה נכלל בכל הרשימות של הע"ס דגוף חוץ מבחי"ד שלא הניחה רשימו דהשפעה שלה ולא נשאר ממנה רק רשימו דהתלבשות כמ"ש באו"פ דף רצ"ז ד"ה שמזדכך עש"ה כל ההמשך, כי כולו נחוץ לכאן. ושם נתבאר, כי בעיקר אנו מתחשבים עם העליונה שבהם, שהיא בחי"ג הממשכת קומת חכמה, אלא משום שיש שם גם בחינת רשימו דבחי"ד דהתלבשות, הנק' בחינת זכר דכלי דכתר, שמצד אחד הוא עליון הרבה לאין שיעור על הבחי"ג, שהוא מבחינת קומת כתר, אך כיון, שאין בו מבחינת העביות של המשכה, ע"כ הוא צריך להתחבר עם בחינת נקבה, שפירושו עם בחינת עביות של המשכה, שהוא הרשימו של בחי"ג שיש בה גם בחינת המשכה, כמו שנתבאר שם באורך, וע"ש.
ועתה נבא לעצם ביאור דברי הרב כי אומר, "תחלה מתחיל האור לבא בכתר, וכל הט' אורות כלולים בו" ויש לעמוד כאן בשנים: הא' למה נתהפך כאן הסדר ממה שהיה בהתפ"א כי שם התחיל האור לבא בהמלכות מתחלה, וכאן התחיל להתפשט בכתר מתחילה. והב' למה בהתפשטות א' באו הארות כל אחד אל הכלי המיוחס לו וכאן באו כולם יחד אל כלי אחד של הכתר.
אמנם אם נבין מאין באו הכלים האלו לכאן יתבארו לנו ב' השאלות הנ"ל בפשטות. וצריכים לידע שאע"פ שהרב מדבר בקיצור, ואומר שנתפשטו האורות בחזרה אל הכלים הריקנים אחר שנסתלקו האורות מתוכם, שמשמע, שאין כאן מדובר רק מהפרצוף הא' שבו קרה ההסתלקות, אמנם, אינו כן אלא שיש כאן ענין של פרצוף מיוחד נבדל מפרצוף הראשון לגמרי. כי פרצוף הא' מכונה פרצוף גלגלתא דא"ק, והתפ"ב הזה, מכונה פרצוף ע"ב דא"ק, ונחשב לתולדה ובן של פרצוף הא', משום שמזווגו יצא ונולד התפ"ב הזה.
וכבר ביאר לנו הרב סדר הזווג הזה לעיל דף רצ"ז מאות ט' עד אות ט"ו, ונתבארו היטב באו"פ שם. ואין להכפיל הדברים, אלא שצריכים להבין בכלל שכל ענין הסתלקות האורות והכלים הריקנים שנשארו, האמורים בפרצוף הא', כל זה כבר שייך לפרצוף הב'. כי אין העדר ברוחני, וכל ענין שינוי צורה הנבחן ברוחנים, פירושו תוספות הצורה, ולא העדר, או תמורה, ח"ו. ולפיכך כל אלו הכלים הריקנים האמורים אצל פרצוף הא' המה הם הכלים של התפ"ב הזה. ובהם באו ונתפשטו האורות בחזרה פעם שנית.
ולפיכך אחר שנעשו הזווגים על המסך הכלול מב' הרשימות הנזכרים בדברי הרב לעיל, שהם הרשימו דבחי"ד שנקרא זכר והרשימו דבחי"ג שנקרא נקבה, הנה נתפשטו ב' הקומות האלו אל תוך הכלי דכתר שנשאר ריקן מעת התפ"א, ובאותם ב' הקומות נכלל כל התפ"ב הזה בכללו. כי כמו שבהתפ"א היו כל הקומות נכללים בקומת כתר, וכל ד' הקומות חו"ב זו"ן יצאו על ידי הזדככות המסך של העביות דבחי"ד שהוא קומת כתר, כן ממש כאן אשר כל הט"ס נכללים בקומה הראשונה של זכר ונקבה שיצאו תוך הכלי דכתר. כי אח"ז נזדכך המסך דבחי"ד ובחי"ג הזה, ויצאו הזכר ונקבה לכלי של החכמה, וכו' עד"ז. ממש כמו שהיה בהסדר של התפ"א, כמ"ש לפנינו.
ובזה תבין בפשטות כי לא היה אפשר שהקומה דבחי"ג ובחי"ד, שהם קרובים למדרגת כתר, (כנ"ל רצ"ז אות ט') שיוכלו להתלבש בכלי דחכמה הקטנה מהם הרבה. וכן אין להם ענין להתלבש בהקומות חו"ב זו"ן, כי כל ספירה וספירה מע"ס ההם דזכר ונקבה דכתר, קומתם שוה, דהיינו שכל אחד מהם הוא בקירוב לקומת כתר, ואיך יכול אף אחד מהם להתלבש בשאר קומות חו"ב ז"א ומלכות, הנמוכות.
ב לא מטי שחזר ויצא משם האור המגיע אל הכתר. כי נזדכך המסך של בחי"ד דזכר לבחי"ג, והמסך דבחי"ג של הנקבה לבחי"ב, ונסתלקו משום זה ב' הקומות דזכר ונקבה דכתר וזה אמרו שחזר ויצא משם האור המגיע להכתר. וענין ההזדככות זה שקרה אל זכר ונקבה דכתר, הוא ג"כ, מטעם של הביטוש והכאה דאו"מ ואו"פ, כמו בהתפ"א.
ג הט' אורות אחרים היו נשארים ככתר. כלומר, שנשאר בו העביות של בחי"ב הנ"ל, שהזווג היוצא על עביות זו ממשיך קומת בינה, ובינה כוללת בתוכה קומת ז"א ומלכות, שהם ח' אורות. גם נשאר בחי"ג של הזכר דכתר הרי, שנשארו ט' אורות בכלי דכתר אחר הזדככות הבחינה של עצמה.
ד לא מטי בכתר וכו' אז ממשיך כתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות. כבר ידעת, שהכלים האלו דהתפ"ב, המה אותם הכלים הריקנים, שנשארו אחר התפ"א. גם נתבאר לעיל, בדברי הרב דף שי"א אות כ"ו סדר התהוות הכלים הללו, שמתחלה, נעשה המלכות, משום שנתרוקנה מאורה בראשונה, ואח"כ כשנתרוקן הכלי דז"א מאורו נעשה הכלי דז"א, ואח"כ כשנתרוקן הכלי דבינה נעשה הכלי דבינה, וכו'. וטעם הדבר הוא, כי הכלים נעשו מאור העב הנשאר למטה שלא עלה ונסתלק עם האו"י. כמ"ש הרב לעיל (ח"ד פ"ב אות ז'). וע"כ, נעשה כל כלי וכלי עם הסתלקות האור מתוכה, כי אז נשאר אור העב למטה ונעשה כלי.
והנך מוצא, שנסדרו הכלים מעת התהוותם זה למעלה מזה, מתחלה מלכות ועליה ז"א, ועליו בינה, עד כלי כתר למעלה מכולם. ובזה תדע, שגם כאן בהתפ"ב, עוד בטרם שנתפשטו האורות, כבר מסודרים הכלים ועומדים ממעלה למטה, הכתר בראש כולם ולבסוף מלכות דהיינו, כמו שיצאו בהתפ"א. ולפיכך בעת שנתפשטו האורות ויצאו מהזווג דקומת כתר וחכמה הנ"ל, שכל אלו הע"ס היה קומתן שוה, בקירוב לכתר, כנ"ל מצאו להם מוכן ועומד הכלי דכתר המתאים להם.
והנה בעת שלא מטי בכתר, שפירושו שנזדכך הבחי"ד דזכר דכתר, והבחי"ג דנוקבא דכתר, שאז נסתלק קומת כתר דזכר וקומת חכמה דנוקבא. הנה נמצא בזה, שכל הע"ס הללו, דזכר ונקבה, אבדו הקומת כתר שבהם, והע"ס דזכר נתמעטו לקומת חכמה, והע"ס דהנקבה נתמעטו לקומת בינה. והנה הקומה הזו כבר אינו מיוחס כלל לכתר, אלא לכלי דחכמה. וע"כ, הכתר השפיע אותם אל הכלי דחכמה כדברי הרב.
אלא שצריכים להבין איך נמשכים האורות מהכלי דכתר, להכלי דהחכמה, הרי יש מרחק גדול מאד, בין הכלים האלו, כי הכלי דכתר, הוא בעביות דבחינה ד' והכלי דחכמה הוא בעביות דבחי"ג, ונודע, ששינוי הצורה הוא המפריד ומרחיק את הרוחנים, וא"כ איך נוגעים זה בזה, שיוכלו להשפיע זה לזה. ואין לטעות ולומר, שהכלי דכתר נזדכך לבחי"ג, ונעשה ע"כ שוה עם הכלי דחכמה. כי נודע, שאין שום הזדככות נוהג בכלים כל עיקר. וכל ענין הזדככות האמור, המובן הוא רק בהמסך שבהכלים, ולא בכלים עצמם.
אמנם צריכים לזכור מה שביאר הרב לעיל דף ש"ד אות ט"ו, ובאו"פ דף ש"ה ד"ה ואז הכלי הפך פניו. שנתבאר שם שבעת שהאור מסתלק מהכלי נמצא הכלי הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, ונעשה הפנים של הכלי לאחור והאחור לפנים. עש"ה, הדבר בטעמו. והנה כאן, אחר שנסתלק האור השייך לכלי דכתר, כי נזדכך הבחי"ד דזכר ובחי"ג דנקבה, ונעשה הזווג על הבחי"ג דזכר והבחי"ב דנקבה, הנה אז הכלי דכתר הופך פניו למטה, שהוא העביות הגדול שבו שהיה כל הפנים והחשיבות שלו נעשה עתה לבחי' גרוע ביותר והאחור דהיינו, הצד הזך שבו נעשה לחשוב ביותר. ע"ש. ובזה תבין אשר הכלי דכתר אחר שהפך אחוריו למעלה נמצא משתוה עם הכלי דחכמה כי כל השינוי צורה שהיה בו בכלי דכתר הוא העביות הגדול שבו של בחי"ד ובחי"ג, כי זה כל מעלתו על הכלי דהחכמה, והנה עתה כבר נתבטלה ממנו כל העביות הזאת מחמת הפיכת פניו למטה, כנ"ל. וע"כ נבחן עתה בהשואת הצורה עם החכמה.
וזה אמרו "ואז ממשיך הכתר אל החכמה פנים בפנים את הט' אורות, כי רומז בזה אשר בסבת הסתלקות אור הכתר הפך הכלי דכתר פניו למטה, וע"כ נמצא עומד עם הכלי דחכמה, פנים בפנים, כי עתה גם הפנים דכתר הוא הבחי"ב והבחי"ג, דהיינו אותו צד הזך שהיה מקודם בחינת האחור של הכתר, והוא ממש בשוה עם הפנים דחכמה וע"כ הוא יכול להשפיע האור אל החכמה, להיותם בהשואת הצורה זה לזה. והוא הטעם דכייל לן הרב להלן כי כל נתינת אורות, הוא לעולם בבחינת פנים בפנים.
וענין הט' אורות אלו שקבלה חכמה מהכתר, כבר נתבאר לעיל, שהם שארית העביות, שנשאר מזכר דכתר אחר הזדככותו, שהיא בחי"ג, והיא בחינת רשימו דחכמה דהתפשטות הא', שהיה כלול בהזכר דכתר, (כנ"ל באו"פ דף רצ"ד ד"ה ותדע שעקרם, עש"ה). וזהו אור אחד. גם קבלה את שארית העביות דהנקבה דכתר, שהיא בחי"ב וקומת בינה, שבה כלולים ב' הקומות, דז"א ודמלכות, שהם יחד ח' אורות, ועם הבחינה ג' דזכר, הם ט' אורות.
ה החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה. היינו הפיכת פנים של הזכר דחכמה בלבד, ולא דבחינה הנקבה דחכמה. כי הפיכת פנים, פירושו הזדככות העביות, והסתלקות האור משם, כי אז, הכלי הופך פניו למטה, כנ"ל בדברי הרב דף ש"ד אות ט"ו. וע"כ אחר שקבלה החכמה את הט' אורות שלה מהכתר, שהם זכר ונקבה דכלי דחכמה. כנ"ל בדיבור הסמוך, הנה אז נזדכך המסך דעביות דבחי"ג של הזכר לבחינת עביות של בחי"ב, ונמצא הכלי דזכר הופך פניו למטה ואחוריו למעלה, שפירושו כי מתבטל החשיבות דבחי' גדלות עביות שלו, (כנ"ל דף ש"ה באו"פ ד"ה ואז הכלי, עש"ה). ואז מושפע השארית הזה דזכר דחכמה אל הכלי דבינה. וזה אמרו החכמה הפכה פניה אחר שקבלה הט' אורות ומאירה לבינה, דהיינו בחינת הזכר של הכלי דבינה. כנ"ל.
אמנם בבחינת הזכר דכלי דכתר לא ביאר הרב לעיל שום הזדככות, אלא שכייל אותו יחד עם הנקבה דכתר בהזדככות אחת. והוא מטעם, כי הזכר דכתר אין בו מבחינת העביות של המשכה כלום, אלא רק מבחינת התלבשות כנ"ל, ובבחינת התלבשות מיחסו עצמו לבד, אין ענין הזדככות נוהג בו, כי אין בו עביות כלל, אלא שהוא נכלל ומתחבר עם העביות של הנקבה, כנ"ל (באו"פ דף רצ"ח ד"ה אמנם יש כאן). ולפיכך גם ענין הזדככותו בא יחד עם הזדככות המסך של הנקבה, וע"כ כייל אותם הרב, בהזדככות אחת.
אבל הזכר דכלי דחכמה שהוא בחינת הרשימו דאור החכמה הנשאר בהתפ"א, כבדיבור הסמוך, שיש בו גם בחינת עביות דהמשכה, וע"כ הכרח הוא שיזדכך בטרם שמזדככת הנקבה, כי מדת עביותו הוא גדולה יותר, שהרי הוא בחי"ג והנקבה הוא בחי"ב. כנ"ל.
ו הארה לבדה אבל אינה נותנת לה עדיין את הז' אורות. כלומר, שנותן רק אור אחד של הזכר דכלי דבינה, כי שעתו הגיע עתה להזדכך, ונותן שארית שלו אל הבינה. אבל הנקבה עוד לא הגיע שעתה להזדכך, וע"כ אינה נותנת עדיין את הז' אורות המיוחסים לנקבה דבינה. כמו שנתבאר בדבור הסמוך.
פרק לו
א מטי בכתר, ואז, אור החכמה חזר להתעלם בכתר: פירוש, כי בעת אשר החכמה נזדככה ואור דזכר ונקבה שלה נסתלקו ועלו להכתר, אז חזרה הנוקבא דכתר להתעבות בעביות שלה דבחי"ג, ושוב נעשה זווג עליון על האור דבחי"ג, וחזר ונמשך אור קומת חכמה אל הכלי דכתר, ונמצא האור מטי שוב בהכתר.
וטעם הדבר, הוא, משום הזכר של החכמה שעלה להכלי דכתר, שהוא בחינת רשימו שנשאר מהתפשטות א' מהעביות דבחי"ג שהיה שם, ע"כ, כיון שעלה ונכלל בנקבה דכתר, שהיתה ג"כ בחי' עביות דבחי"ג בטרם שנזדככה, הנה עתה מחמת עלייתו דזכר דחכמה חזרה בה עביותה הקודמת, וחזר עליה הזווג העליון.
ב חכמה הפך פניו אל הכתר ונתן לו את האור שלו. כלומר שהחכמה החזירה פניה למעלה נגד הכתר, ואח"ז חזרה ונזדככה גם מבחי"ב שלה. ונעלם ממנה קומת הבינה ובאה להכתר, כנ"ל. כי קודם זה אומר שהחכמה הפכה פניה למטה אל הבינה, שהיא בסבת הזדככות הזכר דחכמה, ומשמיענו, כי אחר שקבלה הבינה את השארית דזכר דחכמה, הנה אח"כ חזר הכלי דחכמה והחזירה פניה כלפי הכתר, משום שנמצא בה עוד אור קומת הבינה בהעביות דבחי"ב, שממנה לא נזדכך עתה. אלא אחר שהחזירה פניה אל הכתר, אז הגיע שעתה להזדכך גם מבחי"ב, ונעלם גם אור קומת הבינה, נתנה אותו אל הכתר, כנ"ל.
ג אור הבינה שהיה בחכמה אינה עולה עמו בכתר. היינו אור הז"א המיוחס לכלי דבינה, אבל אור הבינה אינו שייך עתה בהתפ"ב אל הבינה כי אם אל החכמה, כנ"ל. וזה אמרו שהכלי דחכמה נתנה את האור שלה אל הכתר, דהיינו אור הבינה שלה, שהוא מחמת שנזדככה מבחי"ב, כנ"ל, ולא נשאר בה, אלא העביות דבחי"א לבד, שהוא אור קומת הז"א, השייך לכלי דבינה. ועל אור הזה אומר, שהוא נשאר בהכלי דחכמה, ולא עלה אל כתר, אלא משום שמיוחס לכלי דבינה מכנה אותו הרב בשם אור הבינה.
פרק לז
א חזר והפך פניו למטה נגד הבינה ונתן את הז' האורות: כי ענין הסתלקות האור מכלי דחכמה הוא גורם להפיכת פניו למטה שהוא בחינת השתוות עם הפנים דבינה, כי ביטל את הפנים שלו מלפנים, דהיינו בחי' ב' שלו, ועשה האחור שלו דהיינו את הבחי"א לבחינת פנים, ונמצא שהוא עתה פנים בפנים עם הבינה, וע"כ הוא יכול להשפיע לה את הקומה של בחי"א, שהוא קומת ז"א. המכונה עתה, על שם ספירה העליונה שלו, שהוא אור החסד, והוא כולל את כל ז' ספירות התחתונות: ח"גת נהי"מ. וזה אמרו, והפך פניו למטה נגד הבינה ונתן לה את הז' האורות. ויש עתה בהבינה ח' אורות, שהם, שארית אור הזכר שקבלה מהחכמה, שהוא בחי"ב, כנ"ל ועוד ז' התחתונות הכלולים בבחי"א, שקבלה עתה מהנקבה דחכמה, הרי ח' אורות.