הנתיב השמונה עשר - נתיב הפרישות · ז. ''ראיתי בני עליה והם מועטין''
ועל זה נאמר ''ראיתי בני עליה, והם מועטין'', ובזה יש לדייק למה נקט ''בני עליה'', ולא אמר ראיתי מעולים והם מועטים? ונקדים ענין הידוע, שבני אדם נקראים ''מהלכים'' והמלאכים נקראים ''עומדים'', לפי שהמלאכים מדריגתם אינה ניתנת לשינוי וכפי שנבראו כך מתמדת הווייתם לעולם, ולא שייך אצלם לא עליה ולא ירידה, ואילו אצל בני האדם הוא ממש להפך, כמובא ב''חובות הלבבות'' שאין מצב של עמידה, אלא או שהאדם במצב של עליה ביראת ה' ועבודתו, ואם אינו בעליה הרי שהוא בירידה, כי זה כל תכלית ומעלת האדם להשיג שלימות מיום ליום ומרגע לרגע, וכל עמידה אצלו הוי ירידה מזה גופא שאינו מנצל זמנו לעליה.
אם כן, הרי שמעלת האדם השלם בהיותו עולה וממריא רק למעלה מעלה. וזה לשון הגמרא ראיתי ''בני עליה'', דהוא לשון הווה, שעולים ועולים ללא מעצור לדרכם, ולכך מכונים בני עליה, על שם שכל יום ויום הם במצב של עליה אחר עליה, ועל שם מקצועם להיותם מקצוענים ומאומנים בכך שתהא עלייתם מעלה מעלה באופן מתמיד קרויים ''בני עליה'', ובני עליה כאלו מועטים, לפי דרוב בני אדם משתמשים במידת ה''הסתפקות'' בעניינים רוחניים ההפך מן הראוי, דמידת ההסתפקות מידה טובה לענייני עולם הזה, אבל לענייני רוחניות אסור להשתמש במידה זו, אלא כמובא בתנא דבי אליהו (כ''ה) לפיכך הייתי אומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב, הרי שלגבי רוחניות יש לאדם לשאוף ולהתאוות לגדולות ולנפלאות, ולצפות רק להיות עולה ועולה.
וכמו שראיתי ב''אור החיים'' הקדוש באחד המקומות, דזהו כל מפלת בני אדם שאינם עולים, אלא עולים ויורדים, וממילא נשארים לעולם פחות או יותר באותה מדריגה, לפי שבראות האדם עצמו שהולך לירד תיכף מתחזק ומתעלה, וכשכבר התעלה מסתפק הוא במה שהשיג ואינו משתדל לעלות עוד, וממילא יורד, דבבני אדם אי אפשר לעמוד כאמור, וממילא שוב יורד, ושוב חוזר חלילה כשיורד - תיכף מתחזק לעלות, ושוב יורד למדריגתו הקודמת, כך שלעולם נשארים פחות או יותר על אותן שליבות של הסולם, וכתב שם: ''שבזה נתפסים תלמידי חכמים ונופלים''.